הסבת מבני דת יהודיים לייעודים אחרים

מצורף קובץ

לוחות הברית הונחו במשתנה

עמירם ברקת | הארץ | 14.9.04

המרכז לאמנות יהודית של האוניברסיטה העברית פועל לתיעוד 3,400 מבנים שכמעט כולם שימשו בעבר לצרכים דתיים יהודיים. חלקם הוסבו למטרות בידור כמו קולנוע או תיאטרון. מיעוטם נהפכו לרפתות ולשירותים ציבוריים



בחודש יוני האחרון התפרסמה בסוכנויות הידיעות בעולם ידיעה על כוונת שלטונות טג'יקיסטאן להרוס את בית הכנסת האחרון שנותר בבירה דושנבה לצורך בניית קומפלקס משרדים חדש בשביל נשיא המדינה.

ארגונים יהודיים בעולם וקהילת יוצאי בוכרה בארה"ב פתחו בקמפיין ציבורי להצלת בית הכנסת. בישראל, לעומת זאת, מיעטו לדווח על הפרשה ולמתבונן מן הצד נראה כי היא לא עוררה כאן כל הד. ואולם, בין הגופים שהתגייסו להצלת בית הכנסת גם גוף ישראלי. אנשי המרכז לאמנות יהודית שבאוניברסיטה העברית בירושלים קראו על התוכנית באינטרנט ופנו לאונסק"ו, סוכנות האו"ם האחראית על שימור אתרים היסטוריים, בבקשה שתתערב בדחיפות לעצירת התוכנית. אונסק"ו נענתה. בתחילת אוגוסט הודיעה הסוכנות לשלטונות טג'יקיסטאן כי פגיעה בבית הכנסת "עומדת בסתירה לסטנדרטים המקובלים של הגנה על אתרי מורשת תרבותיים".

הקונגרס היהודי העולמי מיהר להודיע על כך ולזקוף לזכותו את הכנסת אונסק"ו לתמונה. כלי תקשורת יהודיים אחרים, המזוהים עם חב"ד, זקפו זאת דווקא לזכותו של איש העסקים לב לבייב, בוכרי במוצאו, ששלח מכתב בעניין לנשיא טג'יקיסטן. במרכז לאמנות יהודית, לעומת זאת, העדיפו לשמור על שתיקה. "זמן קצר לאחר שפנינו לאונסק"ו התבררו לנו שתי עובדות", אומרת מנהלת המרכז פרופ' עליזה כהן-מושלין. "הראשונה, שמדובר בשני בתי כנסת ולא באחד, והשנייה, ששניהם נהרסו כבר לפני חודשיים, בתחילת יולי".


"בתוך 20 שנה לא יישאר הרבה"

המרכז לאמנות יהודית מגדיר עצמו כעוסק בתיעוד מקיף ושיטתי של התרבות החזותית של העם היהודי. מלבד כתבי יד, חפצי אמנות ותשמישי קדושה, הוא מתעד בתי כנסת, בתי טהרה, בתי קברות ואף בתים פרטיים של יהודים מכל הזרמים והעדות - "מהחרדים ועד הקראים, מהודו ועד מרוקו והאיים הבריטיים", כהגדרת כהן-מושלין. המרכז אינו עוסק בתיעוד מבנים שחרבו אלא במבנים "היסטוריים בסכנה", כלומר, מבנים שנבנו עד מלחמת העולם השנייה ושאין בנוגע אליהם תוכנית שימור או הסדר אחר שיגן עליהם מפני הריסה. כל המבנים אינם פעילים - הם נטושים או הוסבו לשמש למטרות שונות ומשונות: קולנוע, תיאטרון, בית מגורים, רפת או שירותים ציבוריים.

כהן-מושלין מעריכה "באומדן זהיר" כי נותרו בעולם כ-3,400 מבנים כאלה. סטודנטים ואדריכלים מטעם המרכז תיעדו עד כה 814 מבנים ובתי קברות. התיעוד מתבצע באמצעות צילום, שרטוט תוכניות הבנייה של המבנים, ובמקרים מיוחדים הכנת דגמים ממוחשבים של המבנה כפי שנראה בחנוכתו. חלק מהמבנים שתועדו, כמו בית הכנסת הגדול של ברז'ני במערב אוקראינה, שנבנה ב-1714, חרבו.

