פילוסופיה בתורת המהר"ל מפראג [א]

אך מדוע הוזקק המהר"ל לענות תשובה על קושיה זו לנו המאמינים, וכמו שמשמע מכל דבריו שתשובה זו היא קיימת ונכונה, וכן אח"כ מסמיך את תשובתו זו על פסוקים שונים בתורה, ומביא מספר שיטות מהי אותה ראשית ראשונה שעליה הושפע הכל. [ובעוד מקומות רבים ביאר המהר"ל דברים לפי דעתו זו, וכגון את ענין המספר 'שבעים', (תפארת ישראל פרק לא')]
ואנו הלא איננו זקוקים לכל זאת, כי מאמינים אנחנו, ומדוע להשתית את תירוצו זה למעשה.
דוד

הגיוני: מה שהוכחת מדברי המהר"ל שכתב 'אך אנחנו המאמינים בתורת משה, אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל', שכוונתו לומר שלנו אין זה קושיה כי הקב"ה הוא כל יכול, אין זה נכון, כי כוונת דברי המהר"ל לשלול את הכופרים שהביא קודם לכן שהסיקו מקושיה זו על ריבוי התחלות ח"ו, ולכך אומר שאנו ודאי מאמינים שהקב"ה ברא הכל לבדו, ואח"כ ניגש המהר"ל ליישב את הקושיה.
בנוסף חשבתי מתחילה שדבריך אינם מסתברים מכך שהמהר"ל מביא את הענין הזה להלכה ולמעשה בחיי היהדות בכמה מקומות, וכגון לגבי קרבן פסח הנאכל מצות ומרורים יחד להורות שאין הריבוי בא מן האחד אלא הכל מאיתו [גבורות פרק לו' - ס'], ולדבריך אין לנו צורך לכל זאת.
אך אחר שעיינתי בדבריו לגבי קרבן הפסח, נוכחתי לראות ששם הוא אינו מזכיר את תירוצו בנצח ישראל שהקב"ה השפיע תחילה על ראשית אחת, וממנה נוצר הריבוי ע"י תוספת שהשפיע עליה מצד המקבל, אלא רק נוקט, 'הדבר הוא הפך זה כי מפני שהוא אחד הוא הכל שהרי אין בלתו ולפיכך מאתו באו ההפכים', וא"כ משמע כדבריךשאנו איננו זקוקים לכל זאת, וכל דבריו בנצח ישראל היו לכופרים הפילוסופים.
[לשונו בגבורות פרק ס'; ומה שאמרה תורה לאכול הפסח על מצות ומרורים, הוא גם כן דבר זה כדי להוציא מלבן של אפיקורסים, שהם אומרים כי מן האחד לא יבא רבוי רק מכח אחד יבא דבר אחד בלבד, ולפיכך כאשר יראו הרבוי בעולם וכבר הוחלט להם כי מן האחד הגמור לא יבא הרבוי אמרו שהתחלות הם יותר מאחד כמו שמבואר בדבריהם מי שראה דבריהם, ודבר זה בא להוציא מלבם. ואמרה תורה כי הקרבן הזה שהוא לאל אחד יתברך ויתעלה יהיה הקרבן נאכל על מצות ומרורים, כי המצה מורה על החירות והמרור הוא שמורה על השעבוד, כי מאתו שהוא אחד יבא החירות והפכו הוא השעבוד שהוא המוחץ והוא הרופא. ויותר מזה כי הפך הדבר מה שחשבו, כי הם אמרו כי
מן האחד לא יבואו פעולות הפכים, הדבר הוא הפך זה כי מפני שהוא אחד הוא הכל שהרי אין בלתו ולפיכך מאתו באו ההפכים כמו שהתבאר למעלה, כי ההפכים הם גם כן הכל בעבור שלא ימצא עוד חלק ועל ידי הפכים יש הכל, ולפיכך ראוי שיצאו ההפכים מן אותו שהוא מיוחד כי ראוי שיהיה ממנו הכל כי ההפכים הם הכל ואין חוץ מהם כמו שנתבאר למעלה כמה פעמים ובפרק שירה אצל אז ישיר, עיין שם כי אין לכפול הדברים ולפיכך ראוי שיהיה נאכל הפסח על מצה ומרור. עכ"ל. וכן כתב בדומה בפרק לו']
אך משום מה, אין כל זה נראה לי כלל, הן מסברא ותחושת בטן שלא הבנתי כיאות את קושית המהר"ל, והן מכך שהמהר"ל בנצח מביא ג' שיטות בשם המדרש בבראשית בענין מהי אותה הראשית, [משה, ביכורים, חלה, ומעשרות, וכו'] ומאריך לדון בזה מאוד, וזה קצת תימה.
דוד.

