בס"ד. יום א' דראש השנה, ה'תשי"א.– בעת ההליכה לתשליך –בלתי מוגה
א. בנוגע להקביעות דראש השנה בימים בגה"ז, ולא בימים אד"ו, כהסימן "לא אד"ו ראש"1 – צריך להבין: איך יתכן שלעולם לא יחול ראש השנה ביום ו' (לא אד"ו ראש), בה בשעה שראש השנה הראשון (יום ברוא אדם הראשון) הי' ביום ו' למע"ב?
לכאורה אפ"ל שהכלל "לא אד"ו ראש" הוא בנוגע לקביעות החדשים ע"פ החשבון, משא"כ בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי', יתכן שראש השנה יחול גם בימים אד"ו. אבל, לדעת הרס"ג2 שגם בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' עיקר הקביעות מן התורה היא ע"פ החשבון, הכלל "לא אד"ו ראש" הוא לעולם, גם בזמן שמקדשין ע"פ הראי'. וצריך להבין טעם החילוק בין ראש השנה הראשון (שחל ביום ו') לראש השנה בכל השנים שלאח"ז.
ובהקדם מ"ש הרמב"ם3 "מפני מה אין קובעין בחשבון זה בימי אד"ו . . לפיכך עשו יום קביעה ויום דחי' כדי לפגוע ביום קיבוץ האמיתי", והשיג עליו הראב"ד ש"לדבריו אין ראוי לקובעו לעולם ביום מולדו, ומה חטא אד"ו שלא יהי' בו המולד לעולם באמיתי ולעולם ידחה, ומה זכה בגה"ז שיהי' ולא ידחה".
ויש לומר, שהרמב"ם לא פירש הטעם לדחיית אד"ו דוקא (וכתב טעם קלוש), כיון שהטעם האמיתי הוא ע"פ קבלה (כדלקמן), והרמב"ם שהי' מקובל גדול, נזהר ביותר שלא לגלות עניני קבלה אפילו ברמז (כמו רש"י ז"ל), כיון שהי' אז זמן סכנה לגלות עניני קבלה אפילו ברמז (כמבואר בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר4).
וביאור הטעם לדחיית אד"ו דוקא – ע"פ קבלה5:
ימי אד"ו שייכים לקו החסד: יום א' – ספירת החסד, יום ד' – ספירת הנצח, ענף החסד, ויום ו' – הוכפל בו טוב, שמורה על חסדים. וכיון שענינו של ראש השנה הוא המשכת מלכותו ית' ע"י קבלת עול דוקא, קו הגבורה, לכן נדחה קביעותו מימים אד"ו השייכים לקו החסד, ונקבע בימים בגה"ז: יום ב' – ספירת הגבורה, יום ה' – ספירת ההוד, ענף הגבורה, או לכל הפחות ביום ג' שהוא ספירת התפארת, קו האמצעי6.
ועפ"ז יש לבאר החילוק בין הקביעות דראש השנה בכל השנים לראש השנה הראשון – כי, הטעם הנ"ל לדחיית אד"ו שייך רק עכשיו (לאחרי ראש השנה הראשון), שענינו של ראש השנה נעשה ע"י עבודת האדם (עכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא7), משא"כ בראש השנה הראשון שכל הענינים היו מצד כי חפץ חסד הוא8, היתה קביעותו ביום ו', שהוכפל בו טוב, קו החסד.*
ב. רבינו הזקן אמר פעם שבליל ראש השנה צריכה להיות העבודה בשמחה. נכנסו אליו כ"ק אדמו"ר הצ"צ ור' נחום (בנו של אדמו"ר האמצעי) ושאלוהו: כיון שבראש השנה צ"ל עבודה בשמחה, למה הוא – רבינו הזקן – בוכה? והשיב רבינו הזקן שבכייתו היא בדמעות של שמחה9.*
ג. (כשהלכו על יד הנהר חיפש כ"ק אדמו"ר שליט"א מקום שרואים בו דגים, וסיפר:)
מסופר אודות הרח"ו ז"ל שהלך על יד הנהר לאמירת תשליך, ואמר תורה, ולפתע הוציאה צפרדע את ראשה מן המים, ורצה בנו לגרשה, ואמר לו הרח"ו שלא יפגע בה, כיון שרצונה לשמוע תורה10.*
ד. אמירה בדיבור, גם כאשר לא מכוונים כל הכוונות כדבעי11 –פועלת פעולתה, כי, באמירה זו מתגלה הרצון האמיתי שמצד פנימיות הנשמה, שהוא בשלימות אצל כאו"א מישראל.