כהן-מושלין אומרת שאינה יכולה לדעת כמה מהמבנים חרבו לפני שתועדו וכמה מאלה שתועדו כבר אינם עומדים על תלם, אך לדבריה "אני יכולה לומר בוודאות שמדובר במורשת שנכחדת בקצב מהיר מאוד. אנחנו במרוץ נגד הזמן, כי להערכתי בתוך 20 שנה לא יישאר הרבה".

המרכז שבראשו עומדת כהן-מושלין נתון, למרבה האירוניה, בסכנת הכחדה כמו זו המרחפת מעל המבנים שאותם הוא מתעד. המרכז הוקם ב-1979 על ידי פרופ' בצלאל נרקיס מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל. מתחילת שנות ה-90 מנהלת את המרכז כהן-מושלין, תלמידתו. בנוסף, היא משמשת מרצה בחוג לתולדות האמנות שם וחוקרת כתבי יד נוצריים מימי הביניים.

לדברי כהן-מושלין, האוניברסיטה העברית אינה תומכת במרכז בכסף והיא עצמה נאלצת לגייס תרומות מאישים ומגופים באירופה ובארה"ב למימון הפעילות. בשנתיים האחרונות נקלע המרכז למשבר לאחר שהיקף התרומות השנתי ירד בכשליש, מ-600 אלף דולר ל-400 אלף. כהן-מושלין נאלצה לקצץ במחצית את מספר החוקרים ולהפחית למינימום את הפעילויות המוגדרות "הצלה". "לא אחת קורה שאנחנו שולחים משלחת הצלה ללא מימון, מתוך הנחה שהמימון יתקבל בדיעבד", היא מעידה. מהאוניברסיטה העברית נמסר, כי המרכז זוכה לתמיכה אדמיניסטרטיבית ופיננסית בדומה לכל יחידה אחרת של האוניברסיטה.

עד שנות ה-90 פעלו חוקרי המרכז בעיקר במוזיאונים, בארכיונים ובספריות של אוספים פרטיים. משנות התשעים עבר הדגש למשלחות הצלה: תיעוד מבנים וחפצים בסכנת הכחדה. השינוי באופי פעילותו של המרכז בא בעקבות התמוטטות הגוש הסובייטי. "כשהגענו למזרח אירופה, בתחילת שנות התשעים, היינו עדיין תחת רושם הקונצפציה שהעולם היהודי של מזרח אירופה חרב והושמד בשואה", מספרת כהן-מושלין. "נדהמנו מהעושר שמצאנו. גילינו שיש שם מספיק חומר למאתיים שנות מחקר".


בתי כנסת שימשו כמבצר

אחת התגליות החשובות של חוקרי המרכז היתה בתי הכנסת ה"מבצריים" באוקראינה - בתי כנסת מהמאות ה-16 וה-17, בעלי קירות עבים וחרכי ירי, שהיהודים השתמשו בהם להגנת העיירות מתקיפות פורעים, באישור השליטים המקומיים. "הגילוי של בתי הכנסת האלה שינה את כל התפישה שלנו לגבי יהודי הגולה. מתברר שמה שמכונה 'הגבורה היהודית' לא נולד רק בגטו ורשה, אלא הרבה קודם לכן. חבל שהתלמידים בישראל לא לומדים על זה". תגלית חשובה אחרת היו 13 בתי כנסת מעץ, מהאחרונים בעולם, שתועדו באזורים כפריים נידחים בליטא.

בתי הכנסת בגרמניה, לעומת זאת, הפתיעו את החוקרים מסיבות אחרות. "בתי הכנסת הגדולים בגרמניה חרבו בליל הבדולח", אומרת כהן-מושלין. "אנחנו חיפשנו את בתי הכנסת הקטנים בכפרים, ששרדו בעיקר משום שעברו הסבה לבתי מגורים או מסחר. מצאנו לא מעט פנינים ארכיטקטוניות. גילינו שהקהילות היהודיות היו מאוד מעורות בסגנונות של זמנן ודאגו לעצב את בתי הכנסת, גם הקטנים שבהם, לפי מיטב האוונגרד של התקופה". בתיעוד של בתי מגורים יהודיים בשרגורוד, בדרום אוקראינה, התגלתה עובדה מפתיעה אחרת: "שמנו לב שרק בחלונות בתי היהודים היו תריסים. התברר לנו שזה נבע מחשש מפרעות או סתם ממעשי ונדליזם של צעירים שזרקו אבנים וניפצו חלונות".

