מעט ממחשבותי על המלחמה

אוקיי, צודקים, יורים עלינו טילים, זה בלתי נסבל. כבר שמונה שנים תושבי שדרות ועוטף עזה חיים בפחד מקסאם לקסאם ומאזעקה לאזעקה וא"א לתת לזה להמשך בצורה הזו, נקודה.

אז מהי הברירה? מפציצים את עזה מהאויר, נכנסים קרקעית עם טנקים, תותחים, יורים בהם ומפגיזים אותם וכו' וכו' 

את מטרות המבצע כמובן שהדרג המדיני והצבאי שומר לעצמו ולא מתרברב בכלי התקשורת, הרי צריך להפיק לקחים ממלחמת לבנון, לא?  

נו, אז אני שואל אותכם, כמה כבר הרגו להם? אלף וחמש מאות אנשים, עוד ארבעת אלפים פצועים, מצידי אפילו תכפילו את המספר, לא איכפת לי. לא תגיעו בשום פנים לשלושים אחוז מלוחמי החמאס, גג! (במציאות זה הרבה פחות).
 
נו, אז הושגה כאן איזה מטרה כל שהיא? תהיה אשר תהיה, אפילו תהרגו את כל אנשי החמאס, מה אתם חושבים, זה יפסק? לא ולא! יבואו מאירן! יש ספינות מלאות במסות של איראנים שרק מחכים לאפשרות לנחות פה ולעזור לחבריהם, שם, תאמינו לי אין מחסור במסת לוחמי אנוש.

אז מה הפיתרון? אין פיתרון. חד משמעית! רק מה שעלינו לשנות זה התפיסה, המחשבה. צה"ל לא קובע כלום, וגם לא הדרגים העליונים, הם רק עושים את תפקידם בצורה הכי פורמלית שיכולה להיות. יכול גם לקום שר בממשלה ולהתרברב: תנו לי להיות שר ביטחון שבוע ואני הופך את עזה למגרש כדורגל" אידיוט! נניח שתצליח, מה זה יתן? יהיה שקט? אל תחשוב על זה אפילו!

אנחנו לא יותר מאשר בובות, המערכה כל כך גדולה עד שאין שום שכל אנוש שמסוגל להשתלט עליה כ"ש גופו של בן האנוש... וזה לא אמורה להיות רק תפיסה דתית אלא מחשבה הכי הגיונית בעולם שיכולה להיות.