ה-כ-ל על א-י-נ-ט-ל-י-ג-נ-צ-י-ה.

הגדרה מילונית - הבנה, כושר לקלוט מידע ולהבינו, ללמוד דברים וליישמם בזיכרון.

מיהו אדם אינטליגנט?

זוהי תכונה סמויה שניתן להסיק על קיומה, רק מתוך התבוננות בהתנהגות ובביצוע של היחיד.

עדיין לא קיימת בין הפסיכולוגים ואנשי המדע הגדרה מוסכמת של האינטליגנציה, מאחר והיא אינה ניתנת למדידה באופן ישיר, כמו מדידת גובה, למשל. מאחר ואין הסכמה בין אנשי המדע להגדרה התיאורטית מהי אינטליגנציה, הסתפקו החוקרים רק בהגדרה אופרטיבית שמתייחסת למדידת המשתנה. עפ"י ההגדרה, אינטליגנציה - מה שמבחני אינטליגנציה בודקים.

מבנה האינטליגנציה:

אחת השאלות המרכזיות היא האם האינטליגנציה מורכבת מכשרים שונים, שכל אחד מהם משפיע על סוג אחר של מטלות שכליות או האם מכושר אחד כללי המשפיע על כל פעילות שכלית שאנו מבצעים. אם אכן האינטליגנציה היא כושר אחד המשפיע על כל התחומים, אז ניתן להעריכה באמצעות מספר אחד, כלומר ציון אחד, ואם היא מורכבת מכשרים שונים,

ניתן מספר ציונים - לכל תחום ציון.

א)      צ'רלס ספירמן - מייצג את הגישה הראשונה, לפיה האינטליגנציה היא כושר כללי אחד. הוא בדק את התוצאות של

הנבדקים במטלות שכליות שונות, והוא מצא שיש מתאם גבוה בין הציונים בכל התחומים, אולם בכל זאת נמצאו הבדלים קלים בין רמות הביצוע של המטלות השונות, ולכן הסיק שקיים גורם כללי אחד משותף - G  - היכולת של ניתוח והסקה הגיוניים, וקיימים גם כשרים ספציפיים (S). (כך ספירמן נימק את הממצא שהמתאם בין המטלות לא היה מושלם). אדם שהוא אינטליגנט במתמטיקה, יהיה אינטליגנט בספרות, בתפיסה חברתית וכו'.

על פתרון בעיה במתמטיקה משפיע גורם כללי (G) וספציפי (S). כשמשלימים משפטים, נשאר הגורם הכללי - G - אך גורם ספציפי אחר - S2 ישפיע גם הוא על רמת השלמת המשפטים.

ב)      לואיס תורסטון - טוען שהאינטליגנציה מורכבת מכשרים ספציפיים בלתי תלויים זה בזה, ואין כושר כללי אחד, כלומר 7 כשרים שונים, שיש לדעתו שמרכיבים את סה"כ האינטליגנציה של האדם ואינם תלויים זה בזה:

1)      מהירות התפיסה

2)      תפיסה מרחבית

3)      תפיסה הגיונית לוגית

4)      זיכרון

5)      יכולת חשבונית

6)      הבנה מילולית/יכולת מילולית

7)      שטף מילולי

סה"כ הכשרים הללו מהווים את האינטליגנציה של אדם מסוים,

אדם יכול להיות מאוד אינטליגנט בתחום אחד ולא אינטליגנט בתחום אחר.

מדידת האינטליגנציה:


הדרך הטובה ביותר למדוד אינטליגנציה היא ע"י צפייה בהתנהגות האדם:

כיצד הוא תופס את הדברים, מבין אותם, מתמודד עם בעיות, מסתגל לסביבה וכו'.

מהם החסרונות במדידה זו?

1)      אין כל ודאות שמסקנותיו נכונות, קשה לכמת ולהעריך את האינטליגנציה באמצעות ציון, לא נוכל

לקבוע את רמת האינטליגנציה לפי התרשמות. למשל, אם 2 אנשים מתבוננים בהתנהגותו של אדם, הם מסיקים מסקנות שונות ביחס לרמת האינטליגנציה שלו.

