צפצפה בכיס

זו היא בדיוק השאלה האמיתית.

ובנוגע לצפצפה.

ככל שאני יותר חושב על זה הנטיה היא להישאר אם הסירטוק. אני לא רואה את עצמי נכנס אל הרבי ליחדות ללא סירטוק או לפחות חליפה. למה שהקב"ה יזכה ליחס שונה?

אני לא מדבר עלייך, לך אולי יש מסורת אבות או שעברת שינוי מהות

באופן עקרוני כשאנשים שמים לב לכך שהם התאמצו לשוא בלהחמיר בדברים שמצד האמת ההחמרה בהם גוזלת אנרגיה לדברים נחוצים יותר,

הם [האנשים] מפסידים את כח התנופה [ את ההתמסרות] גם לדברים שנראים בעיניהם אמת גם היום.

במקרה הזה על כל פנים אינני מרגיש שפעלתי לחינם, כי אני חושב שה' מצוה אותי תמיד לעשות מה שנחשב בעיניי נכון לעשות היום.

מי שדבק באמת, לומד עם הזמן, להבחין בין האמת עצמה לדרכי מימושה, ולכן יכול להבין שדגרכי המימוש של אתמול [ שהתאימו לו] שונים מדרכי המימוש של היום.

התרת נדרים למנהג טוב פועלת בשני ערוצים:

1) פועלת שלא יזלזלו במנהג הזה

2) משחררת אנרגיות למטרות ראויות יותר.

האם עבודת ה' צריכה להיות מתוך שליטה של האדם בעבודת ה' שלו, או מתוך ויתור על שליטה כזו, או שמא זהו סוג של הרמוניה בעולם לא הרמוני?

מה לדעתך  הדברים ה'נחוצים יותר' שאליהם צריך להפנות את האנרגיות?

אני מכיר שני דברים נחוצים:

1) להינות בחיים, ולברך על הטובה שה' משפיע לך, ולהכיר בטובו יתברך ובכך שטבע הטוב להיטיב. זה כולל שמיעת מוזיקה וליקוק גלידה עם אשתך, וגם תרגילי הרפיה, כל אחד ממה שהוא נהנה, או במילים מקצועיות מביאו למנוחת הנפש ולחיזוק הגוף והמצב רוח.

2)לעבוד את ה' ובמילים אחרות להשתמש בכוחות הנפש ובלבושי הנפש בכדי להתקשר בה' ובכדי לקשר אותו אל עולמו.

כל דבר שמונע מאלו השתי דברים הנחוצים הוא מטרד שאיננו מתאים כלל וכלל.

מתוך שני הדברים הנחוצים האפשרות השניה היא רמת מעלה יותר, ולכן עיתים שיש להקריב מטובו של ה' המושפע לנו ולוותר עליו לשם עבודת ה'. אבל אך ורק לשם עבודת ה' ולא משום דברים אחרים.

כבר כתבתי שמי שדבק באמת, לומד עם הזמן, להבחין בין האמת עצמה לדרכי מימושה.

לא צריך להיות כמו אחרים כל הזמן.

אתן לך דוגמא.

בשבת האחרונה בהתוועדות שאחרי תפילת שחרית הציע לי הרב דוברבסקי, רב הקהילה, להיות הפארטנר שלו במבצע הנחת תפילין כל יום שישי בצהריים.

סרבתי ואמרתי שזה לא מתאים לי.

אמרתי לו שימצא לו פארטנר חרדי שרואה רק חרדים כל היום, ובכדי לקיים את המבצע של הרבי הוא צריך למצוא את הזמן והמקום בו יהיו לו פגישות עם חילונים, והזמן המתאים והמקום המתאים זה ביום שישי בצהריים ברחובות או בקניונים.

אני לעומת זאת אינני חרדי מהסוג הזה אלא ה' זימן אותי להיות במחיצת עמך ישראל ברוכי ה'.

על השולחן שלי במשרד יש תפילין וכל מי שנכנס [אם זה לקוח או ספק] אני מחפש את ההזדמנות להציע לו להניח תפילין.

אז נכון שהדרך המפורסמת למימוש המבצע היא הדרך של תלמידי הישיבות אליהם דיבר הרבי בדרך כלל, אבל לדעתי אני לא צריך לחקות אותם ולעשות כמותם אלא לממש את זה אצלי במשרד, ולא להיבהל מכך שלי יותר נוח מאשר להם. ולפום צערא אגרא. 

דוגמא מעניינת. ברשותך אחדד ואוסיף לשאול. כשכתבת ש"ההחמרה בהם גוזלת אנרגיה לדברים נחוצים" האם התכוונת גם להידור מצוה? האם עדיף להפנות משאבים שהושקו בהידור מצוה לדברים שבאמת נחוצים בחיים? האם יש לצאת לידי חובה במינימום משאבים (=זמן וכסף) ולחזור למכנה המשותף הנמוך ביותר ביהדות? *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />