הפרשה עוסקת ברובה בדיני נזיקין וממונות ובשאר עניינים שבין אדם לחברו. השימוש במינוח 'משפטים', להבדיל מ'חוקים' 'עדות' או 'מצוות', מורה על כך שאלו הן מצוות המוכרחות גם בשכל האנושי אם-כי קיומן מבחינתנו מובע, קודם לכל, מציווי התורה.
אנו מביאים את עיקרי הדינים ואת הפרשנות הבסיסית המתחייבת להבנת הדברים.
משפטי העבדים (כא, ב-יא)
אדם שנתפס בגניבה ואינו יכול להשיב את הכסף, בית הדין מוכר אותו לעבד, ובכסף זה מחזיר לניזק את הכסף שנגנב. התורה קוצבת את שנות עבודתו לשש שנים. התורה מתייחסת בשלילה למקרה שהעבד מתעקש להמשיך לעבוד את אדונו גם בתום שש השנים, שכן יהודי הוא עבד ה' ולא עבד לאדם. בכל זאת, לאחר טקס של רציעת אוזנו לאות קלון, הוא יכול להמשיך לעבוד את האדון עד לבוא שנת היובל (אחת לחמישים שנה).
אב רשאי למכור את בתו הקטנה לאמה (=שפחה). הילדה תצא לחופשי בחלוף שש שנים או לכשתבגר.
אדם המזיק - נזקי גוף (כא, יב-כז)
1. ההורג במזיד חייב מיתה.
2. ההורג בשגגה, ינוס אל עיר המקלט להימלט מנקמתו של גואל הדם.
3. מכה אביו או אמו וגרם להם לחבורה, חייב מיתה.
4. גונב אדם ומוכרו לעבד חייב מיתה.
5. המקלל את אביו או את אמו חייב מיתה.
6. החובל בחברו חייב, על-פי שומת בית הדין, לשלם לו תשלומים שונים: דמי ביטול מלאכה, דמי ריפוי, דמי צער ובושת ודמי נזק נוסף.
7. המכה למוות את עבדו הגוי, חייב מיתה. אך אם העבד מת רק לאחר מספר ימים, האדון פטור.
8. אדם המכה בשוגג אישה הרה, למשל במהלך קטטה עם אדם אחר, והיא מפילה את ולדה, עליו לשלם קנס. אם האישה עצמה נפגעה, כמו גם כל אדם אחר, ואיבדה אחד מאבריה, בית הדין מעריך את גובה הקנס והפיצוי שיש לשלם בגין הנזק.
9. המכה את עבדו הגוי, והלה מאבד את אחד מאבריו, יצא העבד לחופשי.
שור המזיק - נזקי גוף (כא, כח-לב)
1. שור ההורג אדם, יומת.
2. שור מועד שנוגח בפעם השלישית והורג אדם, יומת הוא ויומת גם בעליו.
3. נגח השור והרג עבד גוי, יינתן פיצוי לבעלי העבד והשור יומת.
נזקי ממון (כא, לג - כב, ה)
1. הכורה בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור וניזק, חייב לשלם את דמי הנזק לבעלים.
2. שור של אדם הנוגח והורג את שור רעהו, על בעל השור המזיק לשלם את מחצית הנזק. אם השור הוא מועד, כלומר נוגח ומזיק בפעם השלישית, הבעלים ישלם את מלוא הנזק.
3. הגונב שור וטבחו או מכרו, כך שכבר אינו יכול להחזיר את הגנבה עצמה, עליו לשלם פי חמש מדמי השור. אם מדובר בכבש או עז, ישלם רק פי ארבעה.
4. אדם התופס גנב בשעת מעשה ומחשש לחייו הוא מקדים ופוגע בו למוות, אלא חל עליו דין של רוצח.
5. בכל מקרה של גניבה, על הגנב לשלם כפל גניבתו.
6. השול את עדרו לרעות בשדה חברו, עליון לשלם את מלוא הנזק.
