קדושת החיים

שאלה שאולי לא כל כך נעים להתמודד איתה.

אני סובר שכל רגע שאדם נמצא כאן הוא רגע שאין לוותר עליו

ושאפילו אדם שנמצא במצב של "צמח" השם ישמור

מקיים מצוות [ כמו מצוות מזוזה למשל] וממשיך אלוקות לעולמו.

ושיש כמה מקרים בהם המצוה היא למות

ועליהם נאמר "יהרג ואל יעבור"

שלום
קודם כל אני מקווה לא לעמוד בניסיון הזה לעולם
אבל נראה לי שאם יש יסורים פיסיים או נפשיים אז השם גרם להם ואם הוא היה רוצה שאותו פלוני יעזוב את עולמנו אז זה היה קורה ז"א שיש איזו שהיא כוונה נסתרת בזה שאותו פלוני מתייסר
נראה לי שהחיים הם מתנה וערך עליון אפילו אם אנחנו לא מרוצים מהם ואפילו אם אנחנו סובלים מהם אז גם עצם הקיום שלך יכול להפיק מצוות כרימון אבל גם מהצד שלנו העולם הזה הוא המקום היחיד שיש לנו קיום (שנראה ) פרטי וזו מתנה נפלאה כי ברגע שעוזבים פה אין יותר מהות עצמית ולהיות כלום יש לנו את כל העולם הבא
שוב אני מקווה שהשם לא יעמיד אותי בניסיון כזה
תודה

יסורים קטנים בעולם הזה שווים במעלתם ליסורים גדולים בעולם הבא.
המשל הוא שינוי קטן של כמה סנטימטרים של צל של איזה אובייקט על הקרקע

לעומת אלפי הקילומטרים שעוברת השמש בהתאם לכך.

[ובכדי להבין לעומק את עניין היסורים, יש לעיין היטב בפרק כ"ו בתניא]

אבל בלי שום קשר לייסורים מסביר אדמור הזקן בתניא בפרק ד מה הם המצוות

ועל פי זה מובן [וכמו שכתוב באותו הפרק] מדוע אמרו חז"ל שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

אבל הדיאו, שאלה לי אלייך:

מדוע אתה קובע קביעה [שאיננה נכונה] שברגע שעוזבים את העולם הזה, אין יותר מהות עצמית
ושבעולם הבא נהיים כלום?

שלום
קודם כל מחילה זה באמת נראה כאילו אני קובע קביעה ומה שאמרתי זאת דעתי (פשוט בדרך כלל אני כותב ואומר "נראה לי")
אבל אני עדיין חושב שאין מהות עצמית מחוץ לעולם הזה גם כי נראה לי שברגע שאתה לא פה איתנו אז אתה עם הקדוש ברוך הוא ואיתו לא יכולה להיות מהות עצמית לא?! 
וגם כי המקום היחיד שקוראים לי הדיאו זה בעולם הזה ולא נראה לי שיש קיום להדיאו מחוץ לעולם הזה
אבל אולי מה ששגיתי זה שכתבתי את המונח מהות עצמית ואולי התכוונתי למשהו אחר
מה שהתכוונתי זה שאין אני   (הרגשת עצמך) לא אמרתי שעצם נשמתי לא מתקיימת
תודה

צל כותב: "קדושת החיים הוא ערך הכרחי ? גם כשזה על חשבון ערך אחר, לדוגמא אדם שכלו כל הקיצין בחייו, מאחר וחייו הפכו חיי סבל ריגשי או פיזי, האם חשוב שישאר בחיים למרות העינוי שהוא חווה."
 
בתוך הניסוח של השאלה, דומני שיש הנחת עבודה כאילו סבל ריגשי או פיסי מתנגדים לחיים. אני סבורה שזה עניין תרבותי ועניין של המאה הזאת, שההישרדות בה הפכה קלה, והתחלנו לחשוב שחיינו מיועדים להיות חיי הנאה ואושר.
 
וזה לא נכון.

