שמעתי לפני איזה שנתיים סיפור על ישראלי אחד שטייל בהודו. כבר כמה חודשים שלא הרים טלפון הביתה.
הסתלבט לו חופשי והיה על איזה חוף מבודד וכמעט ריק מבני אדם [אגב גם אני הייתי 3 ימים בכזה חוף..היה גדול ], בלי לדעת [וגם בלי אכפתיות לדעת] אפילו מה התאריך.
וככה בישבו ליד המים פתאום בא לו איזה דחף לפנות אל ה'.
והוא פונה ואומר "תשמע! אם אתה קיים, תן סימן!"
לא עוברות כמה דקות והוא רואה משהון קטן צף על המים.
הוא נכנס עם רגליו למים ומתקרב והוא רואה שמה שצף שם זה סביבון.
את מה שעבר עליו באותו הרגע אין מצב לתאר.
לקח לו איזה יום להגיע לטלפון ומלא ברגשות של געגועים וכו' שהציפו אותו הוא מתקשר הביתה לשאול מה נשמע ולהודיע שהכל אצלו בסדר.
אמא שלו עונה ואומרת לו "בדיוק אבא מדליק עכשיו חנוכיה ודיברנו על זה שחבל שאתה לא איתנו..."
ורק אז הוא גם קלט שעכשיו חנוכה.
נשלח ב-4/1/2006 22:54
הי,
כייף תמיד לשמוע כאלה ניסים מדהימים וואו.
יש פסוק שמעניין אותי כבר זמן מה קראתי עליו פה ושם ואמרתי בטוח פה אני אמצא המון חידושים ומחשבות מעניינות.
הרבה משתמשים באמירה "בן פורת יוסף" -סגולה נגד עין הרע אבל אף אחד בעצם לא רשם בשום מקום שאני חפשתי שזה סגולה.
האם זו המצאה?
לפי פירוש רש"י נדמה לי שכל צאצאי יוסף התברכו שלא תהיה עליהם עין הרע,אך ניתן להסיק מזה שזה באמת סגולה?!!
בראשית מט פסוק כג נדמה לי.
בכל מקרה הייתי שמחה לדעת מה אתם יודעים על זה.
סביבון-איזה ענק!
נשלח ב-5/1/2006 11:23
כתוב בגמרא במכסת ברכות דף נ"ה עמוד ב:
ואמר האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה ולימא הכי אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא שנאמר (בראשית מט) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין וגו' אל תקרי עלי עין אלא עולי עין ר' יוסי בר' חנינא אמר מהכא (בראשית מח) וידגו לרוב בקרב הארץ מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין רעה שולטת בהם אף זרעו של יוסף אין עין רעה שולטת בהם ואי דחיל מעינא בישא דיליה ליחזי אטרפא דנחיריה דשמאליה
ותלמידי הרבה עובדיה יוסף המקבלים יום יום הלכה יומית קיבלו ולמדו באחד הימים לפני חודש את ההלכה הבאה:
וכתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאפילו דרשן אשר חנן אותו ה' במתק שפתיים, פה מפיק מרגליות, ישמר ויזהר שלא תשלוט בו עין הרע, ובדרך סגולה יעשה מה שאמרו בגמרא במסכת ברכות (דף נה:) מי שנכנס לעיר שאין מכירין אותו כל כך, וחושש פן יתפעלו מרוב חכמתו, או מקולו הערב, וכיוצא בזה, וישימו עליו עין הרע, ישים בוהן ידו (האגודל) הימנית בידו השמאלית, ובוהן ידו השמאלית בידו הימנית, ויאמר: אני פלוני בן פלונית (שם אימו) מזרעו של יוסף אני בא, שאין עין הרע שולטת בו, שנאמר "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", קרי ביה עולי עין, (שהם שולטים על העין, ואין העין שולטת בהם), אי נמי מדהנא (או גם מפסוק אחר רואים שאין העין שולטת בזרעו של יוסף), "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם.
