כוונתי היא, שהתבוננות באחדות הבריאה/תודעה, כניצבת מול ישות אחת -הווה-, ישות אוצרת חכמה, ישות הזוקקת התחשבות מלאה בה, למען יתאים האדם עצמו להכרתו-המציאות, מביאה לאדם את המפתח לקביעת אחדות ההוי' לאל.
מושג האל מציין כל ריכוז, כמו "אלה", אליו וכו'. הריכוז היסודי ביותר אליו האדם נדרש, הוא הריכוז של המציאות עמה הוא מתמודד.
במידה ואדם מכיר את אופי הכרתו, הוא אמור לזהות שאין חלוקה מהותית בבריאה, החילוקים הם באופן ההופעה של הפרטים, אך לא ביישות הבסיסית - הוויה. הגדרה זו מרכזת את יסוד ההכרה ויסוד המניע של האדם כלפי המציאות.
בהמשך לכך, האדם רואה את פעולותיו, השיגיו, כתקשורת עם אותה היישות. האדם זקוק לתרגול תובנה זו, כל שהוא חלש מלחוות את אחדות ההויה.
אדם נוטה לראות את השיגיו ופעולותיו כיוזמה והישג שלו, בו בזמן שחלק האדם בהויה, הוא אך הבחירה. הבחירה במה להתמקד. התוצאה מהבחירה, אינה ברשותו, ואותה ייחס ליישות האחדותית - השם. לזה נועד השבת, תפילות, תרומות ומעשרות וכדומה.
נדמה לאדם שהוא מחליט, אך בעצם אין לו אלא את הבירור שעל ידי בחירת המיקוד. אם אדם מתמקד באוכל וחש בחשק המתעורר, האכילה אינה עוד ברשותו. לאחר שההכרה מזהה רק דרך אחת עדיפה לפעולה [התאמה יחידה] היא תפעל מעצמה לכיוון זה. אדם לא יכול לעשות נגד ההגיון. ההגיון כפוף לקליטת המציאות, המציאות האחת עמה אנו מתקשרים כיחידה בלתי מחולקת [אין "מחיקה"].
קיצרתי
 |
|
|