1. מדוע טוען קריטון רק טענה עלובה זו של מה יאמרו הרבים (שבהמשך יאמר סוקרטס שאין לחוש לדבריהם) על כך שלא הצילו על אף שהיה ביכולתו? היה לו לטעון לגופו של ענין שיש לסוקרטס להציל עצמו למען המשך הפצת החכמה לרבים הראויים!
2. הרי כל עצמותו וגזר דין משפטו של סוקרטס הוא בשל חכמתו שלא היתה מסכמת עם חוקות אתונה א"כ איך יחזר כ"כ להעמיד ולהשמע לחוקות המשפט והרי אם היה עושה כן לא היה מגיע כלל לידי מצב זה?
3. ונהיה גם אנו מעבירים אותם על חובתם פרק ה'. האם בעיית אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך קיימת גם בנושאי עוול וצדק כאשר מתקיים עי"ז הצדק שלך?
4. בפרק י' עומד על הנקודה שאין גרימת העוול לחבירו מוצדקת כנקמה, ואם חבירו עשה לו רעה אינו צודק להשיב לו רעה בשום פנים. אך איזו טענה זו לגופו של ענין? הלא אינו גורם רעה לחוקה בבריחתו רק מעמיד צדק שלו על תילו!
5. אפשר להם לחוקות ולכלל המדינה שיבואו ויעמדו עלינו וישאלו כדברים האלה:... פרק יא. פתאום כן מתחשב בכלל המדינה מה יאמרו, אחר שתקף את קריטון על התחשבו בדעת הרבים?!
6. בפרק יב מזכיר טענת החוקות התובעות את קיומן. אבל האם נכון הוא להתייחס לחוקות כאל ישות אחת מאוחדת התובעת מקצתה את כולה? האם אינו נכון הוא להתייחס לכל חוק בפני עצמו שיתבע את קיומו? מה לחוקי הנישואין בתביעת קיום גזר דין מות? ומה לחוק חינוך הבנים עם ציות לשופטי בית הדין על עוול שנעשה לנידון?
7. האם החוקה אכן תובעת את מיתתו? הלא לפי מחשבתו שאין זה דין אמת רק יקיים את אמיתת החוקה בבריחתו ולא יפר אותה חלילה.
8. השאלה הפרדוכסלית על סוקרטס הגדולה מכולם – בהצדיקו את טענת החוקות בפרק יג כי יכול כל אחד לעזוב את אתונה אם אין החוקה מתאימה לו, מדוע איפוא לא עזב את אתונה בהפירו את חוקתה קודם לכן?! ואילו לאמיתו של דבר לא הפר כלל את חוקה בטלה א"כ הטענה לגמרי!