ומה שאומר אדם "מזרעו של יוסף אני בא", אף על פי שבאמת הוא משבט אחר, מכל מקום, כל ישראל נקראו בניו של יוסף, כמו שנאמר בתהילים (עז. טז.) "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה", ובילקוט שמעוני (שמואל ב') נאמר על הפסוק הזה, וכי יוסף הוליד את כולם והלא יעקב הוליד? אלא יעקב הוליד, ויוסף כלכל את כל אחיו ובית אביו לחם לפי הטף, לפיכך נקראו כולם על שמו.
ובמסכת סנהדרין (דף צב.) אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים (קבל לשון אפל ושפל, לבל יבליט את עצמו, וכמו שאמרה חנה (בברכות לא:) זרע אנשים, זרע מובלע בין אנשים לא חכם ולא טיפש וכו'), ומכל מקום כתב מרן הרב שליט"א, מי שחונן אותו ה' לשון לימודים, ויש לו כח השפעה לזכות את הרבים, ברוב חכמה ודעת, אין לו להמנע מכך מחשש עין הרע, ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ומצוה אגוני מגנא ואצולי מצלא. ומי שלא מקפיד כל כך בעניני עין הרע, גם כן לא משפיע עליו עין הרע כל כך, כדברי הגמרא, מאן דלא קפיד, לא קפדינן בהדיה, ורק מהיות טוב כדאי לעשות הסגולה שהובאה בגמרא כנ"ל, כי עין הרע הוא ענין אמיתי, ולא כדברי הרבה מן החוקרים שמכחישים ענין ההיזק מעין הרע, שכבר השיג על דבריהם הרמב"ן והוכיח שיש מציאות של עין הרע בעולם.
מטאור הוא כינוי לפס האור הנראה כאשר מטאורואיד חודר לאטמוספירה של כדור הארץ (או כל גוף אחר). בשפה העממית הוא מכונה לעתים "כוכב נופל", לעתים נדירות חודר לאטמוספירה מטאורואיד גדול במיוחד, הנצפה כ"כדור-אש", שבהירותו עולה על זו שלנוגה או אף נראית לעין באור יום.
כתוב בגמרא במסכת ברכות בדף נ"ד, שמי שרואה בשמיים את התופעה הזו [שם קוראים לזה "זיקין"] צריך לברך .
הברכה שאנו מברכים היא "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית", ומותר לברך רק פעם אחת בלילה.
בברכה הזו אנו מעידים שכל הכוכבים נבראו בזמן הבריאה על ידי ה'.
הרבה מהגויים היו חושבים שהכוכבים מזיקים או מטיבים לאדם. אבל בני ישראל תמיד נשאו עיניהם אל ה'.
וגם בזמן שהיינו רואים כוכב נופל ועובדי הכוכבים היו מתרגשים מהתופעה, אנחנו מייד נשאנו עינינו אל ה'.
זה הוא זמן טוב לברך את ה', ואפשר לבקש רק ממנו את כל משאלות ליבנו.
אברהם בן שמואל אבולעפיה (1240 - 1291 בערך), רב ומקובל שראה עצמו כנביא וכמשיח, נחשב לרוב כנציג הבולט של זרם הקבלה האקסטטית.
אברהם אבולעפיה1 נולד בסרגוסה שבחבל אראגון בספרד בשנת 1240. לאחר זמן מה עברה משפחתו לטודלה בקרבת נהר האברו. עד פטירתו של אביו ב-1258 למד תורה מפיו.
ב-1260 החל במסע לארץ ישראל כדי לחפש את נהר הסמבטיון. ייתכן שהמניע לכך היה פלישת המונגולים לארץ ישראל באותה עת, פלישה שגרמה לאבולעפיה לשער שהם מצאצאי עשרת השבטים האבודים. אבולעפיה הצליח להגיע עד עכו, אך בשל קרב עין ג'אלות שהתחולל בין הממלוכים והטטרים באזור עין חרוד נאלץ לקטוע את מסעו ולחזור לאירופה.