2)      נדרש זמן רב כדי לצפות בסוגים רבים ושונים של התנהגויות בתחומים שונים: ביחסי אנוש,

 במתמטיקה, בכישורים מילוליים, בהתנהגות וכו'.

3)      לא יעיל ומסורבל לבדוק אדם בכל התחומים.

הפתרון: הדרך המקובלת ביותר היא ע"י מבחן אינטליגנציה, שבודק בצורה מרוכזת התנהגות בזמן קצר (שעות ספורות)

 שבו הנבחן נדרש לבצע מטלות בתחומים שונים.

 
המשך יבוא בעז"ה

                                                עקומת גאוס בצורת פעמון

                                                -------------------------------------------------

                                                145  130  115          100          85   75  55

רוב האוכלוסייה מתרכזת סביב המרכז, וזה יוצר את הממוצע. הממוצע של מנת-משכל הוא 100.

הרוב מתרכז בין 85 ל-115. ימינה מהממוצע - מנת משכל גבוהה יותר, ושמאלה מהממוצע - מנת משכל נמוכה יותר (מאחר וציר המספרים מחושב משמאל לימין). בקצוות, נמצאים המקרים הקיצוניים, כלומר ימינה מהקצה - מחוננים, שמאלה מהקצה - בעלי פיגור עמוק.

רמות האינטליגנציה באוכלוסייה מתפלגות בהתפלגות נורמלית (עקומת גאוס, כלומר בצורת פעמון סימטרי).

            הערה: יש לציין, שהיכולת השכלית עולה ומתפתחת עד גיל 18 (תאי הגוף מתפתחים באופן מהיר), ובמהלך הזקנה, היכולת הזאת הולכת ופוחתת. שימוש בנוסחא של מנת משכל אצל מבוגרים, ייתן תמונה מסולפת, כי רובם יקבלו מנת משכל נמוכה. לכן מדידת המשכל אצל מבוגרים מחושבת באמצעות השוואת הציון של הנבדק לציוניהם של אחרים בקבוצת הגיל שלו, ולא לגילו הכרונולוגי.

לדוגמה: גיל שכלי של נער בן 16 הוא 18.

100       X                               18= 112

                                                                                                                      -----                             

                                                                                                                        16                              

כשנער זה יהיה בן 20, לא תשתנה בהרבה יכולתו השכלית. אך גילו יקפוץ ב-4 שנים ומנת המשכל שלו תהיה:

100       X                                 18= 90

                                                                                                                      -----                             

                                                                                                                        20                              

מבחן וקסלר

זהו המבחן הרווח כיום בתחום מדידת האינטליגנציה. מבחן זה נבנה על רקע הביקורת על מבחן בינה-סימון. הביקורת למבחן בינה-סימון התייחסה למרכיבי השאלות: יותר מדי יכולת מילולית נבדקה, ודגש רב מדי על חשיבה מופשטת. כך נוצר מצב שילדים בעלי יכולות גבוהות אחרות, לא נחשבו לאינטליגנטים. הגיעו למסקנה שישנם כשרים נוספים של אינטליגנציה, כלומר לא רק בתחום המילולי, אלא גם בתחום הביצועי: השלמת פרטים, סידור וארגון מחדש..... וקסלר תפס את האינטליגנציה כמורכבת מכשרים ספציפיים, בנוסף על הכושר הכללי (כמו ספירמן). הכשרים הספציפיים כוללים קשרים מילוליים וביצועיים.

וקסלר כלל במבחנו 2 חלקים עיקריים - מילולי וביצועי. בכל חלק קיימים תתי מבחנים, וכל אחד מהם בודק כושר מסוים.

            החלק המילולי:

1)      ידע - כאן נדרש מהתלמיד לתת מידע על תופעות, כמו: מי גילה את אמריקה?