חיינו מיועדים להיות מה שהם. קצת הנאה, קצת סבל, קצת חכמה, קצת שטויות, קצת טעויות, קצת לימוד, קצת ידע, קצת מחסור, קצת שפע, קצת אהבה, קצת דחייה, קצת כישלונות, קצת הצלחות.... כל עוד אתה חי הדברים משתנים, במחזורים, ומכל דבר אתה מקבל משהו, וגדל, ולומד, ומתפתח, ומתחזק. הפסקת החיים זה כמו לעזוב בית-ספר באמצע.

מהסבל אתה מקבל הרבה מאד כוח,  ונקודות האור והשמחה הן שמאפשרות לך להמשיך.  למרותו.

הסבל, הזיקנה, המחסור - הם חלק מובנה בחיים. נכון לשאוף לאושר, לסיפוק, למלאות. השאיפה הזאת מובנית בנו. נכון לשאוף לשמחה ולא לעצב. לשאוף. 

אבל לא להתנות את עצם קיום החיים בזה שיהיה לי אושר או סיפוק, ואם לא אז אני עושה ברוגז והולך מפה.
החיים שלי הם מה שהם. אני בתוכם, הם אדונים לי, לא אני להם.



וחוץ מזה, היי לכולם. חזרתי.

מגי, האם לדעתך זה טוב שהעולם נברא כמו שהוא נברא?

ממש לא. אבל אין משהו אחר...

ולמה צל_נסתר לא עונה?

למה הוא לא עונה, אולי כי עבר זמנו, מקוה שלא נכנסת לחרדות.

עכשו ברצינות, מגי תודהלתשובה כמו שלך חיכיתי.

אכן הבחנת בהודעה שלי גישה של החיים נועדו להיות בצורה מסוימת, אני הייתי רוצה לעשות הפרדה בין הדברים, עדיין זה לא אומר שעלינו לקבל את החיים כמו שהם, גם אם זה כרוך בסבל,
לא, אין שום תכלית בלהיות קדוש מעונה .

צר לי, אבל אני ממש חולק עלייך בפיסקה האחרונה שלך, אדם הוא אדון לחייו !
אמנם נולדנו שלא מתוך בחירה, אך קיומנו הוא בחירה או חוסר יכולת לקבל בחירה שונה, שגם זה סוג של בחירה, אכן בלתי אפשרי שתמיד יהיה הכול וורוד וכיף, אך ברגע שחיי אדם הופכים לסיוט, וכשבנוסף מאבד את היכולת לשלוט ולתמרן במצבים, מה טעם להמשיך ככה ?  כלל לא מדובר על ברוגז או על התרסה כלפי הסביבה או החברה אלא שיקולים שנובעים מתוך הבנה אמיתית וממוקדת .

ה' שהוציאנו ממצריים מבית עבדים הוא האדון שלנו כעת.

צריך לבדוק מה הן ההוראות שניתנו לנו בתורה במקרים שכאלו.

ויתכן שישנם ממקרים מיוחדים [ אולי כגון אדם שהפך להיות במצב שאפילו אין הוא מחוייב במצוות]

ניסית אולי לשאול רב מורה הוראה?

צל,

"אדם הוא אדון לחייו" - אכן - במסגרת הקיים. במסגרת מה שנקבע. במסגרת מה שהוא יכול.

אתה אומר: "קיומנו הוא בחירה". באיזו רמה קיומנו הוא בחירה?  איך "קיומנו הוא בחירה"? אני בחרתי להיוולד יהודייה? להורים האלה? בגוף הזה? אם אתה מסתכל ברמה מיסטית, ברמת נשמה, אז כן. אבל אם אתה מתייחס ברמת האישיות - הייתי מחליפה הרבה מאד דברים בקיום שלי. איפה הבחירה שלי?

הבחירה שלי היא רק במה אני עושה עם מה שניתן לי. איך אני משנה מה שאני יכולה, ומקבלת בצורה הכי טובה את מה שאני לא יכולה.

ושוב אתה אומר ש"אין טעם בסבל". איך אתה יודע במה יש טעם ובמה אין טעם?

איך אתה יודע איך דברים יתפתחו? צמחים טובים ויפים וחזקים גדלים דווקא מתוך זבל.

תוקן על ידי מגי_אדם ב- 17/01/2007 9:14:05