אין הסתה שיטתית בספרי לימוד פלשתינים

מצורף קובץ

הסתה? לא בבית ספרנו

עקיבא אלדר | הארץ | 10.9.04

האם ספרי הלימוד הפלשתיניים באמת כוללים "הסתה שיטתית", כטענת ישראל. מחקרים ודו"חות מציירים תמונה שונה לגמרי


ביום רביעי בבוקר שבו גם מיליון ומאתיים אלף ילדים וילדות פלשתינאים אל בתי הספר וגני הילדים בגדה וברצועת עזה. רבים עוכבו במחסומי צה"ל, אחרים המתינו בסבלנות עד שהחייל פתח את הפשפש בגדר ההפרדה. הספרים שנשאו בילקוטים אינם רק חומר לימוד בהיסטוריה ובאזרחות, בחשבון ובמחשבים; בשנים האחרונות נהפכו הספרים הללו לסחורה חמה במלחמת התעמולה נגד הרשות. בכל שנה מפיצים משרד הביטחון ומשרד החוץ דין וחשבון קטלני על סדרה חדשה של ספרי לימוד שיוצאת לאור ברשות. הדו"ח האחרון ("ההסתה נגד ישראל, הציונות והיהודים והכפשתם בספרי הלימוד הפלשתיניים") פורסם ב-9 ביוני מטעם המחלקה לעניינים פלשתיניים שבפיקודו של מתאם הפעולות בשטחים, האלוף יוסף מישלב.

אין ספק שהספרים הפלשתיניים מכילים תוכן שאינו מן הנעימים לעיניו של קורא ישראלי - תוכן המשקף את הנרטיב הפלשתיני המוכר והידוע. אבל מחקרים ישראליים ובינלאומיים מצביעים דווקא על שיפור בספרים החדשים, לעומת הספרים


הירדניים והמצריים ששימשו במשך עשרות שנים את מערכת החינוך בשטחים.

המחקר הראשון, שנעשה ביוזמת המדינות התורמות מקרב חברות האיחוד האירופי, התייחס לדו"ח על ספרי הלימוד שהגיש בנובמבר 2001 מכון המחקר הישראלי Center for the Monitoring Impact of Peace) CMIP). הדו"ח, שזכה לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית והעולמית, נועד לשכנע את התורמות להפסיק את מימון ספרי הלימוד החדשים. אך המסמך האירופי קובע כי הדו"ח הישראלי, בלשון המעטה, אינו משקף את המציאות, בהציגו ספרים ירדניים ומצריים כספרי הלימוד החדשים של הרשות. "ציטוטים שיוחסו בדו"חות קודמים של CMIP לספרי הלימוד", קבעה קבוצת עבודה מטעם נשיאות האיחוד, "אינם מצויים כלל בספרי הלימוד של הרשות, שמומנו על ידי כמה ממדינות האיחוד; כמה מהציטוטים נמצאו בספרי הלימוד המצריים והירדניים, שאותם הם החליפו, וציטוטים אחרים לא נמצאו כלל". יתרה מכך, המחקר האירופי קובע כי בעוד שציטטות רבות "תורגמו לעתים קרובות בדרך משובשת או הוצאו מחוץ להקשר כדי לרמוז על הטיה אנטי-יהודית, או על ביטויי הסתה שאינם מופיעים בספרים... אף שהספרים אינם מושלמים, הם נקיים מהסתה... ומהווים תרומה רבת ערך לחינוכם של פלשתינאים צעירים". המסמך האירופי מציין שגם CMIP אישר שהספרים החדשים אינם מכילים את רוב הציטוטים הבעיתיים שהוזכרו בדו"חות קודמים של המכון וקובע כי "הטענות נגד הספרים שהאיחוד מממן הוכחו כחסרות בסיס".

הפרופ' נתן בראון מאוניברסיטת ג'ורג ואשינגטון בארצות הברית, שהיה יועץ לסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, הצביע על תופעה מוזרה: "אף שהספרים הפלשתיניים היו נקיים מתכנים שישראל התנגדה להם", שלטונות ישראל אסרו את השימוש בהם במזרח ירושלים. משרד החינוך הישראלי העדיף שהדרדקים הפלשתינאים הירושלמים ילמדו מספרים ירדניים רוווי שנאה, ובלבד שלא יבולע לריבונות ישראל בבירה. מלשכת מתאם הפעולות נמסר כי הפרקים המסיתים צונזרו מהספרים הירדניים וכי הרשות היא שהחזירה אליהם את הטקסטים המקוריים.

