| נשלח ב-4/1/2006 22:55 |
 |
| |
האשכול הספרותי- שירה
יש אתר דתי (במידה זו או אחרת) לכתיבה יוצרת שנקרא "צורה", מדי פעם אני נתקלת בו (אם כי לא רק בו) בשירים ממש איכותיים.
מדי פעם אשתדל להכניס באשכול שירים שקראתי ומצאו חן בעיני.
(אני מקווה שאתם בקטע).
קבלו את צביה קרוב בתור התחלה:
לצרוח את עצמי\ צביה קרוב
לו יכולתי לשטוף
את עצמי מגופי
ולצלול לי
לאי תודעה.
לו יכולתי לנשוף
את נפשי מאפי
ולפרוח
ללא מטרה.
לו יכולתי לצרוח
את עצמי
מגרוני
להשאיר מאחור
רק דממה.
לו עצמתי עצמי
מעיני,
ושכחתי.
מטוהרת\ צביה קרוב
לאחר שטבלתי
בניקבת דימעותיי,
מטוהרת דילגתי-
מסוממת קימעה,
על קו האופק.
במפגש הבלתי מושג-
במגע הבלתי אפשרי
שם דילגתי.
עקבי לא היו עוד,
קצות רגלי מותירות-
אדוות רכות של שמים
אל רחום וחנון ארך אפיים
אל רחום ...
אל אפיים...
שם מים.
כיעורו של יופי\צביה קרוב
כמה עצוב
שהרגעים השמחים
בימי האחרונים
הם מכך,
שאנשים
רואים יופי
בעצבות שלי.
קיללתי הגשם\ צביה קרוב
ביוצאי מפתח הבית
בחרש קיללתי
הגשם.
כי הוא קר
ועצוב מבפנים.
אז אימי נזעקה
מה זה , את לוחשת,
אלי, אל תקשיב
לתפילה של עוברי הדרכים.
לא קוסמת ולא מלחשת,
אך כיצד היא תוכל להבין?
מזה זמן שאני כבר בדרך-
אבל לי הוא כבר לא
מאזין.
זה עמוד היוצר שלה:
http://www.tzura.co.il/tshsd/yozer.asp?id=554
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2006 10:38 |
|
| |
היא משתפת אותנו בצער שלה.
אולי מישהו מוכן לכתוב לה שיר עידוד?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2006 17:44 |
|
| |
היי פנדורית, איזה יופי של רעיונות יש לך.
השיר הראשון נפלא.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2006 00:51 |
|
| |
גם אני חושב שהראשון הכי יפה.
נכנסתי לעוד כמה בלינק.
ההרגשה שיש לי היא שהיא משדרת הרבה צער, תלונות ורצון לברוח.
לא נראה לי שזה רק אומנות.
מישהו מוכן להתנדב ולכתוב כאן שיר עידוד?
יש שם מייל שלה, אני בטוח שאם נכתוב לה שזה שיר שנכתב בשבילה בפורום ישיבת הגולשים אחרי שקראנו כאן שירים שלה, זה יפעל טוב.
אני לא מתבדח!
נו, מה אכפת לכם לנסות?
אל תיתנו לי לנסות להיות הראשון. בחיים לא כתבתי שיר.
נו,
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2006 01:22 |
|
| |
בעיני זו כן אומנות.
הנטיה הטבעית היא לכתוב שירה דווקא כשעצוב לנו.
כשכיף לנו אנו לא טורחים לכתוב. אנו יוצרים בסגנון אחר, משחקים, רוקדים, מטיילים, יותר פתוחים אל אנשים, פחות מסתגרים בתוך העולם שלנו.
כשעצוב לנו-
אנו נוטים לקחת דף ועט.
מה גם שאצל הרבה ארטיסטים יש נטיה להקצנה ריגשית, רק כי זה "אומנותי" יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2006 01:29 |
|
| |
השיר הראשון הוא שיר עצבות טיפוסי, הוא לא נוצר בזמן עצבות בלבד, אלא מתאר מהי. שהרי הבריחה מן העצמי אל השקט, הוא הרצון להשאר ללא כל העצמי המפריע לי, ובעצם הרי שעל ידי זה, בריחה אמיתית, צעקב אמיתית, מתגלה העצמי האמיתי. אולם "היוצר העצוב" לא יבחין בזה.
דבר דומה מאוד לזה רק בכיון של "שמחה", הצגת השאיפה להותר בצורה פנימית אשר בה הקול לא נשמע אך משמיע לכל, ניתן למצוא גם בתיאורו של הרב בר-שאול ז"ל באחד מספריו את שיחת שני בחורי ישיבה בענין הנשמה וגילויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2006 01:31 |
|
| |
לא טענתי שזו אינה אומנות. טענתי רק שאין זו רק אומנות אלא שהטיפוס הוא כזה.אבל מסתמא היא מגזימה.
