| נשלח ב-7/11/2011 17:54 |
 |
| |
אני חושב משמע אני קיים.
ידוע טיעונו של דקרט שראוי להטיל ספק בכל דבר, עד שמגיעים לדבר אחד שאי אפשר להטיל בו ספק והוא אני, כי "אני חושב משמע אני קיים" כלומר אני לא יכול להטיל ספק בזה שאני מטיל ספק או לחשוב שאני לא חושב.
שאלתי היא מי הוא האני שוודאי שקיים.
נקח לדוגמה את העין, כל דבר שהאדם רואה בהכרח הוא לא אבר הראיה בעצמו, כך כל דבר שהאני מכיר או יודע אינו יכול להיות הוא עצמו, כי זה שהוא מכיר בו אומר שהוא חיצוני לו, האני לא יכול להיות גם הנושא וגם הנשוא.
כלומר בעצם זה שאני מכיר בקיומו של ה"אני" אני שולל ממנו את תואר האני.
א"כ איך קיים ה"אני" ואיך יכול להיות שהוא לא קיים.
הרי לפניכם פרדוכס שטורד את מננוחתי לגמרי כבר כמה שנים בכל פעם שאני מהרהר בו.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 13:52 |
|
| |
מי אמר שהאדם יכול להכיר רק מה שחוצה לו? אדרבה אני הבנתי שלכן דווקא האני הוא בוודאי מכיוון שהוא נודע לנו מבפנים ולא מבחוץ. אך אם האני שאנחנו מדברים עליו הוא מושג הפילוסופי של האני דהיינו הנפש או הנשמה שקיימת בנצחיות ללא קשר לתופעותיה בגוף אז אכן שאלתך נכונה וזהו פחות או יותר הערעור של קאנט על ההוכחות לקיומו או אי קיומו של יש כזה . אלא שגם על זה ניתן לומר שאנחנו מכירים אותו מבפנים היינו כמו לשון הרמב"ם [ע"פ אריסטו] "בידיעת עצמו" שזו הידיעה העצמית ולא ידיעה דרך כלים של הכרה על דרך דוגמת העין. אלא שכאן ההכרה כאילו חורג מגבול ההכרה ועובר לעצם המציאות. אך מה בכך.?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 14:36 |
|
| |
מה זו ידיעה םנימית.
ידיעה פנימית היא ללכת בעמידה, זו סתירה פנימית.
לדעת זה לקבגל בחושיך או בהכרתך ידע כל שהוא, וזה שאתה מקבל אותו אומר שהוא חיצוני.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 14:47 |
|
| |
לא מובן לי למה זה סתירה. בגלל שהחלטנו שידיעה פירוש משהו שקבלנו מחוץ להכרה. נחליט שידיעה זה משהו שנמצא בתוך ההכרה ולא משנה איך זה הגיע לשם וגמרנו? במה המושג ידיעה סותר לזה שתוכל לדעת בצורה ישירה של ידיעת עצמה? אם נרצה נוכל לקרוא לזה שיש מקור של ידיעות שנקרא העצמי. ואז פתרנו את הסתירה.
תחשוב שזה כמו מראה שמראה לאדם את עצמו.
תוקן על ידי יהיאור ב- 08/11/2011 14:49:42
תוקן על ידי יהיאור ב- 08/11/2011 14:56:54
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 17:04 |
|
| |
שלום דקארט וברוך הבא
מציאות החושב היא המציאות המוכרחת ומציאות זו היא "אני".
וכמו שאתה יכול להסתתכל על העין שלך במראה וזה לא סתירה לזה שהעין מסתכלת על העין וכ"כ היא רואה דברים רבים כן הוא באני החושב, הוא יכול לחשוב על מה שהוא רוצה ויכול לשוב גם על עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/11/2011 23:39 |
|
| |
בטיעון הראי של שניכם יש שני פגמים מהותיים.
א. בשביל לראות בראי את עצמך אתה צריך לדעת על קיומך ועל דרך פעולתו של הראי, אדם שלא יודע אחת משני ידיעות אלו יראה בראי תמונה בעלמא, ואנחנו לא יודעים כלום לפני ידיעתנו על האני.
ב. אין ראי כזה מכיון שאנו יכולים להטילמ גם בו ספק, וקודם שיש אני לא יכול להיות ראי.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 04:53 |
|
| |
בקיצור אתה טוען שייתכן שאתה באמת לא קיים. אז אני מתחרט על שדברתי עם משהו לא קיים.. [אגב, מי הוא האני שטוען שהוא לא קיים?]