7. המבעיר אש, אפילו בשטחו, והאש התפשטה והזיקה אחר, על המבעיר לשלם את הנזק.
דיני השומרים (כב, ו-יד)
שומר חינם - אדם השומר על רכוש חברו ללא שכר, פטור מכל נזק שיקרה לרכוש. אם קרה נזק כל שהוא, ובעל הרכוש תובע את השומר, עליו להישבע שלא פשע והתרשל בשמירה ובוודאי שלא שלח את ידו ברכוש חברו, ויהיה פטור. אך אם יתגלה כרשלן פושע, ישלם כפל הרכוש שנגנב או נאבד.
שומר שכר - כיוון שמקבל שכר על שמירתו, יהיה חייב גם במקרה של גניבת הרכוש או אבידתו.
שואל - השואל מחברו את רכושו על-מנת לעשות בו שימוש ללא תשלום, יהיה חייב בכל נזק או אובדן, למעט אם הרכוש ניזוק כתוצאה משימוש תקין.
השוכר - המשתמש ברכוש חברו ומשלם את שכר השימוש, יש מפרשים שדינו כשומר שכר ואחרים אומרים שדינו כשומר חינם.
דינים שונים (כב, טו - כג, יט)
- (טו-טז) המפתה בתולה לשכב עמה, חייב לשאתה לאישה או לשלם קנס על מעשהו.
- (יז) חובה על בית הדין להרוג את העוסק בכשפים.
- (יח) שוכב עם בהמה חייב מיתה.
- (יט) מקריב קורבן לאלילים דינו מיתה.
- (כ) אין לפגוע בדברים או בממון בגר - אדם שהגיע מארץ אחרת.
- (כא-כג) אסור לענות כל אדם. התורה מדגישה את הדברים ביחס לאלמנה ויתום חסרי ישע. הקב"ה מבטיח לעמוד לצד המעונה ולהעניש את המענה.
- (כד) אין לתבוע בכוח הלוואה שניתנה לאדם עני לצורך מחייתו, ואין להטיל ריבית על החזר ההלוואה.
- (כה-כו) הלוקח בעירבון כבטוחה חפץ המשמש את הלווה לקיומו, עליו להחזירו לו בשעת הצורך.
- (כז) אסור במיוחד לקלל את ה' או את הדיינים ונשיאי העדה.
- (כח-כט) התורה מפרטת במקומות אחרים את דיני הפרשת תרומות ומעשרות ובכורות העדר. כאן היא מצווה לשמור על סדרי ההפרשה - מוקדם ומאוחר.
- (ל) אסור לאכול בשר טרפה.
פרק כג
- (א) אין לשמוע דבר לשון הרע.
- (א) אסור לדיין לשמוע דברי אחד המתדיינים שלא בפני חברו.
- (א) אסור לחבור לאדם שתובע תביעת שווא ובוודאי שלא להעיד לטובתו.
- (ב) בית הדין אינו מחייב מיתה אלא אם כן יש בין הדיינים רוב בהפרש של שניים לחיוב.
- (ג) אין להעניק יחס מיוחד בבית הדין לאדם מסכן, מתוך רגש של רחמים.
- (ד) הרואה אבידת חברו, גם אם הוא שונאו, חייב להשיבה לו ואינו יכול להתעלם ממנה.
- (ה) הרואה את חמור שונאו מוטל בדרך תחת משאו, אינו יכול להתעלם, עליו לעזור לו.
- (ו) אין להטות את הדין לטובת אדם מסכן.
- (ז) יש להתרחק מכל דבר שקר.
- (ז) היוצא מבית הדין חייב במיתה, ולאחר מכן יש טענה כלשהי המאפשרת לזכותו, חייב בית הדין לשוב ולדון בעניינו. אך אדם היוצא זכאי, גם אם נתקבלו ראיות חדשות לחובתו, אין לשוב ולדונו.
- (ח) אין לדיין ליטול שוחד, גם אם נותן השוחד הוא זה שבלאו-הכי יזכה בדין.