2)      צד שווה - הכללה, הבחנה, יוצא דופן, משותף. לדוגמה: מה משותף לעגבנייה ולמלפפון?

3)      חשבון - יכולת יישום של הידע בחשבון.

4)      אוצר מילים - פירושי מילים. למשל: להגדיר את המושג "צדק".

5)      הבנה - הבנה במצבי החיים, לדוגמה מה צריך לעשות כשזרם החשמל בביתך נפסק. נדרשת יכולת יישום, שיפוט והבנה כללית.

6)      זכירת ספרות - זכירה מילולית מההתחלה לסוף ולהפך, ולחזור על ספרות שהוקראו קודם לכן. מבחן זה מהווה תחליף למבחן אוצר מילים.

החלק הביצועי:

1)      השלמת תמונות - לזהות פרט חסר בתוך עצם או דמות.

2)      סידור תמונות - סידור ברצף הגיוני.

3)      סידור קוביות - אנליזה וסינתזה (פירוק והרכבה של צורות).

4)      סימון ומספר - יכולת לשייך במהירות צורה למספר. כאן נבדק הקשב, המהירות הפסיכו מוטורית ויכולת למידה בזמן מבחן.

5)      הרכבה עצמית - פאזל, ארגון ויזואלי.

*הילדים מקבלים תת-מבחן נוסף הנקרא "מבוכים" - כאן נבדקים קשב, ריכוז, תיאום עין ויד, והימצאות במרחב. משתמשים בו רק כאשר אין אפשרות להשתמש באחד מהמבחנים הביצועיים הקודמים.

הצד הקוגניטיבי של הנבדק - תתי המבחנים בודקים כישורים קוגניטיביים, כמו קשב, ריכוז, הבנה, זיכרון לטווח קצר וארוך, תהליכי עיבוד מידע, קואורדינציה ויזו-מוטורית, תהליכי המשגה (הכללה והבחנה) ויכולת יישום של חוקים חשבוניים.

בצד האישיותי - למרות שהמבחן בודק כישורים קוגניטיביים, ניתן לראות קווים באישיותו של הנבחן, למשל: כיצד הוא מתמודד עם הצלחות וכישלונות, רמת התסכול שלו, רמת החרדה שלו, רמתו התקשורתית וכו'. מבחן וקסלר אינו בודק אינטליגנציה חברתית, כישורים בספורט, כישרון מוזיקלי, כישרון תנועתי, ריכוז וכו'.

הציון במבחן וקסלר מתפצל ל-4 קטגוריות:

1)      ציון נפרד לכל אחד מהכשרים שבודקים תתי-המבחנים (12):

2)      ציון לרמת המשכל בתחום המילולי.

3)      ציון לרמת המשכל בתחום הביצועי.

4)      ציון לרמת המשכל הכללית.

 (כאשר יש פערים גדולים מאוד בין הציונים המילוליים והביצועיים, יש חשש לליקוי למידה).

                      מדוע חשוב לפרט ציונים רבים במבחן אחד?

1)      איתור הקשיים וההצלחות של הנבדק, כך תתאפשר הכוונה מקצועית/טיפול בליקוי הלמידה.

2)      ניתן לאתר פערים בין התחום המילולי והביצועי. המילולי מנבא הצלחה בלימודים, כי רוב השאלות ותהליכי הלמידה מיושמים בבית-הספר הרבה יותר מאשר בתחום הביצועי. אם נגלה שהתחום הביצועי גבוה יותר מהמילולי, צריך לבדוק מדוע - אולי קיים פיגור סביבתי, כלומר סביבה נחשלת/פרימיטיבית, או אולי בעיה אישית בביה"ס או בבית.

            אם המילולי גבוה מהביצועי, ייתכן שיש נזק מוחי.

מבחני האינטליגנציה של וקסלר נחשבים לשימושיים ביותר מבין המבחנים הפסיכולוגיים, שימוש רב בהם נעשה בבתי-הספר התיכוניים לשם הכוונה, שימוש בקבלה לאוניברסיטה, בצבא, בתעשייה וכו'.