שלטונות ישראל ניסו באותם ימים גם לדבר על לבם של נציגי הבנק העולמי שימשכו את ידם מפרויקט ספרי הלימוד. האלוף במילואים עמוס גלעד אמר ל"הארץ" לפני כשלושה חודשים, שנציגי הבנק השתכנעו שהספרים מכילים חומרי הסתה והחליטו להפסיק לממן את הדפסתם. נייג'ל רוברטס, ראש נציגות הבנק בשטחים, לא שמע על כך. "ביקשנו מקבוצת מומחים גרמנית ומנועה מרידור (מזרחנית שעורכת את מחקר ספרי הלימוד גם בעבור מתאם הפעולות בשטחים, ע"א) לבדוק אך ורק את תוכנם של 30 ספרי לימוד במדעים מדויקים", אומר רוברטס. "הממצאים שלהם היו בסך הכל חיוביים. הפלשתינאים קיבלו את ההערות שלנו ביחס לסימון הגבולות במפות ואזכור שמה של ישראל. המימון שלנו לא הופסק מעולם".

מתברר שגם במערכת הביטחון לא חשבו תמיד שספרי הלימוד "עוסקים בהסתה שיטתית, מכילים מוטיווים של הרעלת נשמות ושלילת קיומה של מדינת ישראל, ומשקפים מציאות מרה שבה הרשות נותנת לגיטימציה למעשי טרור ורצח" - לשונם של שני המתאמים האחרונים, עמוס גלעד ויוסף מישלב. הדו"ח הראשון של יחידת המתאם, מנובמבר 2000, שבחן את הסדרה הראשונה של ספרי הלימוד החדשים (לכיתות א' ו-ו'), קבע כי "למרות שתהליך השלום מוצנע וגורמים שליליים מוצאים את ביטוים בספרים הפלשתיניים, הרי לא ניתן להתעלם מעידון הטרמינולוגיה, זניחתם של נושאים מסוימים (הציונות, למשל) ותקיפה מרומזת בלבד של נושאים אחרים (כמו העם היהודי). ניכר מאמץ מצד הפלשתינאים למתן את רגשות האיבה לישראל". הימים, שבועות אחדים אחרי פרוץ האינתיפאדה, היו ימי ממשלת העבודה-מרצ והמתאם היה האלוף יעקב (מנדי) אור, שהיה שותף פעיל במגעי השלום עם הרשות.

הדו"ח, שתפוצתו היתה צנועה, מצא בספרים החדשים התייחסות ישירה לרשות ואזכור נכבד של הכרזת העצמאות באלג'יר ב-1988 (שאימצה את עקרון חלוקת פלשתין). המסמך מציין כי בספרים החדשים אין ביטוי למדיניות חינוכית שתעניק משקל מיוחד לתהליך השלום, להכרה בישראל ולעידוד דו-קיום עם החברה בישראל. הסכמי השלום נזכרים בספר לכיתה ו' כמהלך שאיפשר את הכנסת "צבא השחרור הפלשתיני". ועם זאת, "בתוכנית הלימודים הפלשתינית, בשונה מקודמתה הירדנית, אין דוגמאות להאשמת היהודים בניסיון לפגוע בירושלים המוסלמית ובאתריה הקדושים. המסר עובר בצורה חיובית ובכך מתנקה ממגמת הסתה והכפשה".

מחברי הדו"ח סקרו גם את ספרי הלימוד של מערכת החינוך הירדנית לכיתות ב'-ה', שהפלשתינאים משתמשים בהם עד שיושלמו ספרי הלימוד החדשים מטעם הרשות. "ניתן להבחין בהבדל משמעותי ובולט בין אופי הספרות הנערכת על ידי הרשות הפלשתינית לבין זו שמקורה בירדן", נכתב במסמך. "ספרי הלימוד הירדניים מתארים את ישראל כאויב אכזר בעל שאיפות התפשטות... יחס שלילי מופגן גם כלפי העם היהודי והתנועה הציונית, להם מיוחסות תכונות שליליות טבעיות ובסיסיות... השימוש בספרים אלה כבר השפיע בוודאי על דור שלם של תלמידי החינוך היסודי מאז הסכמי השלום בין ישראל לפלשתינאים".

כעבור פחות משנה, בספטמבר 2001, חודשים אחדים אחרי שהאלוף אור סיים את תפקידו, פירסם משרד המתאם דו"ח חדש על אותם ספרי לימוד וכן על ספרים חדשים (כיתות ב' ו-ז'). הפעם לא מצאו המחברים אפילו קמצוץ של חיוב בספרים החדשים. ההשוואה המחמיאה לספרי הלימוד הירדניים והמצריים נעלמה כלא היתה, יחד עם אזכור קיומו של הדו"ח הקודם. משפט הסיכום, שמאפיין את לשון הדו"ח כולו, קובע כי "הנוער הפלשתיני מתחנך מילדותו על אווירה של הסתה בעלת אופי דתי ולאומי, אשר אינה מותירה ולו זווית חיובית אחת של ישראל, והגורמת להעמקת השנאה כלפיה, לליבוי האלימות ולעידוד והצדקת הטרור". שנה לאחר מכן פורסם דו"ח נוסף ברוח דומה על אותה סדרת ספרים.

