מלכת שבא

סיפורה של מלכת שבא תמוה מאד. מיד אחרי הפסוק בו נאמר כי עבדי שלמה באו אופירה ולקחו משם זהב והביאו לשלמה (מלכים א', פרק ט' פסוק כה') - מחליטה המלכה לצאת למסע ארוך ומיגע רק על מנת לנסותו בחידות.

מה באמת רצתה ממנו? נאמר במפורש כי "מלכת שבא שומעת את שמע שלמה לשם ה'" - אבל מדוע היא באה לרחרח? הרי זה לא מסע של רגע, מה הקפיץ אותה ממקומה? הרי לא סביר שבאה רק כדי לתת לו מתנות, ברור שרצתה משהו. בסוף הסיפור (פרק י' פסוק יג) כתוב "והמלך שלמה נתן למלכת-שבא את כל-חפצה אשר שאלה, מלבד אשר נתן-לה כיד המלך שלמה. ותפן ותלך לארצה היא ועבדיה".

יש לי תחושה שמסתירים ממני כאן משהו. אני קוראת את הפרק שוב ושוב ולא מבינה. יש שם חנופה גדולה והלל משתפך על רוב עושרו וחכמתו וטובו של המלך, מגמתי במפגיע. ומזכירים שוב את הזהב מאופיר. ואחרי כן - נתן לה את כל חפצה. אבל אין אומרים מה רצתה, כאילו "תשמעו, יש דברים שמוטב לבריאותנו ושלום ראשנו לא לדעת ולא לספר, ודי לחכימא ברמיזא".

האם רצתה את זהב אופיר בחזרה? האם באה בשליחות ריגול עצמית, אמיצת-לב כראוי למלכה, אומרת לעצמה, אראה במו עיני "הכצעקתה" ואראה מה סיכויי לקבל בנועם מה שאין לי סיכוי לקבל בכוח? האם הבינה אותה אצילה כי שלמה החכם, שמן הסתם השתעמם בצמרת באין לו מוח כמוחו לחדדו מולו, יעריך את ניסיון החידות?

ולמה לא מספרים לנו את טיב החידות? מה בדיוק שאלה שם? ומה השיב?

הסיפור הזה הוא כמו סיפור מתח שלא נותנים לך את הסוף, ארוחה שיש בה רק צלחות, בלי האוכל. מסתירים את העיקר, ואינך יודע בדיוק לאן לקחת אותו.

מה אומרים עליו חכמינו?