והמקור לזה בנגלה דתורה – מ"ש הרמב"ם12 בביאור הדין "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", "מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני . . (ה"ז) לרצונו", כלומר, אמירת "רוצה אני" מועילה [לא בגלל הכפי', כי, רצון שבא ע"י כפי' לא מהני, אלא שפעולת הכפי' היא אך ורק כדי לבטל התגברות יצרו שתקפו, ואז מועילה אמירת "רוצה אני"] מפני שעל ידה מתגלה רצונו האמיתי.
ומזה מובן גם בנוגע לענין התשובה – שכאשר המעשה בפועל הוא כדבעי, וישנה גם בקשת מחילה בדיבור עכ"פ, ה"ז מועיל גם אם לא מכוונים כל הכוונות כדבעי, כיון שבדיבור זה מתגלה הרצון האמיתי שמצד פנימיות הנשמה.
וע"ד המסופר13 שפעם אמר כ"ק אדמו"ר מהר"ש בערב ראש השנה בנוגע להמבואר בחסידות14 שהענין דתקיעת שופר הוא ע"ד הצעקה אבא אבא הצילני: "דער עיקר איז ניט דער אבא נאָר דער צועק" [וכתוצאה מזה הי' בשנה ההיא "אַ שטורעם'דיקער ראש השנה"] – שהצעקה כשלעצמה מספיקה (גם אם חסר בהכוונה דאבא הצילני), כיון שבהצעקה מתגלה פנימיות הנשמה15.
ולהעיר גם מהמבואר במאמרי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע16 על הפסוק17 "כי נער ישראל ואוהבהו", שאע"פ ש"נער ישראל", "נער" בלבד, שמורה על החסרון בהשגה, מ"מ, "ואוהבהו", מצד עצם הנשמה.
* בס"ד. שיחת יום ב' דראש השנה ה'תשט"ז.
11
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. איתא1 במשנה2 בענין ראש השנה, ש"מצות היום בשופר".
ישנו משל ממורנו הבעל-שם-טוב3 על ענין השופר, שהוא ע"ד בן שצועק "אבא אבא הצילני".
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר4 בשם רבותינו נשיאינו שלפניו, שפעם שלחו להודיע להציבור בבית-המדרש, שהעיקר אינו כ"כ הענין ד"אבא אבא הצילני", אלא הענין ד"צועק".
והפירוש הוא: יש בזה שני ענינים: א) הצעקה עצמה, ב) התוכן שמכניסים בהצעקה. והעיקר הוא לא התוכן שמכניסים בהצעקה, אלא הצעקה גופא5.
בהתוכן שמכניסים בהצעקה – אין הכל שוים, אבל בנוגע להצעקה עצמה – הרי ענין זה שייך לכאו"א מישראל. כאו"א מישראל צועק, "בקלא פנימאה דאשתמע" או "בקלא פנימאה דלא אשתמע"6, אבל בנפשו פנימה – הרי הוא צועק.
וזהו ענין התקיעות, והדבר מתקבל למעלה.
וכפי שישנו המשל בזה מהרה"ק הר"ר לוי יצחק מבארדיטשוב7,
12
בילד שרצה תפוח ואביו לא רצה ליתן לו, מיהר הילד ובירך ברכה, ואז הוכרח אביו לתת לו את התפוח.
וכל זה הוא כאשר האב אינו רוצה לתת; ומכל-שכן כאשר האב רוצה לתת, וזה שאינו נותן אינו אלא כדי לנסות את חכמתו של הילד – הרי ודאי שכן הוא.
והרי למעלה – הקב"ה רוצה לתת, כפי שמובא הלשון8: "יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו'", וכן מצינו לשון זה בנוגע למעלה: "למעשה ידיך תכסוף"9, שהקב"ה רוצה שיעבדוהו10.
בשעה שבני ישראל מברכים ברכת "שומע קול תרועת עמו ישראל", ו"ברחמים", אשר על-פי דין "ספק ברכות להקל"11 – הרי אם אנשי כנסת הגדולה פסקו שיש לברך ברכה זו, בדרך ממילא פסקו, שהקב"ה מקבל "תרועת עמו ישראל" – צעקתם של בני ישראל, שזהו ענין התקיעות – ברחמים.
ומצד זה שהקב"ה מקבל תרועת עמו ישראל ברחמים – נמשך לכל בני ישראל, לכל אחד ואחת, בכל הענינים שהם צריכים, הן ברוחניות12 והן בגשמיות, בבני חיי ומזוני.
וכיון שהקב"ה נותן זאת "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"13, במילא הרי ה"בני חיי ומזוני" שנמשכים – הם "רויחי".
וכל זה נכלל בלשון14 "לשנה טובה ומתוקה"15, ונמשך בגשמיות למטה מעשרה טפחים, בטוב הנראה והנגלה.
***