הקשר בין מנת משכל לבין משתנים נוספים:

            הקשר בין מנת משכל והישגים לימודיים - קורלציה גבוהה (מתאם, קשר גבוה) - מתאם חיובי.

            הקשר בין מנת משכל ויצירתיות - קורלציה נמוכה. יש הטוענים שהקורלציה היא די גבוהה, כי ישנם מבחנים הבודקים יצירתיות.

            הקשר בין מנת משכל ומוטיבציה - קורלציה גבוהה.

ישנם הטוענים שיש קשר בין מנת-משכל למשתנים גיאוגרפיים - מעמד סוציו-אקונומי, תעסוקת הורים ואפילו מקום הילד במשפחה (האם הוא הבכור, האמצעי, האחרון).

כמו-כן נמצא קשר בין מנת-משכל וגזעים שונים, גילאים שונים ומינים.

                        ההבדל בין המבחן של וקסלר לבין המבחן של בינה-סימון:

הנקודות שמצביעות על ההבדל:

1)      וקסלר כלל במבחנו, בנוסף לפריטים המילוליים, המרכיבים את מבחן בינה-סימון, גם פריטים ביצועיים.

2)      חישוב הציון במבחן בינה-סימון מבוסס על פער בין גיל שכלי לגיל כרונולוגי, לעומת זאת חישוב הציון במבחן וקסלר מבוסס על מנה שבין גיל שכלי לגיל כרונולוגי. (כפול 100 כדי להעיף מספרים עשרוניים)

3)      במבחן בינה-סימון מתקבל ציון אחד בלבד, בעוד שבמבחן וקסלר מתקבלים ציונים רבים, מלבד הציון הכללי.

המשך בעז"ה יבוא 

תוקן על ידי פסיכובלוג ב- 01/03/2009 13:15:29

                        מהימנות            תוקף             אובייקטיביות          יעילות             אחידות

במדידת אינטליגנציה אנו משתמשים כאמור בכלי מדידה הקרוי "מבחן אינטליגנציה". האם הוא מתאים? אמין? האם הוא אכן ממלא את מטרתו?

 
           מכלי מדידה מדעי (מבחן, שאלון, תצפית, ראיון, סקר) נדרשים 5 תנאים. חמשת התנאים הם:

1)      מהימנות - קבלת תוצאות יציבות ועקביות לאורך זמן. בודקים מהימנות באמצעות מבחן חוזר - בודקים פעמיים קבוצת אנשים, באותו כלי מדידה בהפרש קצר של זמן, ומידת הדמיון בין 2 המדידות משמשת קנה מידה לרמת המהימנות של המבחן. ככל שהדמיון רב יותר, עולה מידת מהימנותו של המבחן. לדוגמה, אם אני עולה על משקל, שוקל 60, אחרי חצי שעה 70, אז המשקל הוא לא מהימן, לא נותן אותה תוצאה יציבה ועקבית במשך זמן. (הכוונה לכמה שעות למשל, לא לשנה או משהו, כי בשנה האינטליגנציה יכולה להשתנות)

2)      תוקף - מבחן נחשב תקף כאשר הוא בודק את מה שהוא אמור לבדוק. התוקף נקבע על-ידי השוואת כלי המדידה עםכלי מדידה שתוקפו הוכח כבר, כלומר אנו משווים אותו עם ציוניו של כלי מדידה אחר, שהוכיח את תוקפו, למשל - בדיקת תוקף של מבחן חרדה חדש, תיעשה על-ידי השוואת ציוניו עם שאלון חרדה ישן, שכבר תוקף (יש לו כבר תוקף).

מבחן יכול להיות מהימן, אך לא תקף (מבחן בשפה היפנית לתלמידים ישראלים - אם נקבל אותו, יהיה לנו אפס, הוא מהימן - תמיד נקבל 0, תוצאה קבועה, אבל לא תקף כי לא נבין כלום).   (כלומר, תוקף = רלוונטיות, למשל במבחן בסוציולוגיה אני אקבל בחינה בהיסטוריה!)

