התפתחויות בתחום רפואה אפילפטית

מצורף קובץ

במבילי | 26/06/04

תרופות יעילות וניתוחים משתכללים הפכו את מחלת האפילפסיה לכזאת שאפשר לחיות אתה חיים תקינים ומלאים

ברוריה אתר

כשיש פגיעה רק בחלק אחד של המוח, ייתכנו התקפים קלים כמו התכווצויות ביד או ברגל בצד אחד של הגוף, הפרעות תחושה או ראייה, סחרחורת או רעד קל. בסוג הזה האנשים אינם מודעים לכך שעברו התקף אפילפטי ולא תמיד מאובחנים

לודוויג ואן בטהובן


לרשותם של חולי אפילפסיה שאינם מגיבים לתרופות למחלה, ואפשר לזהות בוודאות את האזור במוחם האחראי על התפרצות הפעילות האפילפטית, עומדים כיום ניתוחים יעילים, שהתפתחו מאוד בשנים האחרונות. כך אומרת פרופ' מירי נויפלד, מנהלת מכון EEG (אלקטרו-אנצפלוגרפיה - רשמת מוח חשמלית) והיחידה לאפילפסיה במרכז הרפואי תל אביב. לדבריה, הניתוח, הנעשה באירופה ובארצות הברית כבר שנים רבות, מתבצע בארץ מסוף שנות התשעים. פרופ' יצחק פריד, מנהל היחידה לנוירו-כירורגיה תפקודית במרכז הרפואי תל אביב, מבצע בין 40 ל-50 ניתוחים מסוג זה בישראל בשנה.

המועמדים העיקריים לניתוח זה הם כ-30% מחולי האפילפסיה שאינם מגיבים טוב לתרופות. בשלב הראשון מנוטרים החולים הללו ביחידה במשך כמה ימים כדי לאתר את המוקד האפילפטי ולאחר מכן הם עוברים הערכות נוספות בידי צוות רב-תחומי, הכוללות בין השאר בדיקה נוירו-פסיכולוגית ואמצעי הדמיה שונים. בניתוח מוסר אזור כלשהו במוח הגורם להתקפים; מדובר באזור שכריתתו לא תגרום נזק נוירולוגי שכן אין לו חשיבות תפקודית.

בניתוח מסוג אחד המצליח להפסיק את ההתקפים או להפחיתם, מוסר מקטע קטן באונה הרקתית של המוח. לדברי פרופ' נויפלד, לניתוח סיכויי הצלחה גבוהים: כ-70%-60% מהחולים שסבלו מהתקפים בלתי נשלטים ונותחו לכריתת המוקד הרקתי נפטרים מההתקפים באופן מוחלט. הם אמנם ממשיכים בטיפול התרופתי, אך חלקם יכולים להפסיקו אחרי כמה שנים ולתפקד כרגיל בלא תרופות. אצל כ-20% מהחולים שנותחו נרשמה הפחתה משמעותית בהתקפים ורק לכ-10% הניתוח לא הועיל.

מחקר קליני שהשווה בין השימוש בתרופות לבין ניתוח בצורה השכיחה ביותר של המחלה - אפילפסיה של האונה הרקתית - התפרסם ב-"New England Journal of Medicine". על פי ממצאי המחקר, שעשו רופאים קנדים, ניתוח בסוג זה של אפילפסיה עדיף על שימוש ממושך בתרופות.

במחקר השתתפו 80 חולים שחולקו באקראי לשתי קבוצות: האחת טופלה בתרופות החדישות ביותר והאחרת בניתוח. אחרי שנה התברר ש-58% מהחולים שנותחו לא סבלו מהתקפים קשים, בהשוואה ל-8% בלבד מאלה שקיבלו טיפול תרופתי. החולים שנותחו גם דיווחו על איכות חיים טובה יותר.