ראשית התיישב ביוון ונשא שם אישה. לאחר זמן מה הגיע לקפואה, איטליה. שם למד אצל הפילוסוף רבי הלל מוירונה פילוסופיה, תורת הנפש של הרמב"ם ובעיקר את ספרו מורה נבוכים 2. לאחר זמן מה הגיע לקטלוניה (ברצלונה), שם התקרב לחוג מקובלים שבהם היה רבי ברוך התוגרמי, ככל הנראה בחוג זה ובהשפעתו החל ללמוד קבלה שקודם לכן התנגד לה 3, עיקר לימודיו התרכזו בספר היצירה 4 שלאחר שנים מספר כתב כמה פירושים לו.
בחוג זה התקרב לקבלה האקסטטית, שהושפעה מחסידי אשכנז ושורשיה טמונים בספרות ההיכלות. אבולעפיה פיתח תורה זו, וכינה אותה בשם "קבלה נבואית", משום שחלק ממטרתה להביא את העוסק בה בטהרה לחוויה אקסטטית ועל ידי כך לזכות לנבואה. כמו כן כינה תורה זו בשם "קבלת השמות", שכן חלק מרכזי בטכניקה המביאה לידי האקסטזה והנבואה הוא שימוש נרחב באותיות ושמות הקודש, שימוש שהקנה ללשון הקודש מעמד מאגי-מיסטי.
בקטלוניה אירע אירוע מכונן בחייו של אבולעפיה כאשר לפי עדותו זכה בשנת 1270 לגילוי נבואי המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור ו"לדבר עימו בענייני יהדות". בשנת 1271 זכה לדבריו לגילוי נבואי נוסף (ראו הרחבה להלן). משנה זו ועד למותו חיבר אבולעפיה קרוב לחמישים חיבורים מסוגים שונים. החשובים והפורים שבהם הם ספרי ההדרכה להשגת נבואה דרך השימוש באותיות הקודש. עם ספריו אלה נמנים: "ספר חיי העולם הבא", "ספר אור השכל", "ספר אמרי שפר", "ספר החשק" ו"אוצר עדן הגנוז". מלבדם כתב אבולעפיה פירוש לתורה בשם "ספר המפתחות", כמה פירושים לספר יצירה ולמורה נבוכים, אגרות, שירים וספרי נבואה המתארים את חזיונותיו המיסטיים כמו "ספר האות". מתוך חמישים חיבורים שחיבר שרדו כשלושים, ורק חלק קטן מכלל אלו הובאו לדפוס. בכתביו עושה אבולעפיה שימוש נרחב בגימטריות, נוטריקונים, ראשי תיבות ועוד.
לא במהרה ניסה אבולעפיה להיפגש עם האפיפיור. עוד לפני כן ערך מסע נדודים ברחבי אירופה, ובו אסף קבוצות קטנות של תלמידים ולימדם תורה, ובפרט את "מורה נבוכים" בשיטתו המיוחדת. תלמידיו הבולטים במסע זה היו שניים מגדולי מקובלי קסטיליה, ר' משה בן שמעון מבורגוס, שעליו כתב כי הוא "אדם גדול ונכבד", ור' יוסף ג'קטילה בעל הספר "שערי אורה", שעליו העיד אבולעפיה בספרו "אוצר עדן הגנוז": "והוא בלא ספק הצליח הצלחה מופלאה במה שלמד לפני, והוסיף מכוחו ומדעתו וה' היה עמו".
ב-1279 שב לקפואה שבאיטליה, שם ניסה להקים בית מדרש.
ב-1280 החליט להיענות לציווי הנבואי שקיבל עשר שנים קודם לכן ולנסות להיפגש עם האפיפיור ניקולס השלישי. לקראת ערב ראש השנה הגיע אבולעפיה לרומא, אך האפיפיור סירב לראותו. האפיפיור יצא מרומא אל ארמון נופש קטן בסוריאנו, ואבולעפיה קיבל מסר שאם ינסה לפגוש אותו גם שם יוצא להורג בשריפה.
