העדה הכי משפיעה בישראל

מצורף קובץ

העדה הכי משפיעה

מאת לילי גלילי

כמעט כל השינויים בחברה הישראלית הם תוצר של גל העלייה מחבר המדינות. רק באו, וכבר היו לציר שהקבוצות האחרות סובבות סביבו, לעתים בהתאמה, לעתים בתגובת נגד





החתונה של מילנה אבז, סטודנטית לתואר שני במדיניות ציבורית ועולה מבוכרה, ושחר יערי, צבר אשכנזי, סטודנט לתואר שני במדיניות ציבורית, היתה נחמדה מאוד. הכלה היתה יפה, החתן היה נרגש, והרב מן המשטרה (מקום עבודתו של אבי החתן) שפע הומור במידה. עד השעה 11, בערך, זו היתה עוד חתונה מוצלחת עם אוכל טוב ומוסיקת "מיין סטרים". שלוש שעות לאחר שנאספו האורחים, השתנה הכל באחת. מאי שם נשלפו תלבושות בוכריות מסורתיות. קפטאן מקטיפה רקומה הולבש על שמלת הכלה של מילנה, כובע בוכרי הושם על ראשו של שחר. נגינות החתונה הבוכריות המסורתיות שברקע הקפיצו ממקומן סבתות בוכריות שנהפכו בן רגע לנערות עם אור בעיניים.

אז מה הסיפור, תוהים מן הסתם הקוראים. הרי יש המון זוגות מעורבים, שלחתונותיהם נלווה נופך אתני. לא נכון. הזיווג של מילנה ושחר הוא עדיין יוצא דופן. לא זו בלבד





שמדובר בנישואים בין "עולה" ל"ותיק", בעוד שרוב העולים (כ-90%) בוחרים להינשא בינם לבין עצמם, אלא גם בנישואים בין-עדתיים. גם אלו, בניגוד לתגובה האינסטינקטיווית, מעטים להפתיע. על פי נתונים שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת "חג האהבה" בט"ו באב האחרון, רק 18% מן החתנים מיוצאי אסיה-אפריקה (מזרחים) ו-17% מן הכלות יוצאות אסיה-אפריקה התחתנו בשנת 2001 עם בן או בת זוג ממוצא אירופי-אמריקאי (אשכנזים).

עם זאת, האינסטינקט לא ממש מטעה. קודם כל, גם שיעור נמוך זה הוא עלייה תלולה בהשוואה לעבר. אם שיעור נישואים בין-עדתיים הוא אינדיקציה להתקרבות בין קבוצות באוכלוסייה, אכן חלה התקרבות. במחצית הראשונה של שנות החמישים היה שיעור הנישואים המעורבים 9.8%.

הנתונים האלה מתעתעים: לרובו של הציבור הוותיק אין קרבה אמיתית לעולים והוא "לא סופר" אותם בחושבו על תופעות חברתיות. בלי העולים מחבר המדינות, הנוטים להתחתן בינם לבין עצמם, שיעור הנישואים הבין-עדתיים אכן גבוה בהרבה.

אלא שלא להביא בחשבון את העולים זו טעות בפני עצמה. העלייה מחבר המדינות היא השינוי הדמוגרפי העמוק ביותר שידעה החברה הישראלית. רובן המכריע של התופעות החברתיות, התרבותיות ולעתים גם הפוליטיות המתחוללות כאן נגזרות מהצטרפותם של מיליון בני האדם ששינו את המאזן הדמוגרפי. כמו בגלקסיה, הם היו לציר שסביבו סובבות הקבוצות האחרות באוכלוסייה, לעתים בהתאמה, לעתים בתגובת נגד.

בתוך עשור נהפכו יוצאי ברית המועצות לשעבר לקהילה הגדולה ביותר בישראל ושינו את פני החברה מן יסוד. לפי "דמוגרפיה", ספרו החדש של הדמוגרף והסטטיסטיקאי הפרופ' משה סיקרון, ב-2002 מנתה קהילה זו 1.6 מיליון נפש מגלי העלייה השונים, רובם של שנות התשעים. נתון זה משקף מציאות עדתית חדשה: המזרחים, או "יוצאי אסיה-אפריקה" כפי שהם מכונים בשפת הסטטיסטיקה, המנסה לשמור על תקינות פוליטית במקצוע הכי פחות "פוליטיקלי קורקט", נהפכו למיעוט.

