הרביים באמירת ובכתיבת דברי החסידות הם כמו ציירים בשעת ציור. הצייר רואה בתוך המוח שלו את התמונה וגם יש לו יכולת להביא את מה שהוא רואה דרך הציור.
פלוני: גם גדולי החסידים כתבו ספרים, מה ההבדל?
אלמוני: אצלהם זה מלמטה למעלה. לא מאיר אצלם עצם העניין אלא שיש להם חושים ומחשבה ודרך הצינורות האלו שהם מהלכי המחשבה שלהם הם מנסים לעלות לכיוון עצם העניין. הם בחיפוש.
מלמעלה למטה זה שיש את העניין האלוקי ויש גם את החוש להביא את זה בהסברה לזולת.
[אכן מספרים על רבי הילל מפאריטש שהוא כל כך היה מקושר לאדמו"ר הצמח צדק והתייגע מאד ומצד גודל הביטול הונחו אצלו העניינים לא כמו ההבנה שלו אלא כפי שהוא שמע מהרבי].
פלוני: מה היא המטרה של לימוד החסידות?
אלמוני: המטרה היא לא ההשכלה, המטרה היא שהנשמה האלוקית שנמצאת בגוף, והגוף מסתיר ומחשיך עליה, תואר. שירגיש את האמת. זה לא בא ע"י שכל, וגם לא ע"י שינוי ההשקפה. הגישה אל המהות של האדם איננה דרכם. גם השכל עצמו הוא ישות ואין נרגש בו ביטול. הדבר היחיד שיכול לפעול הוא אור אלוקי. שמאיר העניין.
פלוני:היו עוד אדמו"רים מתלמידי הבעל שם טוב ולא של חב"ד, וכשיהודי נסע אליהם, אפילו אם אותם האדמו"רים לא דיברו דברי תורה כלל, בכל זאת היהודי קיבל הרבה חיות והרבה יראת שמים. אז מה מיוחד באדמורי חב"ד?
אלמוני: אם זה מתלבש בהשכלה אז זה בא בפנימיות ולא רק באופן מקיף, אבל זה לא עניין של שכל אלא של אור.
וגם בכתבים של גדולי החסידים למרות שיש הסברה שכלית טובה בכל זאת חסר האור האלוקי. העניין המבוקש הוא לא עניין של שכל אלא אור אלוקי.
ובכדי שהאור האלוקי יאיר בפנימיות אז החסיד צריך ללמוד מתורת רבו ולהבינה. ולכן חסידים לא לקחו כפרוייקט את לימוד הספרים של גדולי החסידות כי המטרה איננה השכלה אלא האור האלוקי.
פלוני: מה מייחד את הרבי של הדור שלנו מהרביים של הדורות שלפניו?
אלמוני: בכל דור ודור מאיר אור אלוקי מתאים לדור שמאיר ע"י צדיק הדור ועיקר הלימוד צריך להיות בתורתו למרות שבכדי להבין את תורתו יש ללמוד גם דברים קודמים.
בכל אופן מוח של חסיד הוא דבר יקר וצריך הוא להשגיח בכל מה שנעשה עימו.
היה רב אחד בקרמנצ'וק, הרב אלפרוביץ שהיה למדן גדול, והיתה תקופה שלא היתה לו פרנסה, אז הוא התחיל לסחור בערדליים, ואדמור הרש"ב לא היה שבע רצון מכך, כי היה לו ראש טוב, והוא הכניס את הראש שלו יותר מדי למסחר, בהתחלה זה היה הכרח בשביל הפרנסה אבל אחר כך הוא נגרר ליותר ממה שצריך והרבי הרש"ב אמר לו ש"מיילא להכניס רגליים לערדליים אבל למה גם את הראש?"
את הראש צריך לשמור.
יש דברים שבפשטות סותרים אחד את השני, שני הפכים. אבל יש נקודה עמוקה מאד, שמצד הנקודה הזו לא רק ששני הדברים לא סותרים זה את זה אלא אדרבה, שניהם נוגעים לאותה הנקודה.
יש ציור ויש פשיטות. ציור זה דבר שאפשר להכיר את הפרטים שלו ופשיטות זה משהו שלא רואים אבל אפשר לראות ביטויים שלו.
פשיטות כמו שהוא בעולם שלו אין אנו מכירים אבל הביטוי של הפשיטות כפי שהוא בעולם של הציור הוא בהתכללות שני דברים הפכיים. כתר הוא פשיטות אבל הכתר כפי שבא לידי ביטוי הוא בספירת התפארת שהיא התכללות של הפכים.
בתורת החסידות כל הזמן מדובר על קבלת עול מלכות שמים וכתוב שהשכל של האדם הוא כלום ומצד שני מדגישים את העבודה שבכח עצמו. שני הפכים.
המחשבה איננה תופסת את הקב"ה אבל הקב"ה נתפס ברצון הלב. ההבנה לא תופסת כי היא מציאות ומיוסדת על המציאות של האדם.