אבולעפיה לא אמר נואש ויצא בכל זאת לסוריאנו כדי להיפגש עם האפיפיור. עם הגעתו של אבולעפיה למקום בערב ראש השנה נודע לו כי האפיפיור מת באופן פתאומי (ככל הנראה מהתקף לב). אבולעפיה נעצר על ידי כת המינוריטים השייכת למסדר הפרנציסקנים, אולם הוא לא נשרף כפי שאיימו עליו בתחילה אלא הוחזק במעצר שבועות מספר ולאחר מכן שוחרר ופנה לסיציליה. אירועים אלו נתפסו על ידי רבים ועל ידי אבולעפיה עצמו כאות למסירות הנפש שלו בעבור מצוות האל וכעדות על ה' שהציל אותו מיד אויבו.
בשנת 1281 הגיע אבולעפיה לאי סיציליה (פלרמו ומסינה). שם הקים בית מדרש והצליח לאסוף סביבו עדה גדולה של תלמידים וחסידים, דבר המעיד על יכולות אינטלקטואליות גדולות וכריזמה. שם ככל הנראה הכריז אבולעפיה באופן גלוי על משיחיותו. בשל יומרות אלו פנו חלק מנכבדי המקום לרבי שלמה בן אדרת, שהיה מגדולי ההלכה באותה עת ושימש כנציג מעין-ממסדי של הדת, בשאלת נביאותו ומשיחיותו של אברהם אבולעפיה. הרשב"א דחה בתוקף את התפיסה והחל באחד הוויכוחים הראשונים על משיחיות קבלית בימי הביניים.
הרשב"א פתח במלחמת חורמה כנגד אבולעפיה ודחה בבוז את יומרותיו הנבואיות והמשיחיות. נקודת מתח נוספת בין השניים נוצרה בשל העובדה שהרשב"א שהיה אף הוא מקובל, אך החזיק בזרם התיאוסופי-תיאורגי של הקבלה (תורת הספירות), לעומת אבולעפיה שהחזיק בקבלה הנבואית. מאבקו של הרשב"א הצר את צעדיו של אבולעפיה, וכתוצאה מכך איבד קהל גדול מתלמידיו וחסידיו ואף נאלץ לעזוב לזמן מה לאי קומטינו הסמוך. עדות לרדיפה זו נמצאת באגרת "וזאת ליהודה" שכתב אבולעפיה לרבי יהודה שלמון:
"עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות עד ישקיף וירא ה' משמים, עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, צוד צדוני כצפור אויבי חנם, צמתו בבור חיי ויד"ו אב"ן ב"י, צפו מים על ראשי, רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי, ראית ה' עיתותי, שפטה משפטי, ראית כל נקמתם כל מחשבותם לי. (...)"
"ועתה הכריחני לדבר עמך בזה המעט הכתב ששלח הרב לבני פלירמו לר' אחיטוב שהיה מלא נאצות ולא היה שום דבר חכמה כי אם חרופים וגדופים כמנהג הנערים הקטנים שאינם בעלי דעת עד שרבים מרואיו הכחישו חתימת ידו וקראוה מזויף ואמנם אני שהכרתי מדבריו ענינים ידועים לענות לו על דבריו להודיע לך והדומים לך שהדברים שחשב או ששמע היו להפך. (...)"
"מה שחשב הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל בן אדרת על עניני או מה ששמע היה הכול הבל ורעות רוח, והראייה על זה שאני שבח לאל כבר סדרתי למודי ולמדתי המקרא ודקדוקי הפעולה (...) ולמדתי תלמוד גמרא ופסק (...) ולמדתי דרשות ואגדות וברייתות (...) ולמדתי הגיון וחכמת הטבע (...) ולמדתי חכמת האלוהות על דרך המחקר, ולמדתי מקצת חכמת הרפואות (...) וכן חולין, ולמדתי המורה הנקרא מורה הנבוכים (...) וספר האמונות לר' סעדיה וספר חובת הלבבות לרבינו בחיי, וכל אלה עם ספרי אברהם בן עזרא בחכמתו הניעוני והביאוני לבקש סוד הספירות והשמות ודרכי החותמת. (...)"
