דרך הפחד ודרך הרצון הפנימי

מיימיי היקרה. תנסי לחשוב על עצמך? האם יש מקום שבו את מונעת מתוך פחדים? אז אולי זה לא בוגר או ילדותי או תיקראי לזה "מקום נמוך". בין אם זה קיים בנו או באחרים- האם קשה לך לקבל את זה? זה פסול בעיניך? כשהילדים שלי מתחילים לדבר אני מתמוגגת משגיאות התחביריות שלהם. כולנו בשלבים מסויימים של למידה. אם יש כאלו שזה מדבר אליהם שיהיה להם לבריאות!

פסול או לא פסול איני יודעת , כי צריך לשם כך לדעת מה טוב ומה רע באמת. ואז אם הפחד מכוון אותנו לטוב אז ייתכן ואינו פסול. יחד עם זה , הפעולה מתוך הפחד היא לא נעימה כלל. פשוט לא נעימה . פעולה שלא מתוך פחד יכולה להיות נעימה ולכן אולי אני חותרת לשם.

בנוסף, דרך הפחד היא לא יעילה . היא נמנעת מכאב במהות שלה , ומשועבדת לגוף ומגבלותיו. לכן היא לא יכולה להתגבר עליו .

אני חושב שמשטרת התנועה עושים עבודה מצויינת, וגם אלו שגוררים מכוניות שחונות באדום לבן וגם שיש כל מיני שלטים שאומרים "זהירות" או " הכניסה אסורה" או שמי שיש לו כלב שינקה אחריו אחרת יקבל קנס. אני גם אוהב שמקומות מסויימים טורחים לומר לנו שהם לא אחראים על החפצים שלנו ושניזהר לשמור עליהם בעצמנו. כמובן שיש כאלו שכבר התבגרו ולא צריכים את זה יותר, אבל יש כאלו שלא, וצריכים את זה ביותר. וגם אלו שהתבגרו צריכים לדעת שיש כאן מלך שפקד עליהם פקודות, וגם אם הוא מלך נחמד ונעים וטוב ויפה, והם אוהבים אותו וכו', בכל זאת הוא מלך שגם אם חס ושלום לא יבוא לך יותר לעשות את מצוותיו, אתה בכל זאת תהיה מצווה לעשות אותם, ואם לא תעשה אותם לא יהיה לך טוב. חוה עשתה פאשלה, קיבלה נרות שבת לתיקון העיוות, אז מישהו אומר לה להיזהר לא לשכוח להדליק, אז מה קרה? אלא אם כן היא התחילה להתאהב במצוה, וכבר לא צריך להזהיר אותה יותר ואז זה נראה לה כבר לא רלוונטי. הנקודה היא נקודת אמת, אבל זה נכון שיש אנשים שהאמת שלהם פנימית יותר, והם כבר מתהלכים להם ברובד אחר. צריך לקבל בהבנה גם את אלו שכל היום מחזיקים תמרורים כאלו שנראים לנו כמו קוצים בעיניים. הבעיה מתחילה כשאחד כזה בא אליך מלמעלה בשעה שאתה מרגיש שאתה מעליו. את הבעיה הזו אפשר לפתור על ידי אי התייחסות, או על ידי הבנת המקום בו ההוא נמצא. בעיה נוספת היא שלכאורה נראה שהם מנסים לייצג את היהדות בכללותה, ואז הם נותנים הרגשה כאילו היהדות היא תוקפנית ומאיימת, וזה פועל חוסר רצון להתחבר אל היהדות הזו. וצריך לעיין איך פותרים את הבעיה הזו. נראה לי שעל ידי ריבוי אור.

זכורני שמי שרוצה לנסוע לבית של מגי, מקבל ממנה מפה עם הדרכה איפה יש מצלמות של המשטרה..

