סיכויי הסתברות שספור יפורסם ב"ניו יורקר"

מצורף קובץ

לפי המשוואות, הגיבור הוא אפס | הארץ 13.6.04

מאת דייוויד קאר

לאילו סיפורים קצרים יש סיכוי רב יותר להתפרסם במגזין הנחשב "ניו יורקר"? מחקר חדש מנסה לענות על כך באמצעות מודלים מתמטיים









רוב הסטודנטים במחלקה למחקר וניהול פיננסי באוניברסיטת פרינסטון בונים תזה תוך ציות לנגזרות מתמטיות נסתרות, לאופציות ולשאר כלי עזר פיננסיים, כשעינם צופייה לעבר ג'וב נחשק בוול סטריט. אבל קתרין מילקמן, בת 22, החליטה לבחון באמצעות כלי מחקר מתמטיים נושא בעייתי אף יותר: תהליך בחירת הסיפורים הקצרים במגזין "ניו יורקר". היא החליטה להשתמש בכלי עזר מדעיים לניתוח תהליך שאי אפשר להגדירו, ואין ספק כי עבודתה תחולל סערה בקרב סופרים אשר ישמחו לכרות את ידם (זו שאינה נדרשת לכתיבה) תמורת האפשרות להיות ג'ומפה לאהירי הבאה - הסופרת הצעירה שזכתה ב-2000 בפרס פוליצר לספרות על אסופת סיפורים קצרים, לאחר שיצירתה נדלתה מתוך הערימה שעל שולחנם של עורכי השבועון הנודע.

מילקמן, בוגרת מצטיינת של החוג ללימודים אמריקאיים, קראה 442 סיפורים שהתפרסמו ב"ניו יורקר" בין 5 באוקטובר 1992 ל-17 בספטמבר 2002, ויצרה מאגר נתונים מרשים. לאחר מכן בנתה סדרה של מבחנים מתמטיים כדי לבדוק, בין השאר, מה השפיע על בחירת הסיפורים שפורסמו: אם היו אלה עורכים מסוימים במגזין, מינו של הסופר או מוצאו האתני. המחקר משופע בסטטיסטיקות אך דל במסקנות: לפי אחת העיקריות שבהן, עורכים גברים מעדיפים בדרך כלל לפרסם סופרים גברים, הכותבים על דמויות גבריות הנהנות מתמיכתן של דמויות נשיות.

לאור העובדה שהמחקר מאשר את הברור מאליו, נשאלת השאלה מדוע טרחה מילקמן לבנות מודל מסובך כל כך כדי להגיע למסקנה כה ברורה. אולם יש המעריכים את העובדה שהצליחה למזג תחומי מחקר שונים כל כך. המנחה שלה בפרויקט, הפרופ' רנה כרמונה, התלהב מהרעיון ונדהם מהתזה הסופית. "קאתי היתה צריכה לתכנן את הפרויקט מראשיתו. היא לא אספה את המידע אלא יצרה אותו וניתחה בדקדקנות את כל המשתנים", אמר. היא קיבלה ציון מעולה, התזה זכתה בתחרות של המחלקה ללימודי אמריקה והעורכת הנוכחית של ה"ניו יורקר", דבורה טרייסמן, התלהבה ממנה: "היא נתנה לנו נקודת מבט חדשה להתבוננות בסיפורים, נקודת מבט שלא היתה עולה בדעתי. עם זאת, אני לא חושבת עכשיו כל הזמן על מגדר, מוצא אתני ומיקום כאשר אני בוחרת סיפורים לפרסום".

47% מין

לאחר שמוצה עניין הדעות הקדומות של העורכים למיניהם, עוברת התזה במעבר חלק אל כמה מבחנים סטטיסטיים, כמו קולמוגורוב-סמירנוב ומתאם פירסון. "אני הייתי מוקסם מהעניין", אומר רוג'ר אנגל, שכתב ל"ניו יורקר" ושימש כעורך ספרות יפה במגזין בחלק מהתקופה שבדקה מילקמן. הוא שוחח אתה ארוכות ועזר לה להכיר עובדים אחרים במגזין. הוא הוקסם מהתוצאות אבל חושש שהן יזרעו בלבול. "סופרים שאת יצירותיהם לא פירסמנו עלולים לקרוא את התזה ולהסיק מכך שכעת הם יודעים מה צריך לעשות כדי לזכות בפרסום המיוחל, וזה לא עוזר כי בסופו של דבר פירסמנו את מה שאהבנו".

התזה משתרעת על פני 116 עמודים גדושים בהערות שוליים ונספחים (צורף תקליטור של מאגר הנתונים למי שירצו לבדוק את התוצאות). השאלה המסקרנת ביותר כרגע היא כיצד השפיעה על הסיפורים המתפרסמים העובדה שהעורך הראשי במחלקת הספרות היפה של ה"ניו יורקר", צ'רלס מקגראת, הוחלף בעורך החדש ביל בפורד (התשובה לשאלה המתבקשת, אם היתה השפעה לחילופים הקודמים בין טינה בראון לדייוויד רמיק, היא בהחלט לא). תחת שרביטם של שני העורכים עסקו הסיפורים ב"ניו יורקר" במין, יחסים בין-אישיים, מוות, משפחה ומסעות. בפורד התעניין קצת יותר במין - נושא שחזר על עצמו ב-47% מהסיפורים שפירסם, בניגוד ל-35% בסיפורים שמקגראת פירסם. הסופרים של מקגראת עסקו יותר בתוצאות האקט המיני - ילדים (36% תחת שרביטו של מקגראת, ורק 26% בתקופתו של בפורד). היסטוריה, הומוסקסואליות ופוליטיקה הוזכרו רק ב-4% מהסיפורים שבחר בפורד.

עבודתה של מילקמן מיישמת את התיאוריה השנויה במחלוקת של הפרופ' פרנקו מורטי מסטנפורד, שבדק קשת רחבה של יצירות ספרותיות באמצעות מספרים ועקב אחרי הולדתם והיעלמותם של ז'אנרים ספרותיים שונים על ידי סטטיסטיקה. חסידיה של המחשבה הספרותית המסורתית הזדעזעו מגישתו ה"מספרית" של מורטי לחקר הספרות. גם מילקמן נתקלה בתגובות דומות: "אנשים רבים חשבו שזה אידיוטי, אבל גילו יותר הבנה כשהבינו שבאמת קראתי את הסיפורים".

קתרין מילקמן. בנתה מאגר נתונים מרשים