3)      אובייקטיביות - מבחן אובייקטיבי הוא מבחן שהבדיקה אינה תלויה בשיפוט סובייקטיבי, אלא במפתח תשובות - כדי להגיע לתוצאות אובייקטיביות, יש ליצור קריטריונים אחידים להערכת מבחנים אלה. (למשל רק שאלות אמריקאיות כך שאין תשובות מילוליות שעלולות לזכות לציון שונה מאנשים שונים. כמו בגרות בחיבור...)

4)      יעילות - מבחן המפיק מקסימום נתונים במינימום השקעת משאבים. (לא משקיעה כל-כך הרבה כסף, כל-כך הרבה זמן... לא צריכה לתצפת, להקדיש שעות, להסתכל על ההתנהגות).

5)      אחידות - יצירת תנאים אחידים לכל הנבדקים - לתת לכולם את אותן הוראות, אותו זמן, ולהשוות את תשובותיהם עם אותה מערכת של נורמות. כדי לקבוע את הנורמה יש להעביר את המבחן (למשל, מבחן של וקסלר) למדגם רחב ומייצג של נבחנים באותו גיל, כדי להתאימן לאוכלוסייה ולקבוע נורמות, שמשמשות קנה-מידה לבדיקת הציון של הנבדקים בישראל. הנורמה נקבעת על-פי רמת הביצוע הממוצעת של בני הגיל.

*מבחני האינטליגנציה עונים בצורה סבירה על דרישות חמשת התנאים, הווה אומר הם גם מהימנים, גם תקפים, גם אובייקטיבים, גם יעילים וגם אחידים.

      הביקורת על מבחני האינטליגנציה (חסרונות. הרי הם לא מושלמים,"הרע במיעוטו", זה מה יש, הכי טוב)

1)      מנת המשכל שהראו המבחנים אינה זהה בהכרח לאינטליגנציה, כלומר מה שהמבחנים בודקים ומסכמים לנו בנקודות, זה לא בהכרח אינטליגנציה, הרי אנו עדיין מתלבטים האם מנת משכל - IQ - שווה אינטליגנציה, וכל עוד אין הגדרה תיאורטית מוסכמת לאינטליגנציה, יש להתייחס בזהירות לתוצאות. (כלומר, אתם לא יודעים להגדיר את המושג, אפילו לא יודעים מה זה, אתם רוצים שיהיה לכם כלי למדוד אותו?)

2)      המבחן בודק בין היתר גם הישגים לימודיים, ולא רק כישורים אינטליגנטיים, לכן הוא יוצר חוסר הגינות כלפי ילדים, שמסיבה כלשהי, הישגיהם הלימודיים נמוכים. מבחני האינטליגנציה אמורים למדוד יכולת להשתמש בידע קיים כמו הסקת מסקנות או יישום, ומסתבר שפריטים רבים במבחן בודקים ידע שנרכש בעיקר בבית-הספר. זה פוגע בילדים שבאים מסביבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שלא מגיעים באופן סדיר לבית-הספר, ואז ילדים מסביבה מטופחת יצליחו יותר במבחן הזה.

המטרה המקורית של מבחני האינטליגנציה הייתה לנבא הצלחה בלימודים, וכן למיין - ולכן המבחן שבודק גם יכולת שנרכשה בבית-הספר, הופך להוגן יותר, משום שאותם תנאי רקע, שהשפיעו על הצלחה בבית-הספר ובלימודים, ישפיעו גם על הצלחה במבחן, אולם יש להוסיף לזה אווירה בבית, אווירת לימודים בכיתה, מוטיבציה, הרגלי-עבודה. כמו-כן יש לקחת בחשבון את האימון לפני המבחן, כי מי שמתאמן יותר - מצליח יותר, אבל האם הוא יותר אינטליגנט - זו שאלה שנשארת פתוחה. (למשל: בפסיכומטרי קיבלתי 500, הלכתי לקורס שמקדים אותי ומלמד אותי שיטות חשיבה וקיבלתי 680, אז מה, זה לא הוגן, זה לא שנהייתי יותר אינטליגנטית, למדתי ת'שיטה פשוט).