"ועתה אני מחלה פניך מאד שתעיין בדברי עיון יפה כראוי לאיש כמוך ואל תדינם בתחלת מחשבה לא לזכות ולא לחובה אבל דינם אחרי ברור שלם, וראה והבן מהם מה כוונתי בהם כפי יכלתך, ואחרי שירדת בם לסוף דעתי לפי מחשבותיך תודיע לרב ר' שלמה דעתך בדינך ובמשפטם. (...)"
המחלוקת בין הרשב"א לאבולעפיה נמשכה משנת 1285 לערך עד לפטירתו של אבולעפיה. זמן פטירתו המשוער הוא בשלהי 1291 או בראשית 1292, שכן החל מאותה עת אין כל ידיעה על פועלו. גם לאחר מותו של אבולעפיה השפיע חרם הרשב"א על תורתו, ועדות לכך היא העובדה שעד המאה ה-18 ספרו החשוב "חיי העולם הבא" נשאר בכתב יד.
האירוע המכונן בחייו של אבולעפיה אירע בקטלוניה כשזכה, לפי עדותו, בשנת 1270 לגילוי נבואי המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור ו"לדבר עימו בענייני יהדות". ב"ספר העדות" שחיבר תשע שנים מאוחר יותר כתב על כך: "בשנה התשיעית ההיא עוררהו ה' ללכת לרומי רבתי כאשר ציווה בברצלונה...". לתפישת שליחותו הנבואית נוסף בגילוי זה אלמנט של שליחות משיחית. מעשה זה מעיד על תודעה עצמית משיחית מובהקת, שהרי בויכוח ברצלונה הכריז הרמב"ן כי בעת קץ הימים יבוא המשיח בציווי השם אל שליט היהודים, ובזה רמז אל האפיפיור, וידרוש ממנו כשם שדרש משה רבנו מפרעה: "שלח את עמי, ויעבדוני". גם משיחים מאוחרים יותר נקטו בצעד דומה, כגון שלמה מולכו באמצע המאה ה-16 ונתן העזתי באמצע המאה ה-17.
אלמנטים משיחיים נוספים מתגלים בכתביו: הוא מכנה עצמו בשמות שונים כמו "אברהם הרואה", "רזיאל" ו"ברכיאל"; הוא מגלה סודות מיסטיים כמו קץ הימים, ומנמק זאת בכך שגילויים אלו מתאפשרים בזכות העובדה שהמשיח עומד להתגלות, ולו ידוע זמן בואו. כך כתב באגרת "וזאת ליהודה":
"בהגיעי אל השמות ובהתירי קשרי החותמת נגלה אלי אדון הכול וגלה לי את סודו, והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה על גואל הדם, ואז הכריחני להתפאר בנבואה".
בשנת 1271 קיבל לדבריו חיזיון נבואי נוסף, כפי שהעיד בספרו "אוצר עדן הגנוז":
"ואני בזמן היותי בן א"ל (=31) שנה במדינת ברצלונה, העירני ה' משנתי ואלמוד ספר יצירה עם פירושיו ותהי עלי יד ה'. ואכתוב ספרי חכמות מהם וספרי נבואות מופלאים ותחי רוחי בקרבי ורוח ה' הניע לבי ורוח קדושה נוססה בי. ואראה מראות נוראות רבות ונפלאות על ידי מופת ואות ובכללם התקבצו סביבי רוחות קנאות. וראיתי דמיונות ושגיאות ונבהלו רעיוני עלי כי לא מצאתי איש מאישי מיני שיורני הדרך אשר אלך בה. ועל כן הייתי כעיור ממשש בצהרים ט"ו (=15) שנה, והשטן עומד על ימיני לשטני. והייתי משגע ממראה עיני אשר ראיתי לקיים דברי התורה ולהתם הקללה השנייה י"ה (=15) שנה. עד אשר חננני אלהים קצת מדע ויהי ה' עמי לעזרה משנת (א') [א"ל] עד שנת מ"ה להצילני מכל צרה. ובהתחלת שנת אלי"ה הנביא חפץ ה' בי ויביאני אל היכל הקדש. והוא הזמן שבו השלמתי הספר הזה אשר חברתיו".