ככלל בחלק גדול מהמקרים, ניתן לקרא לזה הפחדה אך בו בזמן ניתן להתיחס לזה כגאולה. נקח אמירה כמו "בגלל שחוה חטאה לכן צריך לתקן זאת ע"י נרות". ניתן להתיחס לזה מן הפן החיובי. יש לי אפשרות להביא את העולם לתיקונו ע"י וכו' וכו'. ניתן לשהשתמש בהפחדה ככלי עזר בזמנים קשים אך חשוב לדעת שמי שמבסס את תפיסתו הרוחנית על פחד מגהנום יכשל בוודאות מעבר להיותו שיטחי. אדם לא יכול לחיות חיים של בדיעבד רק כי אין ברירה, הוא יפול, הוא ימרוד, הוא ישתגע. התפיסה היא תפיסה של אחריות. מוטלת עלי אחריות שהינה תוצאה של הערכת יכולותי לקדם את כל העולם קדימה. בשבילי נברא העולם. אני לבד יכול לקדם אותו עד לתכלית. לבד לבד. ואו. סומכים עלי? אני יכול? את כל העולם? לתקן? אתה בטוח? באמת? כן, אני, אתה והוא, לבד לבד, כל אחד בנפרד. אני לא מאמין!!! אז מה אני יכול לעשות בשביל להצליח במשימה המחמיאה הכבירה הזאת? הבה נלמד "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ...לעיני כל ישראל" כך אפשר לחיות כך אפשר להתקדם כך אני לא רק שורד את הלחץ, הוא פשוט לא קיים. אין לחץ. ישנה אחריות כבירה שרק אני יכול לעשות אותה. אני מציל את העולם. רגע, אתה אומר שאין לחץ, אבל הלא גם אחריות היא דבר מלחיץ. אתה צודק, אבל קח את הדת המוזרה שלנו, עקרון חשוב בה הוא שהיא "כפית" (פ רפויה). אני יכול ולפיכך להיות מנכ"ל מייקרוסופט אבל התפקיד שלי הוא הכי כפי בעולם. "האדם לא נברא אלא להתענג על ה'". אתה אומר שמכלול המחויבויות הניהוליות שלי, לאחר שאבינם ואלמדם כראוי, יגרמו לי לתחושת עונג עילאית?! אז אני גם ה"hero" וגם עוד אהנה מזה? לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? חכה חכה, אני בא...

אולו לדעתי תפיסת האחריות היא תפיסה יפה וגם גישה מעשית . למה? כי היא באה מבחירה . אתה רוצה לעזור לעולם אז אתה בוחר לעשות את המצוות . נראה לי שהיא עוזרת לבוא ממקום של צמיחה והתבגרות. יחד עם זה , מה עושים כשאין אחריות או רצון כזה? יבוא מי שיגיד לך , החיים זבל ולא מעניינים אותי.., הרווח שבחיים מזערי לא שווה תמאמץ ..או מי שיבוא ויהיה אדיש אדיש לעולם ולעצמו. אז בודאי בודאי שאלו לא יבחרו לקחת אחריות. להפחיד אותם לא עובד עליהם , מה תעשה איתם? מה האמונה שלכם , שהרצון הזה להועיל ולעזור הוא הרצון הטבעי שלנו ? ההפך מהרצון הטבעי שלנו ?

מה דעתך? אדם שפוי שמגלה שהוא היחיד שיכול להציל את העולם יקח על עצמו את המשימה? אני כמובן יוצא מנקודת מבט של אדם מאמין, שהעולם צריך להתקיים וצריך להתקן ושיש לו מטרה וכו'. החיים זבל והם לא מעניינים אותי - זה או תירוץ לעצלות או סיבה אמיתית להתאבדות. אם לא התאבדת סימן שזה סתם תירוץ. הרווח בחיים איננו שוה את המאמץ - לך תלמד מהו האידיאל ותבין שזה שווה כל מאמץ. זהו האידיאל הקוסמי. אדיש לעצמו ולעולם - שוב, או תירוץ או תוצאה של חוסר דחף לחיים - אפשר לטפל בזה וכדאי כמה שיותר מהר :-).

"אפשר לטפל בזה" - רק בוא נקווה שהמטפל שפוי... יאללה תודה בינתיים זה הניע אותי קצת.