ילדים וקשישים סובלים יותר

אפילפסיה, הנקראת גם מחלת הנפילה או כיפיון, היא אחת מההפרעות הנוירולוגיות השכיחות ביותר. היא פוגעת בכחצי אחוז עד אחוז מכלל בני האדם. המחלה יכולה להופיע בכל גיל. לדברי פרופ' נויפלד, שהיא גם יו"ר הליגה למניעת אפילפסיה בישראל, יש למחלה זו "יחסי ציבור" גרועים מאוד, ומחלות אחרות, ששכיחותן נמוכה בהרבה, זוכות לחשיפה גדולה יותר. הסיבה היא הסטיגמה שיש למחלה והבושה שהיא עדיין נחלת רבים מהחולים. הסטיגמה גורמת לכך שרבים מהם אינם מתקבלים לעבודה, מקבלים רישיון נהיגה עם הגבלות וכן קיימת הגבלה בהתגייסות לצבא. לפני עשרות שנים, אומרת פרופ' נויפלד, התייחסו לחולי האפילפסיה כאל חולי נפש, אך מאז חלה למעשה מהפכה בהבנת המחלה. רוב חולי האפילפסיה, מדגישה נויפלד, אינם פגועי מוח ואין להם כל בעיה נפשית.

כלי העזר החשוב ביותר לאבחון האפילפסיה הוא בדיקת הפעילות החשמלית של המוח באמצעות אלקטרו-אנצפלוגרפיה - EEG. הסיבה להתקפים היא התפרצויות של פעילות חשמלית מוגברת ועודפת בתאי העצב במוח. היא עשויה להתרחש רק באזור מסוים או על פני המוח כולו. כל צורות האפילפסיה נובעות מליקוי זמני בתפקוד, בדרך כלל באזור אחד של המוח. אופי ההתקף תלוי במיקום האזור הפגוע ובצורת התפשטותה של הפעילות החשמלית, והתסמינים שמופיעים בהתקף תלויים באזור המוח שבו מופיעה הפעילות החשמלית הלא תקינה. לכן מקובל לחלק את ההתקפים האפילפטיים להתקפים כלליים ולהתקפים מוקדיים.

לפיכך, הביטויים של ההתקפים הם רבים ושונים. פרופ' נויפלד מציינת שהמחלה שונה מאדם לאדם בתדירות ההתקפים, בעוצמתם ובמאפיינים הקליניים. ההתקף המוכר לציבור הרחב הוא זה שבו הפעילות החשמלית מתרחשת בכל המוח והוא כולל תסמינים כמו נפילה, התכווצויות, איבוד שליטה בסוגרים, איבוד הכרה ומצב של בלבול. התקף זה מסתיים מאליו, על פי רוב, ואחריו החולה עייף וישנוני. ההתקף עלול להיות מסוכן והחולה עשוי להיפגע.

לעומת זאת, כאשר יש פגיעה רק בחלק אחד של המוח, ייתכנו התקפים קלים כמו התכווצויות ביד או ברגל בצד אחד של הגוף, הפרעות תחושה, הפרעות ראייה, סחרחורת, ניתוק קשר עם הסביבה או רעד קל. בסוג הזה, האנשים אינם מודעים לכך שעברו התקף אפילפטי; הם מתרוצצים בין רופאים שונים ולא תמיד מאובחנים נכונה.

בין ההתקפים, החולה אינו חש בדרך כלל בסימני מחלה כלשהם ומתפקד באופן תקין לחלוטין. פרופ' נויפלד מוסיפה שלא כל התקף אפילפטי מעיד על מחלת האפילפסיה. התקף בודד יכול לנבוע מאירוע חולף משינוי סביבתי, מירידה דרסטית של רמת הסוכר בדם או מחבלה בראש.

אלה הלוקים במחלה סובלים מהתקפים חוזרים ונשנים בתבנית מסוימת ששכיחותם משתנה עם הגיל: היא גבוהה אצל ילדים קטנים וקשישים ונמוכה יותר בגילאי 40-20. גברים נתונים בסיכון גבוה מעט יותר מנשים. שכיחות ההתקפים נעה בין מספר מועט של התקפים במשך כל החיים לבין התקפים אחדים ביום.

במקרים רבים אין לאפילפסיה סיבה נראית לעין, אך היא יכולה לנבוע מחבלות בראש, מגידולים או מפגמים התפתחותיים. לדברי פרופ' נויפלד, המחלה לרוב איננה תורשתית, אם כי יש מקרים שבהם קיימת נטייה משפחתית מסוימת. בסוגים מסוימים שלה יש אלמנט תורשתי מובהק יותר ובאחרים הוא אינו קיים.