המזרחן מתי שטיינברג, אז יועץ לראש השב"כ לענייני פלשתינאים, החליט לחקור ביסודיות את ספרי הלימוד של הרשות. באוקטובר 2002 השלים הד"ר שטיינברג מחקר, תחת הכותרת "מבט שונה על ספרי הלימוד הפלשתיניים". הוא מצא, למשל, שהמפה המשמשת בדו"ח של אותה שנה כהוכחה לאי-הכרה בישראל, אינה אלא מפה גיאוגרפית שהתלמיד נדרש לציין בה את קווי הרוחב והאורך, ולכן נעדרים ממנה לא רק השם "ישראל" אלא גם השם "פלשתין" או "מדינת פלשתין".

שטיינברג טוען, שהניתוח של מחברי המסמך החדש, שהם גם מחבריו של המסמך הישן, עבר מטאמורפוזה. "אם היו מצוידים במידה הכרחית של אמפתיה (להבדיל מסימפטיה), כפי שהנחתה אותם במסמך הקודם, הם לא היו נתלים כמוצאי שלל רב בכל אזכור של הביטוי 'שאהיד', כדי להסיק ממנו כי מדובר בטיפוח ערך ה'ג'יהאד' נגד ישראל. כיצד יכנו הפלשתינאים את חלליהם שמתו, בעיניהם, 'מוות של כבוד'?... הרי באיסלאם גם מוסלמי מאמין שמת בעטיה של מחלה קרוי 'שאהיד'".

מחברי הדו"ח טוענים שספרי הלימוד מלאים במסרים סמויים המצדדים בזכות השיבה. "הגינה באיור מכונה 'גן יפו', ללימוד האות ק' משמשת המלה 'קיסריה', ומספר אותיות המלה 'חיפה' מסייע ללימוד קבוצות מספרים במתמטיקה". אך שטיינברג מקשה: האם ביקור של שני ילדים ב"גן יפו" מלמד כי "זכות השיבה" היא "מוטיב מרכזי", כפי שקובע מסמך המתאם? "עיון קל יראה כי לא את ערך 'השיבה' מבקשים ללמד כאן את תלמידי כיתה ב', כי אם את ערך הניקיון". לפי שטיינברג, "גן יפו יכול להיות ממוקם גם בשכם, כפי שרחוב עזה יכול להיות גם רחוב מרכזי בירושלים, לא הרחק ממעונו של ראש הממשלה, ואין בכך כדי ללמד על כוונות ההתנתקות של אריאל שרון מעזה".

שטיינברג גם מבטל את טענתם של מחברי הדו"ח כי מערכת החינוך של הרשות "מטיפה למעשה לחיסולה (של מדינת ישראל, ע"א) באמצעות הג'יהאד ומימוש זכות השיבה". הביטוי "ג'יהאד", הוא אומר, אינו מופיע כלל בהקשר פלשתיני, אלא רק בנוגע למאבק המוסלמים במסעי הצלב ולמלחמת יום הכיפורים.

בדו"ח המתאם נטען כי דמות ישראל משתקפת בספרים "מדמות החייל המרושע המונע מבת הפליטים לראות את אביה הכלוא בנגב, מהטרקטור ההורס בית או עוקר עץ זית נוכח מחאות המשפחה הערבית, מהצלפים שירו ב'אחות הרחמנייה' בדיר-יאסין ומתא העינויים והגרדום שבהם חולם המשורר הפלשתיני על חירותו". שטיינברג, לעומת זאת, טוען שמחברי הדו"ח לוקים לא רק בעובדות, אלא גם בציפיות מופרזות. כיצד יכולים ספרי לימוד לבטא מסרים של שלום ופיוס בזמן שהאפשרות להסדר קבע נראית כה רחוקה? בכל זאת, קובע שטיינברג, "חרף עמימותו של מצב הביניים, ניכרו שיפורים יחסיים בספרי הלימוד הפלשתיניים. אמנם אין בהם מסר מובהק של שלום ופיוס גמורים, אך גם אין בהם מסר של שנאה תהומית ושלהוב יצרים, אלא של איפוק וריסון, שיש לראותם כשלב מכין הכרחי לקראת שלום".

