מחוויתיו של איש צעיר !!!

בס"ד
• מחוויתיו של איש צעיר !!!
• הסיפור החל להיכתב לפני שלושים שנים והסתיים בימנו אנו. נכתב על ידי אלון נאור ----------------------------------------------------------------------------
זה הכול החל בבוקר אחד קיצי בבית ספר התיכון על שם גליסברג אשר בתל אביב.
שנת הלימודים עמדה לפני סיומה ואנו התאספנו
כארבעים תלמידים ותלמידות להתעדכן בקשר לבחינות הבגרות.
אכן אוירה של פריקת עול שררה בכיתה ולפי צורת הישיבה הנינוחה
של מרבית התלמידים ניכר שדעתם הייתה זה מכבר אל חופי הים או שאר
מיני שובבות שמאפיינים את הדור הצעיר של מדינת ישראל
שאגת "הקשב "רפה ואל הכיתה נכנס המורה לספרות ולתנ"ך
הלא הוא מידענו ד"ר מתתיהו פומרנץ,ללא ספק מכל המורים הקשים
והמאיימים של בית ספרנו הד"ר היה ראש וראשון לכולם.נמוך היה בקומתו ועיניו הביטו
כה וכה כמנסה לקלוט איזו שהוא שביב של הסכמה עם הכיתה
ולפתע בקע מפרצופו של הד"ר המכובד חיוך רחב.ובעיניים נוצצות קרא אל הכיתה
"בחינות הבגרות במקצועות הספרות והתנ"ך יערכו בעשרים ושתים לספטמבר ובעשרים
ושלוש באותו חודש"
שנים שאני לומד תחת חסותו של הד"ר ומעולם לא ראיתיו מחייך ואילו עתה נראה
שכולו מתמוגג מנחת כל כולו נופת צופים ובפניו ניכר ברק שמחה.
על מה הוא שמח כל כך תהיתי בליבי?
בבת אחת קרע הד"ר את המעטפה החומה והוציא מתוכה את הטפסים המודפסים שחור על גבי
לבן.במהרה חולקו הטפסים בין הישובים כשדממה מתוחה על פני התלמידים
החל ד"ר מתתיהו לקרוא את רשימות היצירות עליהם נצטרך להתכונן,
ממש קולו שפע אהבה אין קץ אלינו תלמידיו,אין זאת שהד"ר החליט לפרוע את חובו
את הייסורים האין ספור שבהם התנסה במחיצתנו ולכן נראה מחויך וטוב לב.
הרשימה הייתה מדהימה בלתי נתפסת מאות יצירות של סופרים שלא ידעתי אודותם דבר
ולא חצי דבר,וגם מאות הפרקים של ספר הספרים שבהם נצטרך לעמול ולטרוח
במשך כל הקיץ הייתה בלתי יאמנת.
קול מחאה נשמע לפתע מקצה האולם ועל רגליה קמה "דבורלה" הידועה בשם דבורה לבית גליק
טיפוס מיוחד הייתה דבורה זאת בבית ספרנו,צנועה בלבושה ובהתנהגותה
ויחד עם זאת תקיפה ועשויה מצור חלמיש,אין פלא שדווקא היא הייתה פה לכולנו
"אדוני המורה אתה לא חושב שזה קצת מוגזם הכמות האדירה של היצירות"
איך אפשר לאהוב את כל גודש היצירות האלו?
"כן כו" החרו קולות מהכיתה" תוריד מהיצירות"
עתה כבר חזר לעצמו הד"ר החיוך נמחה מעל פניו ותחת זאת הופיע "הד"ר" הרגיל הזועם המקרצף
שהנה חמתו בערה שבעתיים,כשקולו צווחני כמעט בלשון שאגה פנה אל כל הכיתה
" כל היצירות הללו למדנו אותם במשך ארבע שנים האם לא כך"?
"והכול מפורט לפי השנים שאותם למדנו,אותם.הנה בכיתה ט למדנו את השיר עיר ההרגה של ביאליק"
מה משונה בעיני השם נראה מוכר מאיפוא שהוא אך תוכנו ועל מה הוא מדבר נראה סתום לגמרי.
והד"ר המשיך להפגיז אותנו "או תסתכלו נא בכיתה י "משל הכרם"בספר ישיעהו.
כל התלמידים העבירו את הדף ובינהם דבורה,מזוית עיני הבחנתי בה ונראתה לי כיפיפיה בת חיל
למרות שאהבתי אותה בכל ליבי בכל אופן דבר אהבתי נשמר בתוך תוכי שמור ובלתי ידוע
שהרי ידעתי שהסיכוי שתחזיר לי אהבה הינו אפסי כמעט.דרך אגב שמי הוא אוריאל בנדהיים ואני טיפש מטופש ושובב כמו כל הבחורים היושבים סביבתי ,ואולי אף יותר,מי ידע?
ארבע שנים שאני מנסה ללמד אתכם את תרבות עמכם"
ארבע שנים שבהם התייגעתי ועמלתי להכניס למוחות הקלושים שלכם משהו ממורשת ישראל
אך תחת זאת קבלתי מימכם לעג שחוק והיתול,
זה כל מה שהנכם יודעים לעשות תסלחו רבותיי חוכא ואטלולא זה הכל"
וכאן פנה במפתיע לדבורה שנרעדה על מקומה.קולו היה רך ואבהי כלשהוא
כל מה שאמרתי גבירתי הנאווה אינו מתייחס אליך ואני יודע את הרצינות וההתמדה שאת מתייחסת
ללימודיך.אני בטוח שלגבי דידך אין המצב כן.