אך את צודקת בכל מילה.
ולכן אולי לא נוכל לעזור לה על ידי דף ועט.
אבל הנה אנחנו על הנט, פתוחים לאנשים אחרים.. פחות מסתגרים בעולם שלנו..
בלי להקצין, את נראית לה אחת שיכולה לכתוב כמה מילות עידוד.
אולי נשלח לה בסוף לינק לאשכול.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2006 01:41 |
|
| |
ברוך הבא יקום פורקן,
סליחה, לא ראיתי את הודעתך שהגבתי.
מה הוא הדבר הדומה רק בכיוון של שמחה?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2006 02:14 |
|
| |
השיר הראשון בעל נטיות אובדניות.
מי שכותב רק כשעצוב לו,הוא בכיין ולא משורר.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2006 10:48 |
|
| |
אם ככה אז אין על אבי ביטר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2006 23:33 |
|
| |
נכון, כאשר מישהו כותב אך ורק כשרע לו- הוא לא יוצר או אומן, אלא סתם אדם פשוט שמשתמש בשירה או באומנות בכלל (ציור, פרוזה, הלחנה וכו') בתור צורת פורקן על מנת לשחרר רגשותיו החוצה.
על פי רוב לאותן יצירות שיצרו אנשים עקב דחף שנבע מקיומם של רגשות שליליים שחיפשו לפרוץ- לא יהיה ערך אומנותי מיוחד, לא תהיה בהן תובנה והם לא יכילו ערך מוסף, ריבוי משמעותיות, מטאפורות מתוחכמות או אלמנטים דומים. מדובר במלל בכייני שטחי ורדוד נטו.
לעומת זאת,
קיימים אומנים שרוב היצירות שלהם כואבות מפני שאמנם רוב הזמן הם נמצאים בבצורת קריאייטיבית אך רגשות כואבים-עצובים משמשים כטריגר יצירתי עבורם ומהווים השראה אומנותית חזקה שגורמת להם להנפקת יבול משובח-
ויש הבדל ניכר מבחינת רמת היצירות.
אפשר לזהות מי ארטיסט אמיתי ומי סתם המתבכיין התורני.
באיזשהו מקום, אני יכולה להבין אנשים שיטענו שאומנים מהסוג האחרון ממוקמים בפלטפורמה נמוכה יותר מאשר אומנים רגילים שאינם זקוקים לטריגרים דרמטיים על מנת ליצור, ושיצירות בהם רגשות שליליים משמשים כמוטיבים מרכזיים הינן יצירות שקל יותר ליצור מפני שהן אינן מצריכות רעיון מתוחכם והן מסתפקות בלהיות מבוססות על מכנה משותף רחב, כלומר- עצם הנושא יוצר אמפטיה וכך אפשר לזכות לאהבת הקהל גם מבלי להיות גאון ספרותי.
לענ"ד זה לא מדויק, בעיני דווקא משום שנושא זה סובל מבנאליזציה צריך להיות ממש טובים בשביל להצליח למרות זאת לרגש, לחדש או להפתיע.
הכל תלוי ברמתו של היוצר.
תוקן על ידי - פנדורית - 10/01/2006 0:09:48
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2006 00:20 |
|
| |
לא הבנתי את החילוק, שהרי כתיבה היא מצב נתון, ואף שיש חילוק בין מצב נתון בזמן מסוים, מה שאינו בזמן מתמשך, מכל מקום ודאי שגם בזמן המתמשך ניתן להגיע לרגעי שיא, ואדרבה - אז השיא יהיה גבוה מאוד, אף בלא שימוש במטאפורות וכו', דבר שימצא גם אזי.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2006 04:15 |
|
| |
נפש של משורר כל הויתה אומרת שירה.
אין לה צורך בקטליזטורים או במטאפורות.
לא במשבי רוח חולפים או מתמשכים.
כולו אומר שירה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 12:03 |
|
| |
אני חושב שפנדורית הגדירה היטב!
לא צריך להיות "כולו אומר שירה". אומנות היא חלק מהבן אדם וזה מספיק בכדי להיות אומן טוב.
חבל רק שקשה לאנשים להזדהות עם הצלחתו של השני, ולכן לאומנים יותר קל להביע דווקא את הנפילות שלהם.
ואולי זה תלוי באומן?
אולי הגיע הזמן לתת את הבמה המרכזית למשוררים השמחים והמשמחים?
מספיק כבר לגלגל את הצער מאחד לשני!
יתרוממו השבוזים!!!!!!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 12:06 |
|
| |
מחשבה מהירה שחלפה בי אומרת שהאומנים המשביזים הם אומנים הרוצים לקבל אנרגיה מהקהל
ואומנים משמחים הם אומנים שרוצים לתת אנרגיה לקהל.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 13:13 |
|
| |
הגדרה יפה, אהבתי.
|
|
|
|
|