חלק מהמשלחות יצאו לאזורים לא ידידותיים לישראלים, כמו האי ג'רבה בתוניסיה או מרוקו. את בוסניה-הרצגובינה גילו במרכז רק ב-98', בתום המלחמה שם. גם אז נחשפו החוקרים לסכנות: אחד מבתי הקברות שתועדו נמצא בלב שדה מוקשים, אך החוקרים למדו על כך רק בדיעבד.

החוקרים של המרכז הם לעתים קרובות יוצאי המדינות שבהן נעשה התיעוד. את עבודת התיעוד באזור הבלקנים ויוגוסלביה לשעבר, למשל, מרכז האדריכל איוון צ'רשנייש, שכיהן לפני עלייתו לישראל כנשיא הקהילה היהודית בבוסניה. "ההיכרות עם השטח מובילה לתגליות הכי גדולות", אומרת כהן-מושלין. כך, באחת הפעמים, צ'רשנייש קיבל מידע על בית טהרה יהודי בתוך סבך עבות, באזור שלא נותרו בו יהודים מאז מלחמת העולם השנייה. "הסבך שם היה כל כך צפוף, שהרגשנו כמו הנסיך שבא לשחרר את היפהפייה הנרדמת. ופתאום, באמצע כל זה, התגלה לעינינו בית טהרה יפהפה בסגנון יוגנדשטיל", מספרת כהן-מושלין.

בעיר טוזלה בבוסניה-הרצגובינה גילה צ'רשנייש כי חנות לניקוי יבש היתה פעם בית הכנסת הספרדי של העיר. בעלי החנות, פלסטיני תושב רצועת עזה לשעבר, שיתף פעולה ברצון עם החוקרים. בעיר אחרת בבוסניה התגלה בית כנסת בתוך בית פרטי. "החוקרים המקומיים אמרו שאין שם כלום, אבל בעל הבית לקח אותנו לעליית הגג והראה לנו ציורי קיר עם מגיני דוד", מספרת כהן-מושלין.


"לא יכולנו לשאת את הבושה"

חלק גדול מהמבנים שהתגלו היו במצב של הזנחה גדולה או אף גרוע מכך. כך, למשל, בית הכנסת הגדול בסלונים שבבלארוס. חלקים מהבניין המפואר מן המאה ה-18 נהרסו ואולם התפילה נהפך לבית שימוש ציבורי. בית כנסת באזרבייג'אן משמש רפת, ובתי קברות במקומות אחרים נהפכו למזבלות. לעתים נגרמת הפגיעה במתכוון, כמו בבית הכנסת בעיר פודרבסקה סלטינה שבקרואטיה, שהוסב לבית חרושת. לוחות הברית של בית הכנסת הונחו כשהכתוב כלפי מעלה ברצפת המשתנות בסככת השירותים הציבוריים שנבנתה בצמוד לבניין.


פרסומת"היו מקרים שלא צילמנו אתרים, פשוט כי לא יכולנו לשאת את הבושה לנוכח השימוש שנעשה בהם", אומרת כהן-מושלין. לדבריה, אנשי המרכז נוהגים להתלונן לפני נציגי הרשות המקומית על שימוש כזה ובדרך כלל התלונות מטופלות. בשבוע שעבר, למשל, ניצח צ'רשנייש על מבצע ניקיון בבית הקברות היהודי העתיק בניש שבסרביה, בהשתתפות צוענים המתגוררים במקום וחיילים מהצבא הסרבי. כהן-מושלין גאה במיוחד בשני מיזמים של תיעוד בתי כנסת בגרמניה ובסלובקיה, שבוצעו ביוזמת המרכז ובשיתוף סטודנטים לא-יהודים מקומיים.

"התגלית הגדולה ביותר שלי מהעבודה במרכז", היא אומרת, "היתה שלהיות יהודי זה גם להיות פולני, גרמני, בוכרי, או בן כל מדינה אחרת שהתגוררו בה יהודים. הנטייה הראשונית שלנו, כישראלים, היא להטיח האשמות במדינות שלא דואגות לאתרים היהודיים בשטחן, בנוסח 'הרסתם, שרפתם, החרבתם'. אני מאמינה שאפשר להשיג יותר בגישה אחרת: לבוא ולומר, המורשת היהודית היא גם שלכם, לא רק שלנו, ואם לא תשמרו אותה ההיסטוריה שלכם תהיה ענייה יותר".

בית כנסת מעץ בקאלטיננאי שבליטא. 13 כאלה התגלו באזורים נידחים במדינה