השמחה בראי הפילוסופיה

קוראים לזה "אושר", לא שמחה.
אחרי "אהבה" או אפילו לפניה, זה הנושא הכי נטחן אצל הפילוסופים והוגי הדעות.

כתוב "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"..

אושר זה הרגשת סיפוק, שמחה זה דבר שמתבטא גם בצורה חיצונית ואני בעיקר מתכוון לזה, האם לדעתך תמיד שמחה זה ביטוי לאדם מאושר? 

תוקן על ידי חזןגדול ב- 06/10/2009 17:08:15

יש מה שנקרא שמחה פנימית.
שמחה חיצונית היא לא אמיתית, היא כזו שתפקידה להביא את השמחה הפנימית כי "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"
נראה לי ששמחה חייבת ללכת יחד עם אושר, אי אפשר להפריד אותם.

נראה לי שבאיזה שהוא שלב, השמחה היא כבר משהו לא רציונלי, גם היא היתה סיבה טובה בהתחלה, אני מדבר על הרמות הגבוהות של השמחה, ששמחים סתם כי זה טוב ונכון [ע"ע ברסלב]

מרן הרב זצ"ל... - מוסר אביך - א, ח. מחלק בין שמחה לטוב לבב ומסביר...פירוט יבוא...

בהתחלה לא קראתי את התגובות שהיו לפני, כתבתם יפה...

הרב מחלק בין שמחה לטוב לבב, במילים של אופק בין שמחה חיצונית לפנימית.

הוא כותב שתתכן שמחה בלי טוב לבב שהיא אינה רצויה. שהרבה ידעו ששמחה חשובה בעבודת ה' וכפו עצמם לשמוח שמחה חיצונית אך לא ראו בשכלם להשתלם כדי שתהיה ראויה להם השמחה בעבודת ה'. - לכן - למרות שנכנס בלב רוח שמחה אין ליבו טוב עליו. שאינו חפץ בשמחה אלא היא חובה עליו.

עכשיו הרב מדבר על המצב ההפוך - טוב לבב בלא שמחה. שמחה פנימית בלבד - מה שדיברתם שבעלי דעת פחות שמחים. - הרב מסביר ממה זה נובע. יש לו טוב לבב - כי יודע הוא שראוי לעבוד את ה' ושהוא ראוי לזה, אז טוב לו עם מה שהוא עושה(מה ש'חזןגדול' קרא 'סיפוק'), אך חסר לו זה שלא יודע שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו ועם זאת ראוי לו לעבוד.

השמחה נובעת מזה שהאדם מגיע לדבר מחודש, דבר שלא היה לו קודם, דבר שלמעלה ממדרגתו. אך אחר שכבר זכה למדרגה מסוימת כבר אינו שמח בזו המעלה שכבר הגיע אליה.

אך עבודת ה' היא דבר שתמיד למעלה ממדרגתו ולכן כעקרון ראויה לנו השמחה התמידית, וזה עניין "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אך בכדי שהשמחה תורגש גם בחומר ולא רק בנשמה הטביע הבורא יתברך שיתחדשו ידיעות חדשות, ותהיה השמחה ככל עניין שמחה חומרית, שעולה דרגה ועוד, ועוד...אבל כשיתעלה החומר תהיה השמחה תמידית עם תמידיות ההשגה השלימה.

סיכומון: השמחה באה מצד ידיעת ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו. ואילו טוב לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד. שלם עם מעשיו.

כך אני מבין אך עיינו בפנים. אם תרצו אשתדל להעתיק לכם את לשונו.

שמחה זה דבר מורכב מאד יש שמחה אמיתית ויש שמחה מזויפת יש כמו שהזכירו כאן שמחה פנימית וחיצונית יש שחוק ויש הוללות, יש מהם חיובית ויש מהם שלילית. 
רואים בהרבה מקומות שהתורה מצוה על שמחה וזה צורה של עבודת ה' ומצד שני הצורה המושלמת של עבודת ה' זה ביראה, כתוב עבדו את ה' ביראה אבל כתוב גם עבדו את ה' בשמחה.
אז באמת ספר העיקרים שואל את השאלה הזאת שהרי יראה זה מהדברים שמפחידים את הלב ומעציבים אותו אז איך יכול להיות שעבודת ה' המושלמת תהיה גם ביראה וגם בשמחה אז הוא אומר שאדרבה שלמות היראה מביאה לידי שמחה!
אז לכו תנסו להסביר מה זה שמחה!
מה שברור שבשמחת בית השואבה יש כונות אחרות  (מסתמא זה מה שהביא את פותח האשכול לדבר על שמחה) בשמחת בית השואבה השמחה היא ודאי חיצונית בשירה וריקודים וזה למשל ודאי לא ילך ביחד עם יראה לא שייך להיות גם חרד וגם לשמוח בשמחת בית השואבה ומסתמא העיקרים לא התכוון לזה.
אני מבולבל כבר לגמרי אולי מישהו יעשה לי סדר במחשבות.

הראיה, כשאדם כופה על עצמו לשמוח נראה לי שזה אפילו לא שמחה חיצונית זה עבודה בעיניים, כשבני אדם רוקדים ושמחים אפילו אם זה לא משהו פנימי אבל יש כאן שמחה, אבל אם סתם מכריח את עצמו לשמוח הוא לא יצליח כי זה משהו שצריך לבוא ספונטני לא בהכרח.

חזןגדול, הוא ישתמש בכח הדימיון. כמו כולנו...

הגיוניי, "וגילו ברעדה"...אבל זה די דומה להורים, הילד גם מפחד שהוריו יענישו אותו אך עדיין יכול לעשות דברים מיתוך אהבה אליהם. זה מתקשר להגדרה הלא מדויקת שמצוות עשה זה אהבה ואילו לא תעשה - יראה. ממש לא מדויק...

הראיה, החילוק בין מ"ע לל"ת זה דוקא מובן כי אם אתה עושה מה שאמרו לך לעשות זה מסמל יותר אהבה וכשאתה לא עושה מה שאסור לעשות זה יותר מראה על יראה, בסדר.
אבל איך אפשר לומר שעבודת ה' עצמה צריכה להיות גם ביראה וגם בשמחה? איך שמחה ועצב יכולים לדור בכפיפה אחת?
זב לא מראה משהו על השמחה? אולי באמת שמחה זה לא בדיוק מה שאנחנו מכנים שמחה? אבל מה כן? לא יודע.

ברור שהוא מובן, אך לא מדויק. גם לא תעשה אפשר לעשות מאהבה. אני לא מרביץ לאבא שלי כי אני אוהב אותו ולא כי אני מפחד שיחזיר לי למרות שמזה גם שייך לחשוש...

מי קבע שיראה זה עצב? זה סוג של פחד, אפשר לא לעשות/ לעשות - משהו גם מיתוך פחד שאנזק אך גם מיתוך אהבה לשני בו זמנית. למה זה חייב לסתור?