אחרי שנים שבהן היו המזרחים לרוב בזכות העלייה והפריון, איבדו את הבכורה ל"רוסים". אם בשנת 1980 היו המזרחים 47%, בעוד ששיעור האשכנזים היה 41% מהאוכלוסייה - הרי המצב התהפך: ב-2002 נהפכו המזרחים ל-29% מן האוכלוסייה בעוד ששיעור האשכנזים עודנו 41%. השאר הם ילידי הארץ, דור שני ומעלה. שיעור העולים מחבר המדינות גדול כמעט פי שניים משיעורם של יוצאי צפון אפריקה: 30.8% אל מול 16.3%. האם נתונים אלה מעידים על העמקת הפער העדתי?

לאו דווקא. רבים מהעולים חברו אל המזרחים כ"עניים חדשים"; החיבור המעמדי עקף את הזיהוי של העוני עם המזרחים. גם משירות בתי הסוהר נמסר שבניגוד לעבר, רוב האסירים כבר אינם מזרחים. יש ייצוג פרופורציוני לכל העדות.

כמו כן, כל התמונה הדמוגרפית משתנה בכלל בדור שלישי, כשמחשבים את ילידי הארץ שגם אביהם נולד בארץ. עם זאת, ראוי לשים לב לניסוח הזה: בעוד שהאם היא הקובעת לפי ההלכה את זהותו הדתית של הילוד היהודי, הזהות האתנית, על פי הדמוגרפים, נקבעת לפי האב. למה?

בחברה שבה הגודל כן קובע, יש לנתונים הדמוגרפיים האלה בשבטים היהודיים משמעות פוליטית עמוקה. ש"ס קמה כנציגה של רוב שחש כמיעוט מקופח; באופן פרדוקסלי, פחת כוחה דווקא כשהרוב הזה גם נהפך למיעוט בפועל. הרוב "הרוסי", לעומת זאת, צובר עוצמה. אף שבבחירות האחרונות איבד את כוחו הפוליטי, ואולי דווקא בשל כך, מתעצם בקהילת הדוברים רוסית הרצון לעמדת הובלה בחברה הישראלית. "העולים מרוסיה יהיו האליטה החדשה", קובע הפרופ' מג'ד אל-חאג', סוציולוג מאוניברסיטת חיפה.

זה שנים שאל-חאג' חוקר את עליית שנות התשעים, תחום מחקר שנחשב לפנים- יהודי. אבל אל-חאג' טוען שהחוקרים היהודים באים אל חקר העלייה כשהם שבויים באתוסים ומיתוסים שהוא משוחרר מהם. לפי מחקר שפירסם עתה בספר חדש, המהגרים מחבר המדינות מעוניינים להשתלב מעמדת כוח ולא להיטמע מנקודת חולשה. "זהו דגם של מהגרים שמציבים אתגר לסוציולוגיה בכלל", אומר אל-חאג'; "הם אינם רוצים להיות מקבלי תרבות, אלא מכונני תרבות. כל זה קורה כשנשחקת האליטה האשכנזית השלטת, שינקה את כוחה בין השאר מאחיזתה בקיבוצים ובהסתדרות, שקורסים, ומבידול מהימין; במצב הזה למהגרים מרוסיה יש כל המאפיינים ליהפך לאליטה החדשה".

גם בעמדות ההובלה שתפסו הפוליטיקאים של העלייה, נתן שרנסקי, אביגדור ליברמן ויולי אדלשטיין, במאבק נגד תוכנית ההתנתקות, בין השאר - אפשר לראות ביטוי לשאיפה זו ל"הובלה".

ואף שבתחום התרבותי שומרים "הרוסים" על בידול, גם בו יש לשינוי הדמוגרפי שהביאו עמם השפעות מרחיקות לכת על קבוצות אחרות באוכלוסייה. הטבעיות שבה תבעו לשמר את תרבותם חילחלה לקבוצות שחשו כמי שהזדרזו מדי לוותר על התרבות שהביאו עמן.

מחקרו של אל-חאג' עורר התעניינות רבה לא רק בתקשורת בשפה הרוסית בארץ, אלא בעיתונות בערבית, גם מחוץ לישראל. ייתכן שתורמת לכך הנחת העבודה של אל-חאג', שלפיה המהגרים הדוברים רוסית הניחו תשתית רב תרבותית שתסייע בעתיד גם לערבים בישראל.

הדוברים רוסית, מצדם, תרמו השנה לפולקלור הישראלי את "לובה", הקופאית הגאה והאסרטיווית. ה"ותיקים" התאהבו בה, "הרוסים" ראו בה עוד גיבוי לסטריאוטיפ. עד כדי כך שוועדת הקליטה של הכנסת עמדה לקיים דיון מלומד בסוגיה, בהשתתפות קופאיות דוברות רוסית. ברגע האחרון הבינו את הגיחוך בסיטואציה, והדיון בוטל. דומה שהעולים החמיצו כאן משהו. לובה אינה מושא ללגלוג, אלא הגברת הראשונה שהכניסה את ה"רוסיות" לפנתיאון ההומור הישראלי לצדן של "לימור", סבתא-זפטה או דמויות גבריות מן המערכונים של הגשש החיוור.