לגבי תשובת המהר"ל,
ראיתי במהר"ל הוצאת הרטמן שהביא בענין הזה את דברי הרמב"ן הידועים בריש חומש בראשית שהקב"ה ברא מתחילה חומר אחד בשם היולי, וממנו צר צורות לכל הדברים שנמצאים בבריאה.
אם כוונתו לבאר בזה את תירוץ המהר"ל, ולומר שכיון שהקב"ה יצר רק חומר אחד, ויותר מזה לא הוסיף רק צר אותו בכל מיני צורות, ולכן באמת אין ריבוי בבריאה,
הרי זה קשה תירוץ קשה מאוד מסיבות פשוטות. בנוסף לכך שזה לא כתוב אפי' ברמז בדברי המהר"ל.
דוד.

עיקר הבעיה שהעלה כאן דוד היא חמורה וסבוכה במאד, אך טרם אגש לפתרונה ברצוני לבאר את עיקר חומרתה.

כאשר אנו מנסים לפתור שאלה מוכרח שהפיתרון יהיה מענין השאלה ובכדי שלא יהיה מצב של טענו חיטים והודה לו בשעורים חייבים לדעת היכן מדברת השאלה קודם שניגשים לפותרה.

בענין זה המדובר כאן, השאלה מבוססת על הנתון הלוגי האומר כי ריבוי בא רק מריבוי ואין האחד מוליד ריבוי, ממילא כאשר נראה ריבוי נסיק איפוא כי לא יתכן שהאחד קדמו ואילו נראה אחד נדע כי לא יתכן שיוליד ריבוי. וכאשר אנו רואים ריבוי ומוכרחים לומר כי האחד הולידו, הלא מצויים אנו בסתירה לנתון לוגי בסיסי זה ולא ניתן מרגוע לנפשנו עד אם נמצא פיתרון.

אכן בכדי שנוכל לשאול סתירה זו צריכים אנו לדעת שלושה דברים, צריך שנדע את האחד, את הריבוי ואת העובדה כי הריבוי בא מן האחד. או אז נהיה ראויים להפריך את הלוגיקה הנ"ל ולהמצא במבוכה, אך אילו יחסר לנו אחד מתוך שלושת נתונים אלו מובן הוא שאיננו יכולים כלל לשאול שאלה בסגנון כזה.

ועתה נתבונן היכן שאלתנו, אילו שאלנו בדבר המושג לנו דיינו, אך כאשר נחקור את בעיית הברואים הרבים אשר נבראו מן הבורא שהוא אחד, אכן יודעים אנו את הברואים הרבים ובטוחים ג"כ שהינם מסובבים מן הבורא אך כלום יודעים אנו את האחד?!

אילו ידענו את האחד הלזה כשם שאנו יודעים את הריבוי כי אז היתה בידנו הרשות לשאול, אולם הכיצד זה נתכחש למציאות הברורה שאין לנו שמץ של מושג במציאותו של אחד זה חוץ מכך שאנו מאמינים בקיומו? 

מה גם שאנו מאמינים שאין אחד כאחדותו ואין יחוד כיחודו, אמנם אנו מכנים אותו ב"אחד" אך אין זו הגדרה מדויקת כלל ועיקר (אולי היא הכי קרובה) כי האחד אותו אנו מכירים הינו אחד מתוך שנים, אחד שיש אחריו שני. ואילו הבורא הינו אחד ואין שני לאחדותו, אלא אחד פשוט מוחלט.

אכן, אחדותו אינה נתפסת אצלנו כלל אך ברור שאינה האחדות המוכרת לנו במושג. וא"כ הכיצד נרהיב עוז לשאול על בריאת הריבויים מן האחד כאשר איננו יודעים כלל אחדות זו מהי?   
   

אריסטו התקשה בקושיה זו, כחלק מהוכחותיו הרבות נגד האלוקות, ונגד כל דבר המופשט, שאינו מורגש-מוחש.
אין סתירה בין מה שאריסטו דגל כשיטה שחוקי הטבע הם השולטים בבריאה בלבד, לבין שלב קושיותיו והוכחותיו נגד האלוקות. בתחילה הוא הוכיח מקושיה זו שהבאתי שאין אלוקות אחת, אלא ישנו ריבוי, וחוץ מזה הוכיח עוד שאין כלל אלוקות, לכן קושיתך צענערענע [וזו גם קושיתי לעיל] אינה קושיה.