מאמציו של שטיינברג לשכנע גורמי מפתח בממסד שהעובדות הנוגעות בספרי הלימוד שונות מדו"ח המתאם - עלו בתוהו. במסמך תגובה "מבט שונה (ואולי משונה) על ספרי הלימוד" האשים אותו עמוס גלעד בהטלת דופי באמינותם וביושרם האינטלקטואלי של כותבי דו"ח המתאם. המזרחן אריה שפיצן, האחראי לדו"חות ספרי הלימוד, דחה אחת לאחת את השגותיו של שטיינברג והגדיר את ניתוחיו "התפלפלות מיתממת". כך, למשל, הוא טוען שהמפות בספרי הלימוד מציינות את גבולות פלשתין עם ירדן, לבנון וסוריה, וכי העדר גבולה עם ישראל מלמד על אי-הכרה בקיומה. דוברי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, אגב, תקפו את הרשות על המסרים "התבוסתניים" של ספרי הלימוד. אינטלקטואלים חילונים, כפרופסור אדוארד סעיד, ביקרו אותם על סטייה חמורה מהנרטיב הלאומי הפלשתיני.

כדי לחזק את טיעוניה הפנתה לשכת מתאם הפעולות בשטחים את "הארץ" למחקרים של גורמים בלתי תלויים, ובראשם IPCRI, המרכז הישראלי-הפלשתיני למחקר ולמידע, והמכון הבינלאומי היוקרתי גיאורג אקרט למחקר ספרי לימוד. אך בסיכום הדו"ח של איפקר"י ממארס 2003 נכתב: "משרד החינוך הפלשתיני ראוי לשבח על נכונותו להחליף את ספרי הלימוד הקיימים, על אף המצב הקשה בשטח... המשרד עושה כמיטב יכולתו למחוק סטריאוטיפים רבים בהקשר ליהודים ולישראלים... האוריינטציה הכללית של תוכנית הלימודים היא של שלום. היא אינה מסיתה לשנאה ולאלימות ומעודדת שלום וסובלנות בתוך החברה הפלשתינית, אף שאינה כוללת בערכים אלה את הישראלים... גורמים פוליטיים וחינוכיים הסבירו ששטחה של מדינת ישראל מצוין על המפות ללא תיוג, כמו גם שטח פלשתין, כיוון שישראל עצמה לא קבעה את גבולותיה ולא הושג עדיין הסכם קבע על גבולות... הצהרת העצמאות הפלשתינית מוצגת כמשקפת את מדיניות המדינה לעתיד ומדגישה את ההכרה של העם הפלשתיני במדינת ישראל ובכל החלטות האו"ם".

מחקר ספרי הלימוד של מכון אקרט הגרמני, הנעשה בשיתוף חוקרים ואנשי חינוך מישראל ומהשטחים, מתייחס לביקורת ישראלית על הספרים הפלשתיניים החדשים. הוא קובע כי "ניתוח אובייקטיווי העלה שדווקא פרקים במדעי החברה מנסים להציג עמדה מאוזנת ומפשרת של המצב... ברור מאליו שבמקום שמקדשים את חללי המאבק, קשה לטפח אסטרטגיה של פיוס... כלום תלמיד ישראלי יכול לחשוב על 'פתרון בינלאומי' לסוגיית ירושלים, כשהתמונה שהוא רואה בספר הלימוד שלו היא חיילים ישראלים בכותל המערבי?"

בסוף שנת הלימודים הקודמת פירסם מתאם הפעולות בשטחים את הדו"ח האחרון שלו. הפעם, בלי קול תרועה, הוא ציין כי ברוב המפות המופיעות בספרים החדשים (כיתות ד' ו-ט') של הרשות מסומנים גבולות ה"שטחים" (הגרשיים במקור). מחברי הדו"ח מייחסים "משמעות אידיאולוגית חיובית" לעובדה שהספרים מזכירים את הסכמי השלום. אך מחברי הדו"ח מצביעים על "חוסר נכונות מצד מערכת החינוך הפלשתינית להכיר בקיומה של מדינת ישראל". לפיהם, הפלשתינאים המציאו "שיטה של עקיפת בעיות על ידי אמצעים טכניים"; הם משתמשים בכותרת "פלשתין ההיסטורית" לתיאור "המכלול של ישראל והשטחים".

שר החינוך הפלשתינאי, הד"ר נעים אבו אל-חומוס, אומר שגבולות אינם בתחום השיפוט של משרדי חינוך ומבטיח שכשיחליטו הפוליטיקאים על גבולות הקבע, משרדו יהיה הראשון לסמנם על המפות. "בינתיים אנחנו מראים את גבולות הגדה והרצועה ואילו אתם מחקתם את הקו הירוק מכל המפות הרשמיות שלכם". מצבם הרעוע של בתי הספר, אומר אל-חומוס, מטריד את מנוחתו יותר מהמפות.


****************
הפורומים שלי:

טיפים לחיים קלים (נבחר ידיעות לשנת 2003)
http://3466.hydepark.co.il

מחקר חדש קובע http://8888.hydepark.co.il