עוד לא אבדה תקוותנו...

לק"י
עד שירצה את חברו

 ט' תשרי תשס"ז, 01/10/2006

ההתנתקות הזאת היה הדבר המזעזע ביותר שאירע כאן מאז תחילת הציונות.

לא נוכל לשכוח, משום שזוהי התחלת הסוף שלנו כמדינה ריבונית. המדינה הזאת מפרקת את עצמה במו ידיה.

לק"י

כן מאוד, כיוון שבדיון שלנו התעסקנו בעיקר על סירוב פקודה, וכוונתי להתעסק מלכתחילה הייתה בעניין הסליחה.

אז את שואלת אם לסלוח לאנשים שעשו מה שאת בעצמך היית עושה?

צרצרית, החיילים האלה היו שטופי מוח. נדיר למצוא אדם, ועוד צעיר, ועוד בלחצים שהם היו, שמסוגל לחשוב בכוחות עצמו. אפילו חיילת שגדלה בגוש קטיף, וחונכה אחרת לגמרי מאיך שחונכו כל החיילים הללו, נאלצה להשתתף בגירוש משפחתה שלה.

את לא יכולה להאשים אותם. הם לא בגיל ולא בניסיון חיים ולא במקום שיכלו להתמודד עם מה שהאכילו אותם. זה לא לסלוח להם או לא לסלוח להם. הם נקלעו למצב שאין להם שליטה עליו.

את יכולה לשאול אם לסלוח למורים שלהם, את יכולה לשאול אם לסלוח למפקדים שלהם, אם לסלוח למנהיגים המכורעים שלנו, ששלחו אותם.

להם אי אפשר ולא צריך לסלוח. לפי דעתי. אף פעם.

אני הייתי הולך לביתה של המשפחה שאני אמור לפנות, ואומר להם כך:  "הצבא מתכוון לצאת מכאן עוד מספר שעות. כידוע אנחנו מוקפים ערבים, כך שמי שיישאר כאן לאחר שהצבא ייצא, יהיה בסכנה גדולה. האם אתם רוצים שאעזור לכם להתפנות?"

אם הם היו אומרים "כן", הייתי כמובן עוזר להם.

אם הם היו אומרים "לא", הייתי מחתים אותם, את כל בני המשפחה הגדולים, על הצהרה שאומרת "אנחנו מוחלים לאראל סגל על כך שהוא עובר על מצוות 'לא תעמוד על דם רעך' בכך שאינו מכריח אותנו להתפנות ממקום הסכנה".

אם כולם היו חותמים - הייתי לוקח את הדף החתום כדי שאוכל להראות אותו במשפט בעולם האמת, והולך הביתה. אם מישהו היה מסרב לחתום, הייתי מפנה אותו בכוח, כדי שלא יישאר במקום מסוכן.

אבל בזכותם הארץ לא נוחה להיכבש על ידי הערבים ח"ו.

_________________

גם בזכותם וגם בזכות הממשלה ששלחה צבא לשמור עליהם.

אבל מכיוון שהממשלה כבר לא רוצה לשמור עליהם לצערי, ואי אפשר להכריח אותה (כמו שאי אפשר להכריח אנשים לקיים מצוות), נשארו לנו רק שתי ברירות - או להתארגן ולשמור על עצמנו, או להתפנות.

אבל הפינוי שלהם הוא סכנה לכל יהודי ארץ ישראל.
פינוי שלהם [בכח] הוא דבר שלא נראה לי שכדאי למישהו להשתתף בו, על אף שאולי אין הם מצווים להישאר שם בגלל הסכנה הגדולה יותר ששם.

_________________

אראל, כל הכבוד !

עצם הפינוי המזעזע הזה, עצם העובדה שהפינוי הזה אכן התרחש, שיהודים קמו על יהודים בכוח הזרוע וגירשו אותם מאדמתם ומביתם וזרקו אותם לכלבים - אומר דרשני. הוא מראה איך אנחנו לא השתנינו בכלום מאז תקופת התנ"ך ועד היום. אלפיים שנה, שלושת אלפים שנה - ועדיין אין שלום בין בית דויד לבית שאול. עדיין עומדות וקיימות שתי מלכויות, יהודה וישראל, שרוחן ואופיין שונים אחד מן השני ת"ק פרסה.