3)      חוסר גמישות - המבחן אינו גמיש כי הוא מקבל רק תשובות מוסכמות מראש כתשובות נכונות. הדבר פוגע בעיקר בנבדקים שחשיבתם אינה שגרתית, אך לא בהכרח אינה אינטליגנטית. למשל, מה עושים בעיניים? - ממצמצים מול רואים (מצפים ממני שאני אכתוב "רואים", אם אני אכתוב "ממצמצים" - טעות - למרות שלא. דיכוי יצירתיות).

4)      המבחן כולל בעיקר מרכיבים מילוליים, למרות שיש בו חלק ביצועי. עושר או דלות של שפה משפיעים במידה רבה על הצלחה במבחן. תוצאות המבחן מושפעות גם ממשתנים אישיים, כמו מוטיבציה, עייפות, חרדה, מתח, מחלה, יום רע - לא הולך לי שום דבר, קמתי על רגל שמאל - ולהם אין כל קשר לרמת האינטליגנציה והם עדיין יפגעו בציון.

5)      המבחנים לוקים ב"הטייה תרבותית" - למרות המאמצים של מחברי המבחן, אנו מוצאים שכל מבחן לוקה בהטייה כלשהי, כלומר הוא נותן יתרון לילדים שגדלו בסביבה מטפחת - נקבע על ידי המעמד הבינוני-גבוה.

דרך להתגבר על בעיית ההטייה של המבחנים היא לבנות מבחנים המדגישים מטלות ביצועיות, ואינם כוללים מטלות מילוליות. מבחנים אלו מביאים בחשבון את גורמי התרבות, ולכן זכו לכינוי "הוגני תרבות". הכוונה למטלות המדגישות תכנים תרבותיים, המוכרים לנבדקים. לדוגמה - אם המבחן מיועד לילדים שחורים, נכלול בו שאלות הקשורות למאבק שחרור השחורים מעבדות.

מבחנים אחרים אינם כוללים שאלות הקשורות לתרבות, ולכן מכונים "נטולי תרבות". הכוונה למטלות שבני כל התרבויות יכולים לבצע. לדוגמה: לצייר איש - ניתן להניח שלכולם יש ניסיון בסיסי החיוני לביצוע מטלה זו. (שהרי כל הילדים מתבוננים באנשים).

הביקורת על מבחנים נטולי תרבות:

א.      אין אפשרות למדוד אינטליגנציה של ילד באופן נפרד מהשפעות תרבות. התרבות משפיעה על היחיד מרגע היוולדו, וגם למשל סידוק תמונות ברצף הגיוני קשור לתרבות.

ב.       מבחנים אלו לא יכולים להתעלם מגורמי התרבות כי בכל מבחן יש דרישות מסוימות המודגשות בתרבות אחת ולא באחרת. לדוגמה: מבחן ציור איש יהיה הוגן פחות לילדים שחיים בתרבות בה המבוגרים מכסים את פניהם.

ג.        מבחנים נטולי תרבות מחמיצים את המטרה, כי המבחן אמור למדוד הסתגלות ויכולת שכלית בתוך תרבות נתונה. אם אדם לא מסוגל להסתגל למסגרת התרבותית שלו, וכישוריו אינם תואמים את אופני (צורות) החשיבה של התרבות שאליה הוא שייך, הוא לא ייחשב כאינטליגנטי. הנתונים שיתקבלו ממבחן נטול תרבות לא ישקפו את יכולות האדם ואת התאמתו למסגרת.

המשך יבוא בעז''ה אם יהיה ביקוש ותגובות ענייניות.

מחקרים מראים שלהורים מחוננים יש גם ילדים מחוננים.

האם ממצא זה תומך בהשפעת התורשה, או בהשפעת הסביבה על האינטליגנציה?