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 09:38 |
|
| |
זהו הפרדוקס שכתבתי עליו בהתחלה, אני לא יכול לומר שאני לא קיים כי אז מי הוא האומר והחווה, אך גם אני לא יכול לומר שאני קיים כי אם אני קיים אני כבר לא אני.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 12:55 |
|
| |
או שאולי את המושג 'אני' המציא מישהו שכלל לא היה 'אני', השאלה מגיעה אחרי שוודאי יש אני וברור שהוא ההגדרה של הפנימיות ואז מתעוררת השאלה מי הוא ה'אני' הפנימי.
אבל אם 'אני' זה אוסף של נשמה וגוף שכל שפועל ורגשות וכו' ומה שאתה חושב ומרגיש זה שילוב של כל המכונה הזו יחד אבל 'אני' יחיד מי אמר שיש בכלל דבר כזה.
(אם נדון לפי היהדות הנשמה היא בגלגול קודם היתה מישהו אחר לגמרי אז מה שאתה חושב היום זה ממנה? אז למה אתה לא זוכר הכל מפעם? להגיד שזה הגוף בלי הנשמה א"א אם יודעים שהנשמה היא מוגדרת השכל, ולכן נראה לי שזה שילוב של הכל יחד)
וכמו שעל מכונה שמיצרת משהו לא תשאל מה האני שלה, האני שלנו זה הכל לא דבר יחיד, הוא גם נשוא וגם מושא כי יש מרכיבים רבים שאתה לא יכול להפריד אותם אלא כל מה שאתה מרגיש זה כבר אחרי שזה תוצאה של הכל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 14:31 |
|
| |
הגוף החוויות וכל הנ"ל הם דברים שאני מכיר בהם כלומר הם חייבים להיות חיצוניים, כמו שאם אני עובד במחשב חייב להיות שיש אני ויש מחשב ואנחנו איך שהוא מתקשרים.
אם כוונתך הייתה לומר שאני הוא רק החוויות כלומר סך כל פעולותיו, אז אני עכשיו שונה מאני של לפני חמש דקות, או אם כרתו לי יד אני כבר מישהו אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 15:19 |
|
| |
| דקרט כתב: |  | שאלתי היא מי הוא האני שוודאי שקיים.
|
|
אין אני שקיים, יש את גופי ומוחי תודעתי שקיימים, הראיה שגופי קיים היא מזה שאני חושב משמע שאני\הגוף קיים, אולי הכל דמיון וחלום,
דקארט לא הביא ראיה על נשמה או משהוא אחר רוחני ודמיוני כמו שאתה חושב שיש אני ואני שחושב על האני וכך בלי סוף,
הוא אמר דבר פשוט שהאדם בטוח בקיומו מזה שחושב על עצמו,
אולי זה רק דמיון והוא באמת לא קיים, התשובה הנה אני חושב על עצמי מחוץ לי וזה הראיה שאני קיים,
אבל לא הביא ראיה שהאני (המחוץ לי) קיים, זה שטות לדעתי, כי אז תרוץ עם זה עד אין סוף, מי זה שחושב שאני זה אני ומי זה האני שחושב שאני זה אני וכן עד אין סוף,
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 15:27 |
|
| |
אבל כמו שכתבתי כבר דבר שאתה יודע על קיומו חייב להיות חיצוני - יש משהו שיודע על קיומו של משהו אחר, אם כן אותו אני שאני יודע על קיומו הוא כבר לא אני אלא משהו חיצוני.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 15:27 |
|
| |
אנסה להשיב לשאלתך:
ה"אני" מבטא ישות לא ידועה ולא מוכרת. מושגי ידע אחרים לעומת זאת מבטאים ישויות מוכרות ומוחשות.