בכמה תסמונות אפילפטיות כבר הצליחו לאפיין את הגן הגורם למחלה. זה שנים אחדות מתקיים מחקר משותף בין היחידה לאפילפסיה במרכז הרפואי תל אביב ובין מרכז באוסטרליה לזיהוי גנים חדשים באפילפסיה משפחתית.

לסוגי אפילפסיה שונים יש תרופות שונות. כ-50% מהחולים מגיבים טוב לתרופות וחיים חיים מלאים, חסרי הגבלה וכמעט בלי התקפים. כ-20% סובלים מהתקפים קשים יותר ומקבלים טיפול תרופתי מורכב ואילו כ-30% עמידים לטיפול התרופתי. חלקם, כאמור, מועמדים לניתוח.

במאגר התרופות היעילות למחלה ישנן גם תרופות חדשות. עם אלה המצויות בשימוש בישראל בשנים האחרונות נמנות הטופירמט, למוטריגין, גבפנטין ואוקסקרבזפין. האחרונה שהוכנסה לסל הבריאות היא דפלפט-כרונו, שיתרונה בכך שהיא ניתנת פעם אחת ביום (כמו הטימוניל הנמצאת בשימוש כבר כמה שנים).

הגלולות יעילות פחות

תחום מיוחד שבו עוסקת פרופ' נויפלד הוא אפילפסיה בקרב נשים, בפרט בגיל הפוריות ובמשך ההריון והשפעת התרופות על העובר.

לנשים הלוקות באפילפסיה שכיחות גבוהה יותר של הפרעות במחזור הווסת וירידה בפוריות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. הירידה בפוריות קשורה בהתקפים, בטיפול התרופתי ובגורמים חברתיים וכלכליים המכבידים יותר על החולות. חלק מהן נוטלות גלולות למניעת הריון. פרופ' נויפלד מזהירה שקיימת אינטראקציה בין תרופות מסוימות לאפילפסיה, המביאה להפחתת יעילותן של הגלולות.

בעיה אחרת היא שחלק מהתרופות האנטי-אפילפטיות עלולות לגרום מומים עובריים: קיימת שכיחות גבוהה יותר, פי 3-2, של מומים עובריים בקרב נשים הנוטלות תרופות אלה ביחס לאוכלוסייה הכללית. מסיבה זו, נשים חולות חרדות מפני כניסה להריון.

אך עם זאת, ל-95%-90% מהחולות יש סיכוי מצוין להרות, לחוות הריון תקין וללדת ילד בריא. לכן מומלץ לחולות להיבדק ולהיות בפיקוח מדוקדק. סקירת מערכות מוקדמת ומאוחרת, בדיקה של חלבון עוברי, מי שפיר (במקרים מיוחדים) ונטילת חומצה פולית במינון גבוה - כל אלה, במעקב של רופא מומחה, יפחיתו במידה ניכרת את הסיכון ללידת עובר בעל מום.

בימים אלה מתקיים מחקר אירופי, שישראל שותפה לו, הסוקר מספר רב של הריונות בקרב חולות אפילפסיה. המחקר בודק את הנשים בכל מהלך ההריון, מיד אחרי הלידה ושנה אחריה. פרופ' נויפלד, העומדת בראש המחקר בישראל, מציינת שהמידע שייאסף על גורמי סיכון ותרופות יאפשר לעמוד על הקשר בין התרופות לבין היווצרות מומים בעובר ועל השפעתו של התקף שעוברת אשה בהריון עליה ועל העובר. מדובר במחקר פרוספקטיווי לאורך שנים, מוסיפה פרופ' נויפלד, שבסיכומו "נוכל לדעת בצורה מדויקת יותר את השפעתן של התרופות השונות על העובר".

****************
הפורומים שלי:

טיפים לחיים קלים (נבחר ידיעות לשנת 2003)
http://3466.hydepark.co.il

מחקר חדש קובע http://8888.hydepark.co.il