משפטי התורה

נתקלתי השבת בשתי בעיות בפסיקת בי"ד ע"פ התורה.

בב"מ (ב,א) המשנה מביאה דין "יחלוקו" שלפי סומכוס זה מן הדין כך, וגם לרבנן כשאין חזקת מר"ק או כשאין כלל מוחזקות [דררא דממונא]. עושים יחלוקו. העניין הוא שאין זו פשרה אלא מן הדין פוסקים זאת, גם כשאין החלוקה צודקת.
ועי' במחלוקת תוס' והרמב"ן במקום. 

שאלתי, א. הרי הדין עצמו הוא בספק וסותר א"כ את הפסק הניתן, מתוך הדין עצמו. ומה שייך?
          ב. הסתירה היא גם מחוץ לשני הצדדים בדיון עצמו, מתמטית לא שייך חלוקה אמיתית?

ועוד, לכאורה מצינו שבי"ד פוסקים לפי תפיסה, מוחזקות, ועוד. והלא אלו דברים זמניים. ודבר זמני אינו אמיתי אלא יחסי.
[כמו שהכריח דמוקרטוס לגבי היות אטומים.] וא"כ נשאלת השאלה, פסק בי"ד אמיתי הוא ואיך נפסק ע"פ דברים יחסיים?

דעתכם חשובה לי מאד. (לא כ"כ מתאים לנשים, מתנצל.)

אי תפס לא מפקינן?

לעניין שאלתך שזה סותר בתוך הדין עצמו, י"ל שהרי "ספק" שונה מ"סתירה" שבה יש שני צדדים שכל אחד מהם הוא מאה

אחוז וזה האחד נגד השני. "ספק" הגדרתו היא שגם הצדדים עצמם מסופקים ולא בטוחים אי לכך אין הם סותרים את פסק הדין
כיוון שהם עצמם לא בטוחים.

ולגבי טענתך שפעולה מתמטית חיצונית סותרת מצב של חלוקה אכן כאן נכנסת קביעת התורה שדין פוסקים ע"פ ידיע. ומהי

ידיעה? רוב, מיגו, חזקה, ועוד. אך שלילת מצב של חלוקה ע"י חשבון שזה לא יכול להיות, אינו ידיעה. אלא הוכחה חיצונית ואין

פוסקים על פיו. רק ידיעה חיובית מוכרחת מיניה וביה תקבע פסק. [וזה החילוק האמיתי בין מוכח למוכרח.]

מקווה שהסברתי את דברי היטב.

ההסבר הוא דחולקים רק כששניהם מוחזקים כמו המקרה של טלית ואם לא מוחזקים הבד לא מתערבים וכל דאלים גבר כמו במקרה של ארבא עיין תוס בבא מציעא