שמעתי היום שוב את השיר הנ"ל (של י. גאון) והתעוררתי לחשוב על מילותיו.
האם אכן נדרשת מאיתנו הקרבה כזו למען הזולת?
עד כמה על האדם להקריב עצמו, והיכן הגבול הדק בין עזרה לאנוכיות?
האם עזרה מהסוג הנ"ל נובעת מחובה מוסרית או מרגש מצפוני?
כיצד תנהגו אתם במצב הנ"ל?
מצו"ב לנוחיותכם מילות השיר:
הם התקדמו לאט, הכל היה רגוע,
מנגד הנהר וגומא מרשרש
פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע!
אני כבר בא- ענה לו החובש
עלינו על מוקש! – צעק אז הפצוע,
אני כאן, לצדך – ענה לו החובש
ברד של אש נתך, ברד כבד קטוע,
מעבר לנהר, לגומא הרוחש
השאירו אותי כאן – בקש אז הפצוע
עזב שטויות – ענה אז החובש
הצל את עצמך- בקש אז הפצוע
אני נשאר אתך – ענה לו החובש
והם נותרו שניהם, והשדה פתוח
והם נותרו שניהם, והם גלויים לאש
אנחנו אבודים – מלמל אז הפצוע
אחוז בי טוב – ענה לו החובש
נפצעת גם אתה – מלמל אז הפצוע
עזוב זה לא נורא – ענה לו החובש
האש כבדה, כבדה! קשה, קשה לנוע
רק לא להתייאש, רק לא להתייאש
אזכור אותך תמיד – נשבע אז הפצוע
רק לא ליפול – מלמל אז החובש
שלך עד יום מותך – נשבע אז הפצוע
היום הוא יום מותי – ענה לו החובש
פתאום ענן אבק, פתאום עלתה הרוח
וצל על הקרקע, והוא קרב , רועש
נצלנו! הם באים! – יבב אז הפצוע,
אך לא שמע מילה מן החובש
אחי, אחי שלי! – יבב אז הפצוע
מעבר לנהר הגומא מרשרש
אחי, אחי שלי...
