| נשלח ב-18/10/2009 00:52 |
|
| |
מחשבות בעקבות רצח המשפחה המזעזע
הכותרת אולי תטעה את כל אלה שמקליקים עליה אבל בחרתי אותה בגלל שבאמת המחשבות האלה באו לי אחרי המקרה הזה אבל אני מדגיש שזה לא קשור דוקא למקרה הזה אלא לכל המקרים הדומים. (אם המנהלים חושבים שצריך להחליף, בבקשה)
לצערנו יש הרבה מקרי פשע מזעזעים במדינה, רצח, אונס, שדידות וכו' תמיד אחרי מקרה כזה הדבר הראשון שמדברים עליו זה שיש כיווני חקירה לחשודים במעשה. כל מקרה כזה משאיר אחריו מסכנים ונפגעים, מה יותר נכון, לדבר קודם על הפגיעה שבמעשה ועל הנפגעים שמתמודדים איתו או על לתפוש את החשודים?? בעיקרון השאלה גם על מה יותר נכון לעשות קודם לטפל בנפגעים או לתפוש את החשודים רק שזה לא כ"כ רלוונטי בגלל שיש הרבה אנשים עם תפקידים שונים שאפשר לטפל בכל הדברים בו זמנית אבל מבחינה תקשורתית לכאורה היותר נכון ותועלתי הוא לדבר על עצם הפגיעה מאשר לתפוש את החשודים.
אלא מה? שהציבור יותר סקרן לדעת מי עשה את הפשע מאשר איך המסכנים מתמודדים איתו, אז באמת זה הענין? זה לא גועל נפש שכל העולם ידברו על הענין, שאנשים נפגעו ממנו מאד, רק מההיבטים שמסקרנים אותם??
חשבתי גם שאולי במקום סתם לברר מי זה היה, צריך להתמקד יותר באיך למגר את התופעות האלה מאשר סתם בירור סקרני. ואולי באמת כל הרדיפה אחרי החשודים זה לא סתם מסקרנות (התקשורתיות שבענין כמובן) אלא להעמיד את הצדק על תילו ושהעבריין ייענש כחוק, או אולי גם יותר מזה שיש בזה איזה שהוא סוג של נחמה לנפגע שהוא יודע שרודפים אחרי מי שפגע בו או בקרוביו ויענישו אותו.
רציתי לדעת מה אתם חושבים על זה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2009 12:42 |
|
| |
א. תמיד קיימת השאלה באופן כלל מערכתי, במה להשקיע יותר האם בטיפול בפגיעות כגון רפואת חרום וכדו' או במיגור המפגעים, הדעת נותנת למנוע כמה שיותר את גורמי הפגיעה מה שיחסוך בהשקעה במערכות השיקום.אבל המציאות מראה שהאדם נוטה לפעמים להביט בראש קטן ולהצטמצם על הפתרון ופחות או אפי' אפס השקעה במניעה.[ע"ע תאונות דרכים]. ב. מבחינת תקשורת וציבור, כמדומני שדאגתך מיותרת, העיסוק בקורבנות לא יקטן כל עוד זה יעניין את הציבור, בנתיים כנראה שזה מעניין... וזהו לעניות דעתי יותר "גועל נפש" מאשר העיסוק במבצעי הפשע, לפחות בכך אין בהכרח חדירה לפרטיות, [תלוי כמובן בתוצאות, כמו במקרה הנ"ל]. ואכן קיים אלמנט נוסף ומטעה, של נחמה לציבור בידיעת מבצעי הפשע, דבר שמשתק את האמביציה למיגור העניין, כיוון שברגע שהדבר יחזור על עצמו מכיוון מסוים אז הערנות והדרישה למיגור המפגע תפחת ותעלם, לדוגמה, אם יתקיים אר"ן כל השומעים יחרדו וידרכו, וכאשר יוודע שמדובר בתאונה ולא בארוע חבלני, אז כולם יצקצקו בלשונם וימשיכו הלאה, ומדוע? כיוון שהתרגלו כבר לתלות את החששות והפחדים בתרוץ קבוע: "תאונה", כוחו של ההרגל שמקהה את הרצון הראשוני בפתרון אמיתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2009 15:04 |
|
| |
יעקב, אני מאד מסכים איתך שהציבור כבר התרגל לתלות את הדברים בהרגלים של תאונות וזה מביא לשאננות, אבל מצד שני לא עלינו אחרי שיש הרבה מאד מקרים מכוונים של פיגועים אם זה טרור ואם זה מאפיות אז באותו מידה הציבור גם התרגל לאלימות מכוונת וטרור והטרור הזה הפך בעצמו לשאננות אחת גדולה לא רק בגלל שתולים את הדברים בתאונות אלא אפילו אם זה דבר מכוון כבר לא מחפשים תירוצים אלא אומרים עוד פעם? כמה אפשר? ומיד ממשיכים את סדר היום הרגיל. ולכן הענין הזה של להתנחם בזה שהעבריינים נענשו יש לו מובן חיובי מאד שלפחות ידעו שמי שעושה כאלה דברים לא עוברים לו על זה בשתיקה.
הגיוניי, בסוף הדברים שלך אתה מתייחס לזה שיש בתפיסת הפושעים נחמה לנפגעים, אני חושב שצריך להוסיף את מה שיעקב אמר שזה לא רק נחמה לנפגעים אלא גם נחמה לציבור, ויש בזה גם איזה שהוא אפקט של מיגור הענין בכך שהציבור יודע שבסוף תופסים את כל החברה האלה ומעמידים אותם למשפט חמור על מה שעשו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2009 15:26 |
|
| |
חזן, דיברתי על לפני הענישה, רק הידיעה כשלעצמה מי המפגעים ומה סיבותיהם, שזה הדיון הראשוני.
|
|
|
|
|