אחדות

שני הכוחות המרכזיים בעולם, הראשוניים ביותר, הפועלים כל הזמן, בכל מקום, בכל רגע, בכל וריאציה - הם כוח האחדות וכוח הפירוד.

כוח הפירוד נותן מקום לצורה, מבקש ביטוי יחידני, אינידיבידואלי. הוא מקדם, הוא שאפתני. הוא משנה. הוא מביא התפתחות. כוח הפירוד הוא הגל המתרומם באון מתוך האוקיינוס, מכריז, הנה אני. כוח הפירוד הוא הילד הנפרד מאימו ומשמיע את קולו השונה, המיוחד, החדש, המבטיח. כוח הפירוד הוא כוח הזכר. כוח החיים. כוח הבריאה.

כוח האחדות הוא השאיפה להתמזגות, לאהבה, לביטול עצמי בתוך משהו גדול יותר. הוא התמוססות בתוך הכוליות. הוא הרחם, הוא הכוח הנקבי, המקבל, האוהב ללא תנאי. גן העדן. הרצון הפנימי להיות חלק מהאלוהות. לראות את ההבל שבצורה, למוסס את השונות, להיות אחד עם הכל. עברית, שפה קדושה, לא לשווא "אני" ו"אין" הן אותה המילה. לגעת באני האמיתי, הטהור, הוא לגעת באין.

המאבק המתמיד בין שני הכוחות הללו נראה בכל מקום, כל הזמן, בכל רגע ורגע. בפוליטיקה, בחברה, באופי של האדם האחד, במבנה העולם, בשאיפות, בעידנים, בהיסטוריה, בטבע...

נפלא.

התוכלי בבקשה לכתוב כיצד נשתמש לטובה בכוחות אלו

לצד השימוש הלא נכון בהם?

מי שסיכם נפלא את הרעיון הזה היה רבי עקיבא, שאמר "ואהבת לרעך" - כוח האחדות - "כמוך" - כוח הנבדלות.

כבני אדם אנחנו מצווים למצוא איזון בין השניים. כל נטייה לצד אחד בלבד פוגעת. נטייה לצד הסליחה בלבד, ההכלה, העמדת טובת הרוב לפני טובתי האישית - מחסלת את ההתפתחות, מאפשרת כאוס, הרע מתפתח באין עונש, אין חוק, אין דיין ואין מגבלה.... וכל נטייה לצד הנפרדות בלבד יוצרת אנוכיות, יד איש ברעהו, מלחמות, והרע והאלימות מתפתחים על חשבון הקהילה והכלל.

אנחנו באים מגן עדן, ממקום של יופי בו כולנו חלק מן האור הכללי, ונולדים לכאן, לעולם הזה, עם הקריאה העזה בתוכנו לבטא את האינדיבידואליות שלנו, את הנפרדות והייחודיות שלנו, להתנסות ולהביא משהו חדש. ולאט לאט אנחנו חשים שזה לא מספיק, מתגעגעים להיות שוב חלק מהשלימות הקוסמית. הרצון להיות חלק ממשהו גדול מאיתנו מושך אותנו אל אהבה זוגית, אל משפחה, אל עם, אל דת, אל עבודה רוחנית -

וברי המזל העובדים קשה, ויודעים לאן הם הולכים, כמו רבי עקיבא ודומיו, מצליחים להיות גם ייחודיים וגם להיות מחוברים, בכל רגע ורגע, אל האחדות...

ושאר ברי תמותה כמונו, מתחילים כל פעם את הסיפור מחדש.