ברובד עמוק יותר, אפשר כבר לזהות את השפעתה של התשתית הרב-תרבותית שהניחו הדוברים רוסית על עדות שקדמו להם. לצד תיאטרון "גשר", ובמידה רבה בזכות קיומו, החל לשגשג גם התיאטרון המרוקאי "אל מאגרב". "רק כשהרוסים באו, הבנתי את הבלוף שבו גדלתי", אומר מייסדו, אשר כהן ממגדל העמק. "התרבות הקאנונית של ישראל היא בעצם תרבות רוסית".

מצדו השני של המתרס העדתי, בחסות ההעצמה שהביאו עמם העולים המזרח- אירופים, יש איזו עדנה לאשכנזיות. לצד תופעות איזוטריות כמו יוזמה פרטית לקבוצות תמיכה וגאווה לאשכנזים, יש גם ביטויים של תהליכים אמיתיים יותר. אחד מהם הוא פריחתה של היידיש. תיאטרון היידיש משגשג, סטודנטים צעירים רבים יותר באים ללמוד שפה וספרות יידיש. אלו אינם מעידים בהכרח על פיצול מעמיק בחברה הישראלית, אלא דווקא על איזו נינוחות חברתית שגם היא תרומה שהביאו לכאן העולים בעצם בואם.

אלא שגם אל קבוצה דמוגרפית גדולה זו נוהגים להתייחס בטעות כהומוגנית מבחינה אתנית. בין מיליון העולים יש כמה ציבורים גדולים שבאו מן הרפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות לשעבר, רובם "מזרחים". דווקא בקרב אלו חלו בשנה האחרונה תהליכים משמעותיים ביותר.

לראשונה בישראל, למשל, נבחר (באור עקיבא) ראש עיר מן העדה הקווקזית; הדימוי של העולים מגרוזיה עבר שינוי עמוק ביותר. ממושא של בדיחות גזעניות היו יוצאי גרוזיה ל"אין" בחברה הישראלית. בתוכניות בידור בטלוויזיה אמנם החליפו הגרוזינים את המרוקאים כמגלמי דמויות אלימות, אבל להם לפחות יש גם "מאפיה". קצין משטרה מן היאחב"ל מעיד שזה נכון לא רק במערכונים, אלא גם במציאות, אך הדימוי של הגרוזינים בכל זאת השתנה מאוד.

תרומה גדולה לכך היתה לסרטיו של דובר קוסאשווילי, שנתפשו בקהילה הגרוזינית כמקבעי הסטריאוטיפים הקיימים, אך התחבבו על הקהל הכללי. הביסטרו-בר הגרוזיני "ננוצ'קה" בתל אביב היה למוסד לילה אופנתי, ומאכלים גרוזיניים כמו חינקלי וחצ'אפורי נהפכו לשמות השגורים בפיותיהם של יאפים ישראלים.

אל מול האיום הדמוגרפי של החדשים, מלכדים שורות הוותיקים, אשכנזים ומזרחים כאחד. כך במידה רבה באקדמיה ובשירות הציבורי, שם מגינים הוותיקים על הנכסים אל מול ה"פלישה". השסע הזה - בין חדשים לוותיקים - בלט מאוד בתקופת האולימפיאדה. כמחצית מנציגי ישראל באתונה היו עולים, ובכל זאת נדרשו תשדירי שירות שליוו בארץ את המשחקים האולימפיים לשווק את ישראליותם לוותיקים. כולם חפצו שאלכס אוורבוך יביא לנו מדליה, אך מסיקור מדליית הזהב שהביא גל פרדימן ביצבצה נימת שמחה על כך שהוא "משלנו". גל, ממש כמו אליק, הצבר האולטימטיווי שיצר הסופר משה שמיר, נולד מן הים, לא כמו איזה גוצ'ה ציציאשווילי.

אלה אינן בהכרח חדשות רעות. במקביל לכל התופעות האלה החברה הישראלית עוברת תהליך של "צבריזציה". יותר מ-90% מן הילדים עד גיל 14 הם ילידי הארץ. סיקרון מציין, שגם העולים שבאו לארץ כילדים קיבלו כבר חינוך בארץ. השאלה אם "חינוך ישראלי" הוא באמת סוג של יתרון היא כבר סוגיה אחרת.



החתונה של מילנה ושחר. נישואים בין-עדתיים, ובין עולה וותיק, מעטים להפתיע

תצלום: דודו בכר