תורת הקבלה נחלקת לשני זרמים עיקריים: קבלה תיאוסופית-תיאורגית וקבלה אקסטטית. הקבלה התיאוסופית-תיאורגית עוסקת בעיקר בלימוד המבוסס על מהות האלוהות (האין-סוף) ועשר הספירות. נציגיו הבולטים של זרם זה הם ספר הזוהר ותורת האר"י. הקבלה האקסטטית עוסקת בהיבט החווייתי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות, ושואפת על ידי כך להגיע לאקסטזה רוחנית, ששיאה הוא דבקות באל והארה רוחנית, כמו הנבואה. החסידות מיזגה שני זרמים אלו למקשה אחת.
אברהם אבולעפיה לא דחה את קבלת הספירות, אלא טען שהיא נחותה מהקבלה הנבואית, וכך כתב באגרת "וזאת ליהודה":
"ואומר כי הקבלה (...) נחלקת תחלה לשני חלקים בכלל, והם חלקי דעות השם על דרך עשר ספירות (...) וחלק ידיעות השם על דרך כ"ב אותיות (...) והם המדברים עם הנביאים בחלומות ובאורים ותומים וברוח הקודש ובנבואות (...) ואין ספק כי החלק הראשון קודם במציאת זמן הלימוד בקבלה לחלק השני, והשני קודם במעלה מן הראשון".
בשל היותו של אבולעפיה הנציג הבולט של זרם הקבלה האקסטטית נגרר לעיתים לפולמוס עם חסידי השיטה התיאוסופית-תיאורגית, וכך כתב בספר "גן נעול":
"שכבר קמו עלי אנשים רבים שהם חכמים גדולים מחכמי ישראל במקומות הרבה. ויש מהם שהיו בקיאים בראשי פרקים מדרכי הקבלה (...) ואני איני מגנה אחד מאלו כולם, שאינו פלא שיכחישוה אותם שלא ידעוה ולא שמעוה כלל. כי אפילו היודעה והמכירה מסתפק בה מאד אם היא אמת אם לא. וזה יקרה בהכרח טבעה למי שלא הוציא שכלו מן הכח אל הפועל בה. אבל מי שיצא שכלו בה מן הכח אל הפועל הנבואי, אי אפשר לו להכחיש דבר ממנה".
באגרת "וזאת ליהודה" אבולעפיה אף תקף בחריפות חלק ממקובלי הספירות והאשים אותם בשלילת אחדות האל:
"ולפיכך אודיעך שבעלי הקבלה הספירות חשבו לייחד השם ולברוח מאמונת השלוש ועשרוהו וכמו שהגוים אומרים הוא שלשה והשלשה אחד כן מקצת בעלי הקבלה מאמינים ואומרים כי האלוהות עשר ספירות והעשרה הם אחד, והנה הם רבוהו תכלית הריבוי והרכיבוהו תכלית המרכבה ואין ריבוי אחר העשרה".