השאלה העיקרית שנשאלת היא האם האינטליגנציה היא תכונה מולדת או נרכשת?

מצדדי הסביבה יטענו שאם ילד גדל בסביבה מטפחת ועשירה בגירויים, הוא יהיה אינטליגנטי יותר מילד שגדל בסביבה מקפחת ונכשלת. מצדדי התורשה טענו שאין לסביבה כל השפעה, או שיש לה השפעה מועטה על האינטליגנציה, והמטען הגנטי הוא המהותי והמשפיע.

מחקרים מתאמיים:

            כדי לענות על השאלה מה משפיע יותר על האינטליגנציה – תורשה או סביבה, נערכו מחקרים הבודקים את מידת הדמיון בין 2 המשתנים (בודקים האם יש קשר בין 2 המשתנים). סוג מחקר כזה נקרא "מחקר מתאמי".

המטרה הייתה לבדוק היכן יהיה מתאם גבוה יותר: האם בין מנת משכל ותורשה, או בין מנת משכל וסביבה.

תורשה (קרבות תורשתיות משפחתיות)

1)      תאומים זהים – תאומים בעלי מטען גנטי זהה.

2)      תאומי אחווה – תאומים בעלי מטען גנטי שונה (2 ביציות, 2 זרעים)

3)      אחים.

4)      ילדים שאינם אחים.

במחקרים נמצא מתאם גבוה בין מנת המשכל של תאומים זהים, וכן נמצא מתאם לא גבוה בין מנות המשכל של תאומי אחווה, מאחר והיו בעלי מטען תורשתי שונה. החוקרים מצאו שבתאומים זהים מנת המשכל שווה, והשאלה היא האם הדבר נובע מהגנטיקה השווה, או מהסביבה ומהתנאים הזהים בהם גדלו הילדים. הדרך לפתרון הייתה להפריד תאומים זהים ולקחת קבוצת ביקורת – תאומים זהים לא מופרדים.

            המחקר התנהל לאורך שנים, וכעבור תקופה מסוימת נבדקה שוב מנת המשכל של 2 זוגות התאומים הזהים, ונמצא שהתאומים הזהים שהופרדו, מנת משכלם הייתה שונה לעומת הזוג שלא הופרד (מנת משכלם נשארה זהה). מחקר זה חיזק את מצדדי הסביבה. הממצאים המחזקים את הטענה שהתורשה משפיעה על האינטליגנציה:

א)      לתאומים זהים שגדלו בנפרד (סביבות שונות) מתאם גבוה יותר מאשר תאומי אחווה שגדלו יחד. זאת אף על פי שתאומי האחווה גדלו בסביבה דומה, והתאומים הזהים גדלו בסביבה שונה.

ב)      ככל שמידת הקרבה המשפחתית יורדת, כך יורדת רמת המתאם שבין מנות המשכל. אלמלא הייתה לתורשה השפעה על האינטליגנציה, לא היינו מוצאים חוקיות זו.

ג)       המתאם שבין תאומים זהים שגדלו בנפרד גדול יותר מן המתאם שבין אחים רגילים שגדלו יחד או בנפרד.

הממצאים המחזקים את הטענה שהסביבה משפיעה על האינטליגנציה:

א)      המתאם במנות משכל של תאומים זהים שגדלו יחד – גדול יותר מהמתאם במנות משכל של תאומים זהים שגדלו בנפרד.

ב)      המתאם בקרב אחים רגילים שגדלו יחד גדול מזה של אחים רגילים שגדלו בנפרד, כלומר בסביבות שונות.

ג)       רמת האינטליגנציה של ילדים מאומצים גבוהה יותר מהממוצע, מפני שהם זוכים לסביבה מטפחת במיוחד.

ד)      המתאם שבין תאומי אחווה שגדלו יחד גדול יותר מהמתאם שבין אחים שגדלו יחד, וזאת עקב סביבה דומה יותר שבה גדלים תאומי אחווה מאשר הסביבה של אחים רגילים. תאומי אחווה נולדים יחד, לאותם תנאים משפחתיים.