ואם הדבר הנורא הזה נעשה, כמו שכתבו למעלה, ברצון השם, אזי אולי הוא פשוט החליט לעזור לנו לגמור אותה, את המדינה היהודית הזאת, שמיום הקמתה היא הכל, חוץ מיהודית.

אזרחי,

המדינה לא גירשה אותם בשל "לא תעמוד על דם רעך". המדינה גירשה אותם משום שלמשפחת שרון יש עסקים פרטיים עם פלשתינים ביריחו, והם הבטיחו להם משהו תמורת משהו, וכן משום ששרון היה צריך להרחיק מעליו את חרב המשפט שעמדה מעל לראשו. זוהי עבודה פרטית של משפחה אחת ואדם אחד חזק וחסר מצפון, לא המדינה. יש דבר כזה שאם ראש ממשלה נמצא באמצע ביצוע מהלך מדיני חשוב, דוחים לו או סולחים בירור משפטי, וזה מה שהוא עשה. הוא הציל את עצמו על חשבון אותם אלה ששלח בעצמו לשם. מותר לו. הוא שלח, הוא יגרש. מה יש, כוווולה הם חיילי פלסטיק על לוח השחמט שלו...

אשמת המדינה היא אחרת. המדינה, ושטיפת המוח התקשורתית שלה במשך עשור עם המנגינה הנצחית של  "המתנחלים אשמים בכל" הפכה את דם המתנחלים מותר והכשירה את הקרקע לקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין שמאל ימין. זה מה שאיפשר פסיכולוגית את ביצוע העוולה הנוראית הזאת, שלעולם ועד לא תהיה עליה סליחה.

במקרה הזה לסלוח זה לשכוח, זה פשוט נוח מדי. אסור לסלוח, משום שזה משהו בסיסי מדי, שחור מדי ורע מדי.
זה צועק בקול גדול את ההידרדרות המוסרית שלנו, שהחלה בגירוש עובדים זרים, המשיכה בגירוש יהודים
וממשיכה במה שאנחנו רואים ושומעים יום יום...

מעניין שהבאת את מקרה יוסף. כי ירידת יעקב למצרים בעקבות יוסף היא הגלות הראשונה, ולאחרי באה גלות רומי, והגירוש מגוש קטיף הוא תחילת הגלות השלישית, שמועדה קרב.

אזרחי: אני אנסה להסביר איך נראים הדברים מנקודת מבט חילונית:

נניח שיש לך חבר שהחליט שיש מצוה גדולה לגור באמצע מדבר סהרה. הוא נוסע לשם עם כל משפחתו. לאחר שבועיים הוא מתקשר אליך (הוא לקח טלפון נייד נטען ע"י אנרגיית השמש) ואומר "נגמרו לי המים, אני צריך שתביא לי מים בדחיפות, אחרת אני וכל משפחתי נמות בצמא". אתה עוזב את כל עיסוקיך, קונה הרבה בקבוקים של מים, ונוסע להביא לו.

לאחר עוד שבועיים, הוא שוב מתקשר אליך ואומר "שוב נגמרו לי המים, אני צריך מים בדחיפות, אתה היחיד שיכול להציל את חיי!". שוב אתה עוזב את כל עיסוקיך והולך להביא לו מים.

אחרי שהדבר חוזר על עצמו כמה פעמים, אתה כבר מתחיל להיכנס לחובות כי העסק שלך כבר לא מתפקד כמו שצריך. יש לך כמה אפשרויות:
 א. להמשיך להביא לו מים כל שבועיים;
 ב. להוציא אותו משם בכוח;
 ג. להגיד לו "מצטער, אני לא יכול להביא לך מים; או שתחזור לארץ או שתמות בצמא".

מה תבחר?

 "מצטער, אני לא יכול להביא לך מים"