אבולעפיה לא היה הראשון שעסק בקבלה האקסטטית, אך מה שמייחד ומבליט אותו לעומת מקובלים אחרים שעסקו בה, מלבד שמיזג את תורת הנפש של הרמב"ם בקבלת חסידי אשכנז, הוא הפירוט הרב של הטכניקות המעשיות בהשגת הנבואה. אבולעפיה משתית דרך ברורה להולכים בדרכו, החל מאופן וסדר הנשימות הראוי5, תנועות ראש6 וידיים7, דמיון האותיות8, התעטפות בטלית וחבישת תפילין9, וכן בתנאים הנלווים לשימוש בהזכרת השם, כמו ההכנה הנפשית הראויה והתבודדות במקום המיוחד לשם כך והתרחקות מענייני העולם הגשמי10.
בשל חרם הרשב"א פסק העיסוק בכתבי אבולעפיה עד המאה -18. את נקודת המפנה בהתייחסות אל אבולעפיה הביאו תיאורו של הספר "חיי העולם הבא" וטיהורו של אבולעפיה על ידי החיד"א במאה ה-18 בספרו הביבליוגרפי "שם הגדולים":
"הוא ספר שחיבר הרב רבי אברהם אבואלעפיא בעיגול שם ע"ב וראיתיו על קלף כתב יד. ודע שהרשב"א בתשובותיו סימן תקמ"ח והרב היש"ר בספר מצרף לחכמה זלזלו בו כאחד הרקים ויותר. ברם קושטא קאמינא דחזיתה לרב גדול ממארי רזין (=ואולם אמת אני אומר שראיתי רב גדול מבעלי הרזים) ובישראל גדול שמו ואחרי דבריו לא ישנו שהוא מקרב לס' הנזכר ותושע לו ימינו".
בזכות החיד"א, שהיה מגדולי הפוסקים וכן מראשוני ההיסטוריונים של הכתיבה היהודית, התהפך מעמדו של אבולעפיה מן הקצה אל הקצה והוא הפך מדמות בזויה, נלעגת ומוחרמת לדמות מכובדת, מוערכת ולגיטימית.
המחקר האקדמי על תורתו של אבולעפיה החל בשנות ה-30 של המאה ה-19, כאשר משה לנדאור בחן את כתבי היד של אבולעפיה. לנדאור ייחס בטעות את כתיבת ספר הזוהר לאברהם אבולעפיה. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו חוקרים כמו צבי גראף, משה שטיינשניידר ואהרן ילינק לנתח את שיטתו של אבולעפיה. ילינק הקדיש כמה מחקרים לכתביו והבהיר כי לא אבולעפיה הוא מחברו של ספר הזוהר.
במאה העשרים הרחיב במעט גרשם שלום את המחקר אודותיו וקבע את דמותו של אבולעפיה כאחד מיוצריה החשובים של הספרות הקבלית. כיום מי שעומד בשורה הראשונה במחקר על אבולעפיה הוא משה אידל, אשר חיבר שורה ארוכה של מחקרים על אבולעפיה ושיטתו הקבלית.
בעולם החרדי החל מאמץ לפרסם את כתביו של אבולעפיה, ויצאו לאור ספריו: "חיי העולם הבא", "אמרי שפר", "אור השכל", "ספר החשק", "גן נעול", "אוצר עדן הגנוז", ועוד. גם בזרם הקבלה המודרנית זוכה דמותו של אבולעפיה לעדנה מסוימת בכך שמתייחסים לשיטתו כאל מעין "מדיטציה יהודית".
נשלח ב-9/1/2006 10:50
שלא כמו בסיפורי אגדות התלויים על בלימה,הסיפור על מותו הפתאומי של האפיפיור באותה עת בה היה אמור להיפגש עם הרב אבולעפיא,מתועד בארכיוני הואתיקן ומאושר ע"י הסטוריונים נוצרים.
כפי שכותב לנכון הרב אבולעפיא אין הקבלה האכסטטית נוגדת את הקבלה התיאוסופית תיאורגית הזוהרית אלא היא שלב נעלה יותר שלה.כאשר היא ראשונה במעלה ומאוחרת בזמן.הגישה הקומפילמנטרית הזו מסבירה היטב את העיסוק בכתביו גם ע"י הקבלה הלוריאנית.
