דרוש רועה

לדעתי הבעיה היא בתפיסת מושג המנהיגות.

בתנ"ך, מנהיג הוא קודם-כל רועה. כל המנהיגים הגדולים שלנו התחילו את דרכם ברעיית-צאן. מה תפקידו העיקרי של רועה צאן? - לדאוג לצרכים החומריים של כל כבשה וכבשה. רועה שנוהג כך, יכול להנהיג את הכבשים לכל מקום שימצא לנכון, והן יבואו אחריו. אבל רועה שעומד ונואם בפני הכבשים על החשיבות העצומה שבהליכה לכיוון מסויים, או על רשעותם של הרועים האחרים - לא יצליח להשיג שום מטרה, הכבשים פשוט יתפזרו וילכו לחפש מישהו אחר שיספק את צרכיהן.

כל התנועות הללו, בעלות הכוונות הטובות, עוסקות בעיקר בפיתוח רעיונות מקוריים לניהול המדינה על-פי היהדות, ובמחאות נגד השלטון. זה כמובן חשוב מאד, אבל לא זה תפקידו של מנהיג. זה תפקיד של יועץ או של מוכיח בשער. תנועה שבאמת מעוניינת להגיע להנהגה, היתה אמורה להשקיע את כל מרצה, לא בנאומים ומאמרים אלא במעשים - מעשים שמטרתם לפתור את הבעיות החומריות של כל אחד ואחד בעם ישראל (ולא רק של ציבור מסויים).

כל מבצעי "פנים אל פנים" מתמקדים בעיקר בבקשת עזרה מהאזרחים - להצביע למפלגה מסויימת, להתפקד למפלגה מסויימת, להצביע בעד/נגד במשאל מסויים... מנהיג אמיתי היה יוצא למבצע "פנים אל פנים", כדי לשאול אותם, מה הם צריכים, מה מטריד אותם , איך אנחנו יכולים לעזור להם.

קל להבין מדוע אנשים מעדיפים לעסוק בנאומים - זה הרבה יותר נעים ונוח. גם משה רבנו אמר (במדבר יא): " יא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-ה' 'לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה עָלָי?. יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה? אִם-אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ? כִּי-תֹאמַר אֵלַי 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו!'. יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה, כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר 'תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה?'. יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה; כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי'. " - משה רבנו הבין, שתפקידו של מנהיג אמיתי הוא לתת בשר לכל העם, כאשר זה מה שהם רוצים. והוא הרגיש שזה כבד מדי, הוא לא יכול "לסחוב" לבדו את כל הצרכים החומריים והתאוותניים של בני ישראל, ולכן ביקש עזרה (ובתגובה, ה' אמר לו למנות שבעים זקנים שיעזרו לו – הסנהדרין הראשונה בעם ישראל). ולכן, קל להבין מדוע גם בימינו מעדיפים להתעסק בנאומים ובפעולות מחאה, מאשר בדאגה לצרכים ולתאוות החומריים של בני ישראל. אולם, לא זו הדרך להנהגה.

בכל השנים שבהן דוד ברח מפני שאול, הוא לא התעסק במחאה נגד השלטון. הוא הוכיח את שאול על כך שהוא רוצה להרוג אותו (שמ"א כד, כו), אבל לא הוכיח אותו על כך שהוא לא מנהיג היטב את המדינה; לא הציע רעיונות מקוריים איך צריך לנהל מדינה; ולא התעסק בגיוס קולות. הוא התעסק רק בדבר אחד – עזרה חומרית לעם ישראל, בתחום הצבאי (מלחמה עם פלשתים). אנשים באו אליו מעצמם. וכששאול מת, באו אליו בני ישראל ואמרו לו (שמואל ב ה): " ב גַּם-אֶתְמוֹל גַּם-שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה מוציא (הַמּוֹצִיא) וְהַמֵּבִי אֶת-יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר ה' לְךָ, אַתָּה תִרְעֶה אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל. " - לא "אתה היית הנואם" או "אתה היית המוכיח", ולא "אתה צדקת" או "הדעות שלך היו נכונות", אלא " אתה היית המוציא והמביא " - המוציא את בני ישראל למלחמה, והמביא אותם לביתם בשלום. מעשים ממשיים, ולא דיבורים.

אפשר לראות דוגמה חיובית למנהיג אמוני בראשות עיריית ירושלים: אורי לופוליאנסקי עסק, במשך שנים רבות, בעזרה חומרית חיונית, לכל חלקי עם ישראל. רק בזכות זה הצליח בסופו של דבר להגיע להנהגה של בירת ישראל. לא בזכות נאומים חוצבי להבות, לא בזכות מאמרים מלאי רעיונות מקוריים, ולא בזכות מחאות נמרצות.

אני לא יודע אם הוא יצליח להגיע להנהגת המדינה; אני לא יודע אם הוא בכלל רוצה להגיע לשם. אבל נראה לי שהדרך הזאת היא הדרך היחידה שיכולה להוביל למנהיגות. אם רוצים להעמיד מנהיג אמוני בראשות המדינה, צריך לחפש מועמד מתאים, לא בתנועות המחאה הפוליטיות, אלא בארגוני החסד הארציים, הדואגים לצרכיהם החומריים של כל בני ישראל מכל הזרמים.