- (ט) התורה שבה ומזהירה לנהוג ביושר ובכבוד עם הגר.
- (י-יא) עבודת בחקלאי מתקיימת במחזור של שבע שנים. שש שנים עובדים בקרקע ונהנים מפירותיה, ובשנה השביעית נחים מהעבודה ומפקירים את תנובת הקרע לכל.
- (יב) ששה ימים עובד אדם את עבודתו. היום השביעי הואר יום מנוחה לאדם לעבדיו ולבעלי החיים שברשותו.
- (יג) אזהרה כללית לקיום כל מצוות ה'.
- (יג) אין לחבור לעובד-עבודה-זרה בשום דרך ובשום עניין.
- (יד-יז) התורה מזכירה את שלושת הרגלים בהם על כל יהודי לעלות לירושלים לבית המקדש, ולהביא את קורבנות הרגל. בחג המצות, בחג הקציר-שבועות, ובחג האסיף-סוכות.
- (יח) אין להקריב את קורבן הפסח כל עוד לא בוער החמץ.
- (יח) אין להותיר מן הקורבן עד בוקר, אלא החלקים הקרבים על המזבח.
- (יט) חובה להביא את ביכורי הפירות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה.
- (יט) אין לבשל בשר בחלב. התורה חוזרת על איסור זה בשלושה מקומות שונים ומכך לומדים כי בשר וחלב נאסרו באכילה, בהנאה ובבישול.
הבשורה וההזהרה (כג, כ-לג)
הקב"ה מבטיח לבני ישראל השוהים המדבר, כי סופם להיכנס לארץ ישראל המובטחת. אומנם, מהלשון "הנני שולח מלאך לפניך", ניתן להבין כי בגלל חטאי ישראל לא תהיה ההגעה לארץ באופן הנעלה ביותר אלא על-ידי מלאך בלבד.
יחד עם ההבטחה לכיבוש הארץ ולנחלתה, באה ההזהרה לא ללמוד מהתנהלות גויי הארץ ולא לנטות אחר העבודה הזרה הנהוגה אצלם.
ה' מבטיח כי כיבוש הארץ יהיה באופן ניסי ומכוון מלמעלה. תהליך הכיבוש יהיה מודרג. למרות שהקב"ה יכול בוודאי למגר את כל יושבי הארץ באופן מיידי, הדבר יעשה בהדרגה כדי שהארץ לא תהיה שממה עד שינחלוה בני-ישראל.
שבים למתן תורה (כד, א-יא)
לקראת סיום הפרשה שבה הורה ומתארת אירועים שקדמו למתן תורה. בד' בסיוון אומר הקב"ה למשה לעלות אל הר סיני, ויחד אתו אהרון נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. אך בעוד הם נשארים ומשתחווים מרחוק, משה ניגש אל ענן ה' השוכן על ההר. משה חוזר לבני ישראל עוד באותו היום, וכבר מלמד אותם כמה מענייני התורה. העם מקבל את הדברים ומתחייב לעשות את כל אשר יצווה ה'.
משה כותב את נוסח התורה מבראשית ועד ליום מתן תורה.
למרת, בה' בסיוון, משכים משה מקריב קורבנות ובונה מצבה לכל שבט, כל זאת כהכנה למתן תורה. הוא קורא את דברי התורה שכבר כתב באוזני בני ישראל, והם שבים ומכריזים " נעשה ונשמע".
משה עולה לקבל את הלוחות (כד, יב-יח)
לאחר מתן תורה, קורא שוב ה' אל משה לעלות להר. הפעם המטרה היא לקבל את שני לוחות האבן המרובעות עליהן כתובים עשרת הדברות. משה עולה למשך ארבעים יום. את הזקנים, ובראשם אהרון וחור, הוא ממנה להישאר במחנה ולשפוט את העם. יהושע משרת משה ומי שקיבל את נשיאות העם אחרי מותו, מתלווה אל משה עד למרגלות ההר ושם קובע את מושבו בהמתנה לרדת משה לאחר ארבעים הימים.