אגב,יש מה להעיר בכמה דברים שנכתבו בויקיפדיה לעיל.החשוב יותר הוא למנוע את הטעות שרק בעקבות דברי החיד"א הרב אבולעפיא זכה ללגיטמציה בקרב המיין סטרים.אין זה נכון עובדתית! כפי שכתבתי באשכול הסמוך.
נשלח ב-9/1/2006 19:20
קטע די ארוך, היה שם מעלי, והזכיר לי עוד משפט חכם:
"יוסיף דעת - יוסיף מכאוב"..
נשלח ב-9/1/2006 19:23
קח עוד משפט חכם:
"כאבי החכם,ולא תענוגי הטיפש"
נשלח ב-10/1/2006 04:34
הנה מעט ממה שליקטתי מניטשה (בספרו המופלא "כה אמר זרתוסטרא"):
"רעים חיים אני צריך,ההולכים בעקבותיי,כי רצונם ללכת בעקבות עצמם "
"לברוא לעצמו חרות,ולאו קדוש אף כנגד החובה,לכך אחי דרוש האריה"
"לא אמנות של מה בכך היא השינה,למענה חייב אתה להיות ער יום שלם"
"מעטים ידעו את הדבר:ואולם, כל המדות הטובות נדרשות לו לאדם,על מנת שייטיב לישון"
"בקש הבורא להעלים עין מעצמו-וברא את העולם"
"הסבל ואזלת היד הם שבראו את כל העולמות האחוריים"
"גם מדות טובות יכולות למות מקנאה"
אמנם מתנזרים הם,אך הכלבה חושנות מציצה בקנאה בכל מעשה אשר יעשו"
"כבאר עמוקה הוא המתבודד,על נקלה אתה מטיל אבן לתוכה,אך לאחר ששקעה עד תחתית,נא הגידו,מי מוכן להעלותה שוב?"
"כל האלים מתו,עתה רצוננו כי יחיה על-אדם"
"מאז היות בני אדם,מעט מדי שמח האדם.זה בלבד,אחי,הוא החטא הקדמון"
"מתנות חסד גדולות אינן ממלאות אדם רגש תודה,כי אם רגש נקם"
"קשה לחיות עם בני אדם,כי כה קשה היא השתיקה"
"היש דבר בעולם שחולל יותר סבל ממה שחוללו שטויותיהם של הרחמנים?"
"גם לאלוהים גיהנם משלו-הלא היא אהבתו לבני אדם"
הדם מרעיל אף את התורה התמימה ביותר להפכה שגיון ושנאת לבבות"
"וכאשר ילך אדם באש למען תורתו,וכי מה זה מוכיח? אכן יתר שאת לתורתו של אדם כשהיא יוצאת מבערתו שלו עצמו"
"לב קודח וראש קר,באשר שני אלה ייפגשו, שם מתחולל הרוח ההומה ,יוולד הגואל"
"רב מדי נקיונכם בשביל זוהמת המילים:נקם, עונש, שכר, גמול"
"היזהרו מלירוק נ ג ד הרוח"
"גאולת האדם מן הנקמה הלא הוא בעיני הגשר לתקוה העילאית והקשת בענן שלאחר סערות ממושכות"
"מה שאב החביא תחת לשונו ,עולה על שפתי הבן"
"שירתם את העם ואת אמונתו הטפלה של העם אתם החכמים המהוללים,ולא את האמת.והלא בשל כך דוקא התיחסו אליכם הבריות ביראת כבוד"
"אמיתי-כה אקרא לאיש היוצא למדבריות ריקים מאלים ואשר שבר את לבבו המעריץ"
"עשיתם את החכמה לבית מחסה ולבית חולים למשוררים גרועים"
"רק אתם האפלים ,הליליים,רק אתם המפיקים חום מן המאור.רק אתם תשתו לרוויה חלב ושיקוי מעטיני האור"
"אין אדם יכול להיות זדוני יותר מאשר בהגידו לחכמתו את האמת בפניה"