ולמרות שבהשגה יש גם את השגת החיוב וגם את השגת השלילה, שהיא השגה יותר דקה, שאפילו שוללת את המציאות שלו, היינו שהאדם מבין איך שהוא לא מבין, אבל אף על פי כן זה השגה וזה מציאות וזה לא דבר שתופס אלוקות. רצון הלב לעומת זאת, זה כמו שהבן נמשך לאביו, לא באופן שמיוסד על המציאות שלו היינו לא משום שהוא מבין את מעלות האב, אלא כי הוא עצם אחד עם האב והוא נמשך אליו.
וזה כבר עניין של הנשמה שהנשמה האלוקית נמשכת אל הקב"ה.
אבל גם רצון הלב לא ממש תופס את הקב"ה כי זה רצון, האדם רוצה את הקב"ה וסוף סוף זה לא רצון של הקב"ה אלא רצון של האדם וזה המציאות שלו.
אבל קבלת עול לעומת זאת היא כן הרצון של הקב"ה. וכאן לא נוגע הרצון של האדם אלא קבלת עול היא הביטול אל הרצון האלוקי.
אבל גם קבלת עול לא תופסת את הקב"ה כי גם הקבלת עול מצד עצמה איננה הקב"ה ואיננה הרצון של הקב"ה.
פלוני: אז מה כן תופס את הקב"ה?
אלמוני: מצוות. המצוות הם הרצון של הקב"ה.
[לכל אחד יש את העבודה זרה שלו. זה מחזיק עצמו לגאון, וזה מחזיק את עצמו משום שיש לו רגש עז וזה מחזיק את עצמו כי הוא נכד של מישהו. וכל אלה מפחדים מליובאוויטש שתבוא ותיקח להם את המציאות.]
פלוני: האם זה משנה באיזה אופן מקיימים את המצוה, או שהמצוה היא מצוה והיא רצון הקב"ה ולא חשוב מה עובר על האדם?
אלמוני: צריך שלאדם יהיה קבלת עול, רצון הלב ושכל.
פלוני: מה הולך כאן?
אלמוני: הקב"ה רוצה שני דברים ויהודי צריך להרגיש שני דברים. שמצד אחד אין עוד מלבדו היינו שהקב"ה יחיד ושאין שום ערך לעולם, ומצד שני שהקב"ה אחד ושיש גם מעלה באחד על יחיד [אחד= שיש מציאות ושהמציאות מאוחדת עם הקב"ה] ומצד זה צריך להיות שכל כוחות האדם וההשקפה שלו יתאימו עם אלוקות.
לכאורה מדובר בשתי תנועות הפכיות, אבל יש נקודת עומק שמבהירה שזה לא שתי תנועות אל שיש נקודה אחת שהיא כוללת את שתי התנועות.
אז באמת צריך להתבונן היטב מצד אחד איך שאין כלום מלבד הקב"ה וגם להתבונן היטב מצד שני איך שכל פרט ופרט הכי פעוט יש לו קשר עמוק עם אלוקות, וכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו.
הרבי תמיד הדריך שאפילו אם אדם עושה גדולות ונצורות אין לו מה לתפוס מזה מנוחה אלא להרגיש הוא עוד לא עושה כלום, ומצד שני נתן הרבי להרגיש את היוקר של כל פעולה ופעולה כולל זו שנראיית קטנה מאד. מצד אחד שום דבר לא נחשב ומצד שני כל דבר זה יקר.
ואסור לתפוס דבר עמוק באופן שטחי. כי שלא כמו בכמות ששם אין הרבה הבדל אפילו בין שלוש מאות למאה, באיכות - כל רמת עומק שעמוקה יותר מקודמתה הרי ההבדל הוא שזה כבר באופן אחר לגמרי.
וזה מה שהחסידות בעיקר רוצה מהאדם, שיתחיל להסתכל אחרת. שיהיו לו הנחות אחרות. שמה שנכנס אליו פנימה מהחסידות יהיה בלוע בו עד שההשקפה שלו האישית תהיה חסידית ולא שתהיה לו דעה משל עצמו ושכל פעם שהוא שומע את דעתו של הרבי אז הוא מתבטל אליו.
היה יהודי אחד שהיה כותב כתבות [הרבי התייחס לאחת הכתבות שהוא כתב ובאחת הכתבות הוא ציטט מאיזה ספר של מישהו שכתב על הנצרות וכדומה עניינים של עבודה זרה. הרבי העיר לו שאין זה לעניין לצטט מכזה ספר]
ואותו יהודי על כל פנים התקרב לחסידות והתחיל ללמוד ברצינות. היו איזה שנתיים שהוא למד כל כך הרבה שעות ביום עד שמשהו השתנה אצלו.
יום אחד הוא פגש באיזו חנות ספרים איזה חסיד חב"ד שהיה צריך לעשות איזו עבודה מסויימת ונצרך לקנות את אותו הספר שפעם הרבי דיבר עליו עם כותב הכתבות.
ואותו כותב כתבות התחיל להתווכח עם אותו חסיד שהספר הזה איננו טוב בשבילו. והחסיד לא הסכים לדעתו של כותב הכתבות.
אז כותב הכתבות סיפר לו את הסיפור עם הרבי ומה שהרבי אמר לו.
אז החסיד אמר שאם הרבי אמר אז אין לו מה להתווכח וכעת הוא מסכים.
וכותב הכתבות התבטא על אותו חסיד שאם הוא חושב הפוך מהרבי ונאלץ להסכים איתו אז כנראה הוא לא חסיד.
