קורבנות התודה

ראשית, אזרחי, רעיון נפלא הוא להעלות על במה זו מדי פעם נושאים על מנת להכירם.
ידיעותי מצומצמות אך אנסה לתרום את חלקי.

קרבן תודה משתייך למשפחת קורבנות השלמים שאינן מועלים רק להקטרה אלא גם נאכלים ע"י כהנים
ובעלי הקורבן.

קורבן תודה, כשמו כן הוא, מובא בדרך כלל כשאדם חש צורך להודות לבורא עולם על דבר מה שיוצא
מגדר הרגיל שארע לו כגון יורדי הים, הולכי מדבריות, חבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם
צריכין להודות שהרי אותם הזכיר הכתוב (תהלים קז) וסיים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם
ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה."

ככלל, תודה איננה רק "הודאה/תודה על" אלא גם "הודאה ב". המודה מביע בתודתו כי הוא מכיר מהיכן
הגיעה לו הטובה ובעצם מבטא הכנעה כלפי זה שהעניק לו אותה. בתפילת שמונה עשרה ישנה ברכת הודאה
בה אנו מודים לבוראינו על כל הטוב שעשה איתנו, כראוי לנפטר מלפי המלך, אך הברכה פותחת במילים
"מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו" ובאומרינו זאת אנו גם מבצעים כריעה
פיזית הבאה לבטא הכנעה. אנו לא רק מודים ואומרים תודה אלא גם מודים במובן של אדם המודה באשמה,
הוא מכיר באשמה. אני אומר לבורא שאני מכיר בכך שהוא בעל הכוחות כולם, כל אשר לי, מידיו הוא
ולפיכך אני חש גם תחושה חזקה, הבאה לידי מעשה, של צורך לכרוע ולהשתחוות לפני אותו בעל כוחות
כבירים, לו אני חייב כה רבות.

לא לחינם מתפלל שלמה המלך בעת חנוכת בית המקדש ואומר "בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ
וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ
יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם". להודות אחרי נגף? דבר מוזר הוא. אך מכיון שהודאה,
הכרה היא בצורך שלנו בבוראינו, הרי הכרה זו עולה ובוקעת לא רק בעת הטיבו עמנו אלא גם ואולי אף
בעיקר בשעת צרה.

לכן אומר אסף (תהילים נ)
(ח) לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד:
אין לי צורך בקורבנותיך....
(י) כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:
אתה באמת חושב שאתה יכול לתרום לי?
(יב) אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ:
אך:
(יד) זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ:
(טו) וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי:
וחוזר שוב:
(כב) בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל:
(כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים:

את כל הקורבנות אין אני צריך, אני לא רעב. ישנם סיבות אחרות מדוע ציויתיך להקריבם.
הדבר אותו אני כן צריך הוא גילוי שמי בעולם. דבר זה מתבטא דווקא בקורבן התודה. בקורבן ההודאה,
בקורבן ההכרה הנכונה במצב, במציאותו של הבורא בעולם כגורם המקיים את העולם. תוקן על ידי - oolloo - 06/04/2006 14:25:56

אולו, ישר כח.

אז בוא נאמר שמישהו היה בים, והיתה סערה, והוא ניצל.

עכשיו הוא רוצה להביא קרבן תודה לבית המקדש.

מה עליו לעשות?

כל מי שהיה בסכנה וניצל חייב לברך  ברכת תודה.

הכרה בחסדי הבורא המתחדשים עימו יום ,יום  היא העמדה הנפשית הראויה ליצור כלפי יוצרו.

בסוף פרשת בוא מדבר הרמב"ן על  החשיבות  לזכור את נס יציאת מצרים,

ולספר בו, ושם יסביר באריכות , שבזוכרנו את דבר יציאת מצרים אנו מעידים

"שיש אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול.................  והמופתים הגדולים  עדים

נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה" ובנתינת תודה להשם אשר בראנו

רואה היא תכלית האדם ביכלל.

כוונת כל המצוות שנאמין באלוהינו ונודה אליו שהוא בראנו , והיא כוונת היצירה

שידע האדם ויודה לאלוהיו שבראו ,וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילות הרבים וזהו, שיהיה  לבני האדם מקום יתקבצו ויודו לאל 
שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותך  אנחנו.

ולבל נטעה לחשוב שאותו רגש של הודיה ואותה הבעת תודה מקומה רק במקרה

של הצלה נפלאה,  אלא שנדע שהודיה לבורא היא חובת אדם ליוצרו יום יום.