לכן האני אינו ידיעה רגילה, אלא רק ידיעה שקיימת ישות לא ידועה שאותה אנו מכנים בשם "אני", לעומת ידיעות אחרות שאינם רק כינוי אלא גם ידועות ומוחשות. כך שאין ב"אני" שום ידע חיצוני או פנימי מלבד הידיעה בקיומו של האני הלא ידוע או הבלתי ניתן לתיאור, ולכן אין סתירה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2011 15:42 |
|
| |
| דקרט כתב: | | אבל כמו שכתבתי כבר דבר שאתה יודע על קיומו חייב להיות חיצוני - יש משהו שיודע על קיומו של משהו אחר, אם כן אותו אני שאני יודע על קיומו הוא כבר לא אני אלא משהו חיצוני. |
|
התודעה היא הוכחה שכל דבר יכול להיות מודע לעצמו, אין כאן הוכחה שהתודעה היא משהו עצמאי או רוחני שנקרא "אני" או נשמה וכדומה,
כל השאלה איך נוצר התודעה, אבל אף אחד לא חושב שהתודעה הוא אשיות (רוחנית או כדומה) בפני עצמו, (חוץ מאלה שרוצים להוכיח את הנשמה מטעמי דת וכדומה)
ראה אשכול זה, התודעה, (מצאתי לדעתי פתרון לבעיית גוף והנפש)
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2012 02:02 |
|
| |
שלום,
"מה זו ידיעה םנימית.
ידיעה פנימית היא ללכת בעמידה, זו סתירה פנימית.
לדעת זה לקבגל בחושיך או בהכרתך ידע כל שהוא, וזה שאתה מקבל אותו אומר שהוא חיצוני"
ומי אומר ש-"לדעת זה לקבל בחושיך או בהכרתך ידע כל שהוא"?
דקרט (הראשון) לא סבר כך. הידיעה על אודות האני אינני ידיעה שאני "מקבל" משום מקור. שהרי כאן בדיוק יש מקום לספק. אם אני "מקבל" ידע, תמיד יש מקום לפקפק באמינותו של המקור אשר "נתן" לי את הידע.
כדאי גם להיזכר בהגדרה הפילוסופית הקלאסית של ידיעה (שמקורה ההיסטורי אצל אפלטון): ידיעה היא האמנה (סברה) אמיתית ומוצדקת.
"מוצדקת" דהיינו שאני יכול לספק לה הצדקה, הוכחה.לא נאמר כאן שום דבר על כך שאני "מקבל בחושיי או בהכרתי" דבר מה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2012 14:41 |
|
| |
שלום לכולם.
מעיון בשאלתך, אני מוצא מקום להסתפק למה כוונתך. בתחילת דבריך הנך שואל "מיהו האני" ובהמשך הנך מציג פרדוקס לכאורה היתכן שאני קיים וכו'
לגבי השאלה מיהו האני, שאלה זו נידונה בהרחבה בעבר ובכמה אשכולות. ואין אני רוצה לעסוק בה כרגע. מלבד מה שאין היא שייכת לפרדוקס אותו הצגת. כי אף אם נניח שנוכל לענות על הפרדוקס ונגיע למסקנה שישנו "אני" עדיין תשאל מיהו האני דנן.
לגבי הפרדוקס, לא הבנתי למה הנך צריך את דוגמת העין? מבחינת דקרט השאלה ראויה לכשעצמה, כל עוד ואפשר להסתפק בה. מה גם שדוגמת העין היא אולי דוגמה לצד אחד בפרדוקס אך אין היא שוללת שאפשר גם אחרת וממילא אין אני רואה בה צורך. ואציג את שאלתך לפי הבנתי כך:
האם הישות החושבת שדקרט הגדיר אותה כ"אני" היא היא הישות החושבת או שיתכן והישות החושבת הינה משהו חיצוני לחשיבה ואין הישות החושבת היא החושבת.
במידה וזאת שאלתך. אין אני חושב שיש בה צד של ספק. היות וכשאנחנו מגדירים ישות כחושבת הרי שבהכרח היא היא החושבת אחרת היא לא הייתה החושבת אלא מישהו או משהו אחר שחושב ואז היינו מצביעים עליו כחושב.
ולכן אני מניח שברגע שהסכמת שישנה ישות חושבת אי אפשר יותר להסתפק בשאלה הנ"ל.
אי לכך, אני מניח ששאלתך אינה כפי שהסברתי, שבזה לא ראוי להסתפק. אלא הנך שואל מדוגמה מסוימת שאם שם כך אזי כנראה גם בנידון זה אמור להיות כך. וכאמור לעיל, הרי שלא הוכחת מהדוגמה שהבאת שאי אפשר אחרת. ולהקצנה, הייתי שואל הפוך, פרדוקס העין... העין רואה הכל חוץ מאת עצמה, ואם היינו מחילים עליה את כללי החשיבה והתודעה היא הייתה אמורה לראות את עצמה...
דוק ותשכח
 |
|
|
|
|
|
