נהנתי לקרא את החיבור.
כמה הערות
צריך להבחין בין דרש שיש לו משמעות אמונית או חינוכית ובין עיון פילוסופי. כל אחד מצוי במישור שונה ומכוון למטרה אחרת.
א. ברור המושג 'טוב'
ברגיל אדם חושב ש'טוב' קשור למוסר. אבל המשמעות הראשונית שלו שונה. בפרק הבריאה הפותח את התורה, חוזר הכתוב ואומר כי מה שנעשה טוב הוא. מה הוא טובו של הרמש שוכן הבוץ? ודאי שאין לו שום תכונה מוסרית. הכוונה היא שמציאותו של אותו רמש השוכן בבוץ היא טובה על פני העדרו. וטובה מציאות העץ או הכוכב או הנהר על פני העדרם. הישות היא טובה וההעדר רע. זו המשמעות הראשונית של המושג טוב.
כדי שכל הדברים יעבדו בתאום והעולם יהיה מתוקן, צריכים כל החלקים המרכיבים להיות בעלי מידה נכונה ומתאימה, ולפעול בתאום הדדי, במה שכל אחד יעשה את שלו היטב. הנה יש לנו הגדרות נגזרות של הטוב הישותי [האונטי]. מידה נכונה נותנת לנו את היפה [אסתטיקה], ופעולה מידתית נכונה נותנת את המוסר [אתיקה].
טובו של האל מתבטא כאן במה שברא את כל מה שבאפשר, והתקין את הכל טוב ויפה, כך שהעולם יתמיד במצבו ויתקיים. זהו 'עולם כמנהגו נוהג'. העולם מספיק לעצמו, אוטרקי. גם זו ארחת המשמעויות של ה'טוב' האונטי.
ב. האדם נברא בעל שכל.
כל בעלי החיים מובאים אליו והוא מבחין ביניהם וקורא לכל אחד מהם בשם. זו פעולה מהותית של השכל.
ג. עניין גן העדן.
הפרשה הזו סבוכה, אבל אפשר לתת לה טעם תאולוגי. העולם בו אנחנו חיים במציאות היום יומית המוכרת לנו, הוא עולמו של האלהים. עולם זה כולל את הטוב ואת הרע, מכלול שלם של צבעים וגוונים. אבל יצירת הרע יש בה כדי לפגוע בטובו של האל. נחוצה איזו תוכנית להביאו מבלי שתוטל האשמה באל וימצא בו דופי. זה תפקידו של גן העדן ומה שארע בו. הוא משמש מעין מבואה חד פעמית אל העולם הממשי.
ד.
אני חושב שעיקר העניין במחשבה הישראלית היא זיקתו של האדם לאל ומעמדו בפניו. בתחילה חכמינו אינם עוסקים בעיון שיטתי בתאולוגיה [=דין וחשבון הגיוני על האל] ובעניני בריאת העולם ואינם כותבים חיבורים בנושאים אלו. העיסוק הזה יבוא בזמנים מאוחרים מאד, כאשר יבואו במגע עם עולם ההגות היווני, כפי שיתגלגל אליהם בתיווך של אחרים. או אז יהיה עליהם לנסות וליצור אלו שהן התאמות בין המחשבה הישראלית ובין עבודות המחקר היווניות, המצטיינות בשיטתיות ועקיבות פנימית, אבל עמדות המוצא שלהן שונות בתכלית.
עודד
