אגרות הקודש

שלום

רציתי לדעת מה בדיוק זה אומר, ואיך זה עונה על השאלות שכותבים לרבי?

משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק 11 -
"ד  אין מנחשין כגויים, שנאמר "לא תנחשו" (ויקרא יט,כו).  כיצד הוא הניחוש:  כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי.  וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני.  וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול.  וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם.  וכל כיוצא בדברים האלו, הכול אסור; וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו, לוקה."
"יז  [טז] ודברים האלו--כולן, דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן.  ואין ראוי לישראל, שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה:  שנאמר "כי לא נחש ביעקוב, ולא קסם בישראל" (במדבר כג,כג), ונאמר "כי הגויים האלה, אשר אתה יורש אותם--אל מעוננים ואל קוסמים, ישמעו; ואתה--לא כן, נתן לך ה' אלוהיך" (דברים יח,יד).
יח  כל המאמין בדברים אלו, וכיוצא בהן, ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה, אבל התורה אסרה אותן--אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה.  אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, יידעו בראיות ברורות--שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינן דברי חכמה, אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן.  ומפני זה אמרה תורה, כשהזהירה על כל אלו ההבלים, "תמים תהיה, עם ה' אלוהיך" (דברים יח,יג). "

לחץ כאן.

מה הקשר בין דברי הרמבם לבין השואלים באגרות הקודש?

הם לא רואים סימנים בעולם [כמו שועל שעבר מימינו] ואז מחליטים לפי זה החלטות

אלא פונים בשאלה לרבם.

ניינוי רצתה לדעת מה הדבר הזה של האגרות קודש (ומתוך דבריה הבנתי לשאלת מקור).
אז הבאתי את המקורות התורניים שאני מכיר, החל בסיפורי אדמו"רים כפי שהובאו כאן ועד הגמרא שם המקור (שוב - עד כמה שידוע לי) הוא המנהג של "פסוק לי פסוקך", 
ואם הגענו למנהג של "פסוק לי פסוקך" קם הרמב"ם (ולענ"ד גם בשו"ע) ופסק שיש בזה משום ניחוש ואסור ליהודי להתעסק עם שיטות שכאלו.
אני לא פניתי אל העמדה של "חסיד פונה לרבו" שזה כבר כל אחד נתן את עמדתו.
וגם מה שונה חסיד היום שפותח איגרת קודש לבין הבעש"ט שפתח חומש לדעת כיצד לנהוג ? ואם מישהו יצביע על מקור שונה אולי יש מקום להפרדה, אלא שלעת עתה אין כל מקור שונה ונראה כי הכוונה היא לעמדה של ה"טכניקה" של פתיחה באקראי ספר קדושה על מנת לקבל תשובה כלשהיא,
כפי שעושים היום "מקובלים" שונים שפותחים בקבלה וע"פ העמוד שיצא אומרים לאדם את טבעו ועתידו וכו'
(וחוץ מעניינים של "הרגש" חסידי, אין כאן באובייקטיביות שום שינוי חיצוני לפעולת ה"אגרות קודש"),
וההלכה אסרה זאת למרות שבתמיהה רבה כי מצאנו עדויות של גדולי ישראל שנהגו ע"פ שיטה זו, וא"כ כיצד ההלכה אסרה זאת ?
והגר"א תוקף את הרמב"ם :"אבל כבר הכו אותו על קודקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא ע"פ שמות וכשפים. ." (ביאור הגר"א על השו"ע יו"ד קע"ט אות י"ג).
וזוהי הסתירה שלא מובנת לי.
יש ?

ד"א הבהרה - אני אישית מרבה לקרוא באגרות ואין אני באופן אישי משווה בין הדברים אלא שלשם הפולמוס אני מביא את הדברים .

מי ליכד את כל המכתבים שכתב הרבי בזמנו לכדי אגרות קודש? הרבי בעצמו?

והאם הרבי ידע שכך נוהגים במכתביו או שזה נעשה אחרי לכתו?

וסתם שאלה לגבי סימנים, מה עם הטלת מטבע כדי לקבל תשובה...?  

ניינוי, את מטילה מטבע לפעמים?

כשאני מגיעה למצב שאני באמת לא יודעת מה לעשות, ולא משנה לי מה תהיה התוצאה, לכאן או לכאן, אבל באמת רק כשאין לי העדפה מסויימת אז כן.

לפעמים אני חושבת שבאמת אני בסיטואציה כזו ואז אני אומרת, מה הבעיה? אני אטיל מטבע, ואז אני מגלה בדיוק רגע לפני שאני זורקת את עצמי ביד הגורל ש" מה יקרה אם יצא...( אחד מהדברים שאני פחות בעדו ), ואז אני מחליטה לבד כי זה גרם לי להבין שאני לא רוצה שזה מה שיקרה, אז אני בוחרת בדבר השני.

( וואי, נראה לי שהסתבכתי קצת בהסבר...אני מקווה שהבנת...)

הבנתי כי גם אני כזה כמעט בדיוק..