תקוות שוא, חוששתני שרובם.... :-) בשמחה בכיף בעונג רב

מיימיי,
עוד נקודה,
ישנו גם הבדל בענין זה בין גברים לנשים.
"כה תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל..."
התורה פונה אל בית יעקב, הנשים, באמירה, ולגברים בלשון "תגד".
מה ההבדל?
גילו לנו רבותינו שההבדל הוא שהגדה קשה מאמירה. הגדה מחייבת ואמירה מספרת.
התורה פונה לנשים במקל נועם ולגברים במקל חובלים.
כך שזה שהנושא "מדבר" אליך זה לא במקרה.
את, בוודאי צודקת.

אם הנושא מעניין אותך  ניתן יהיה להרחיב עליו מעט.

בבקשה אשמח אם תרחיב.

ארחיב מעט מכיון שזהו נושא באמת ארוך ודורש שיחה ארוכה או לחילופין החזקת קלדנית :-)

כתבתי שהתורה פונה לאשה בלשון רכה, "תאמר".
מה הכוונה?
התורה על כלל מעלותיה מתמזגת בדרך החיים של האשה, לא מתוך קושי ועמל, לא בדרך התגברות ונצחון אלא בתוך תוכן החיים הגנוז בלבה ובמעשיה הטבעיים מוצאת האשה את כלל המעלות הנועדות לעם ישראל.

האשה נבראה בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האיש, האיש לעומת זאת נברא מחוץ לגן והובא לשם לאחר מכן.

" נשים שאננות קומנה שמענה קולי,
בנות בוטחות האזנה אמרתי" (ישעיה לב,ט)
הפסוק איננו דורש מן האשה אלא "שמענה קולי", "האזנה אמרתי", וככה הן מוצאות בתוך עצמן את סולם העליה המלא. וזה הוא בטחונן ושאננותן - הקרבה הטבעית לכל הנדרש מבין ישראל.
על זה מברכת האשה "שעשני כרצונו". הריני עשויה ומוכנה כרצונו של הקב"ה.

הגבר מחויב בציווי "עשה רצונך כרצונו"
אצל האשה הדבר מובנה.

האיש משיג את התורה ע"י מאמץ ומלחמה מתמדת. הציווי הראשוני לאדם הוא "מלאו את הארץ וכבשוה" ואומרת הגמרה "איש דרכו לכבוש, אשה אין דרכה לכבוש"
האיש קונה את העולם בכיבוש ובעמל, בדברים "הקשים כגידים".

לאיש "אם תחפשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא" (משלי ב,ד) אך אצל האשה "אשה יראת ה' היא תתהלל", ללא מאמץ.

האיש צריך לטפס בסולם הארוך והמיגע עד לשמים ע"מ למצוא את כבוד ה' בעולם,
אצל האשה "כל כבודה, בת מלך" כבר נמצא "פנימה"

"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" (איכה ג,כז)
" כך היא דרכה של תורה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה..."
אך אצל האשה אדרבה: "אשה פרושה הרי זה מבלי עולם" ((סוטה כ:)

התורה פונה אל האשה בלשון רכה ומבקשת ממנה את הלכתחילה של החיים.
בשאננות!!! היא בטוחה בחיי העולם הבא שלה.

זו לא רק זכות, זה לא שחרור מעבודת ה',
זו חובה
לגלות את הלשון הרכה, השאננות והבטחון שבחיי התורה.
לגלות את התורה והמצוות   ב ח י י ם, ולתת להם המשך וקיום בעולם.

לאשה הכח לישב את הסתירה בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, הישוב שמאפשר השראת שכינה,
הבית הוא המקום שאותו האשה בונה, אוחזת ברוח ומחייה את הגשמיות, זה בית יהודי.

מחיבור זה בין איש לאשה נוצר "אדם שלם" שהוא "עולם מלא" (כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא).

כשנכנסה רבקה לביתו של יצחק, רק אז חזר הענן (השכינה) לאהל האבות. (בראשית כד,סז)

עד כאן בשלב זה.

אז טוב שקצרתי? :-)