*מחקרי אימוץ – מחקרים הראו שהממוצע של מנת המשכל של ילדים מאומצים גבוה מהממוצע של כלל האוכלוסייה. עובדה זו מחזקת את מצדדי הסביבה, תומכי הסביבה. התשובה לכך נעוצה בכך שהורים המאמצים ילד, מחכים שנים רבות, משקיעים מעל ומעבר, ובכל משפחה מאומצת אין יותר מ-2 ילדים. רוב המשפחות  המאמצות הן בעלות סטטוס סוציו-אקונומי גבוה, וזה מאפשר לטפח את כשריו של הילד.

*מחקרי טיפוח – כשרמת האינטליגנציה של ילדים משכבות מצוקה היא נמוכה, אפשר לייחס אותה לגורמים סביבתיים. במצב כזה, יש להניח שאילו הילדים היו גדלים בסביבה מטפחת – הייתה האינטליגנציה שלהם גבוהה יותר. על בסיס הנחה זו אפשר לשער שניתן להעלות את רמת האינטליגנציה שלהם עד לגבול שנקבע על-ידי התורשה.

בתחום זה נעשו מספר ניסויים:

א)      בשנת 1965 הכריז הנשיא ג'ונסון מלחמה על העוני בארה"ב, הוא אישר תוכניות טיפוח בשם Headstart לגילאי שנתיים עד חמש, שכללו טכניקות שונות של טיפול שהעלו את רמת המשכל של הילדים יחסית לילדים מסביבה דומה, שלא השתתפו בתוכנית. בנוסף לכך, הגבירה התוכנית את ביטחונם העצמי של הילדים ואת כישוריהם החברתיים, והללו סייעו בהסתגלותם לבית בספר.

ב)      ויהלר בדק ילדים מכפר נידח בארה"ב. 2 בדיקות בהפרש של 10 שנים. במהלך השנים השתפרו התנאים החומריים של המקום: נבנו כבישים, הוקמו בתי ספר, שופרו תנאי המגורים ועקב כך נוצרה עלייה משמעותית באינטליגנציה (11 נקודות בממוצע).

ג)       במחקר שניסה לקדם ילדים מפגרים במטרה להעלות את רמת הסתגלותם לקהילה, נמצא שהעלייה המשמעותית ביותר ברמת האינטליגנציה הייתה בקרב קבוצה של מפגרים שהשתייכו בילדותם לסביבה מקפחת.

*המחקר של סקילס – מחקרים מראים שהתקשרות משפיעה על רמת האינטליגנציה. ב

בניסוי של סקילס, אומצו תינוקות מפגרים, ילדי מוסדות, ע"י נשים מפגרות. כתוצאה מההתקשרות שנוצרה ביניהם, חלה עלייה במנת המשכל של התינוקות שאומצו בהשוואה למנת המשכל של תינוקות מפגרים שנשארו במוסדות. במקרה זה, קשה לקבל את הטענה שהגרייה (=גירוי) השכלית היא זו שגרמה לעלייה באינטליגנציה, שכן האמהות היו מפגרות. אי לכך, ניתן לטעון שהאינטליגנציה הושפעה במקרה זה מגורם סביבתי (איכות הקשר שבין הילד למטפליו).

לאחר 30 שנה חזר סקילס ל-2 הקבוצות, ומצא שההבדלים ביניהן התרחבו. הילדים ש"אומצו" נשארו במוסד 5 שנים, והילדים שלא אומצו נשארו במוסד 22 שנה. כמעט כל הילדים שאומצו סיימו בית ספר תיכון. ממצאים אלו מלמדים שילדים שהוגדרו "מפגרים" ואומצו על-ידי אמהות מפגרות, הפכו בבגרותם לבני אדם בריאים יותר, מאושרים יותר מילדים שלא הייתה להם הזדמנות לקשר אישי, חי וקבוע.

 

המשך יבוא בעז"ה