אך תגידי נא את האמת תסתכלי סביבך האמנם אינם הדברים כך" ?
וכאן במפתיע שינה הד"ר מחזותו ושוב הפך מאיים וטורד את הנשמה
"הבחינות תערכנה באותו תאריך שציינתי התחלה בשעה עשר גמר בשעה אחת."
מבלי לחשוב אסף את ניירותיו ויצא מן הכיתה.
עוד כמה דקות עברו עלינו כשאנו יושבים דמומים על מקומתנו עד שהתנער הגינגי
של הכיתה ובקול רועם זעק לעברנו.
"חברה נסתיימה השנה נגמרו הלימודים יאללה לחופש הגדול"
יצאנו מהכיתה האוויר היה צלול ויבש מחום הקיץ.
לפני הלכה לה לאיטה דבורה מהורהרת ונראתה לי כה מרוחקת כמעט לא שייכת למציאות חיינו
ובודאי שלא שייכת לעולמי שלי.מי אתה בכלל שתעיז לחשוב על בחורה נאצלה שכזאת.?
אך אומר את עם כל זאת בנפשי ייחלתי שתפנה מבטה אלי,רק זאת ולא יותר,
רק הבהוב קל בעיניה שהיא מכירה בקיומי,בכל זאת למדנו ביחד זה ארבע שנים.
הכאב בנשמתי היה גדול מנשוא,כל ישותי זעקה אל הנערה ההולכת לתומה וצעדתי אחריה
כמוכה סנוורים.
אך כגודל הציפיות כך גדלה של האכזבה.
כנראה הבחינה בי בעוקב אחריה והסתובבה כלפי ובקול מצמרר קר כקרח פנתה אלי לפתע
"מה אתה רוצה מחיי מר אוריאל בנדהיים"?
"לא כלום"עניתי לה בחטף מבויש כל כולי.
"אבל נראה שאתה עוקב אחרי"קראה אלי בטון נזיפה.
עיניה כעיני בדולח הביטו בי ארוכות כבוחנת באם אני אומר את האמת.
מבולבל לחלוטין סקרתי את פניה הנאוות ואת שערה השחור הפרוש המתבדר ברוח הקלה.
"אז למה אתה הולך אחרי"?
"סתם ככה"עניתי כמתגונן נבוך ונכלם."הייתי בדרך מבית ספר"
"אז אני מבקשת שתעזוב אותי לנפשי"אמרה בטון נוקשה שאינו משתמע לשתי פנים
אין זאת שהייתה מורגלת בטרדנים למיניהם ולבטח חשבה אותי לאחד מהם.
זה מכבר יצא לי שם בבית ספרנו של פרחח חסר מעצורים,של "איש אשכולות" שאינו נרתע
מלעשות דברים אסורים ובנס ממש שהשאירו אותי במסגרת הלימודים.
בליבי ידעתי שבשעה שדיבר הד"ר פומרנץ על "מוחות קלושים"התכוון בעיקר אלי.
כך ישבתי על הספסל בתוך גן ציבורי לאחר פרידתי הכפויה מאהובתי מיואש מליט עיני בידי ומפי בוקעות גניחות עמומות.אכן בכיתי על חיי שנראו לי באותה שעה ללא תקווה..
מי ידע טבעה של האהבה החורכת נשמתך עד כלותה,המבעירה דמך לידי ייאוש חסר תוחלת.
ככל שתהרהר בה כך יותר ויותר תעונה נפשך,לשווא תחפש מפלט או מוצא.
לחינם תחשוב בליבך אתה עדיין צעיר וכל החיים לפניך.
הבכי מעצמו פורץ ממעיינות עיניך ואין בידך כל שליטה עליו.
למזלי הרב אף אחד לא ראה אותי בבושתי,לפחות כך חשבתי.ולאחר מספר שעות עת שהגיע
אחר הצהריים התאוששתי במקצת מיגוני ופניתי ללכת לביתי
הזמן הנו התרופה היחידה לתחלואי הנפש.
ממרום תצפיתה אשר בדירה ממול הגן הציבורי הבחינה בת הכיתה פנינה מוסקוביץ
באדם משונה היושב על ספסל בגן הציבורי עיניו מליט בשתי ידיו ומפיו פורצות גניחות עמומות
ולפתע התעשתה וקראה לעצמה "זהו אוריאל בנדהיים ללא ספק כלשהוא"
מה משונה היה בעיניה הייתה דמותו ממש היפך הגמור של דרך התנהגותו בבית ספר
שם הכירה אותו כשובב גדול שאינו נוטה אוזן לשמוע למחנכיו.
"מה היה לו?"לחשה שאלה את עצמה "שעד כדי כך השתנה "
בצר לה התקשרה לאשת סודה לידידתה הנאמנה הלו היא דבורה גליק מיודעתנו משכבר.
"אינני יודעת מה יש לו בטח איזו אהבה נכזבת וכי מה זה יכול להיות חוץ מזה"קראה אליה פנינה
חורת כסיד גמגמה דבורה בלבה לב טהור הבינה על מה ולמה וגם הצטערה שנהגה בו
באוריאל בגסות רוח עוד קודם ברחוב פשוט הטרדנים שהטרידו מיררו את חייה ולכן התייחסה בחשדנות
.לכל אחד
ולעצמה פסקה הוא בטח ישכח אותי במהרה.
"שבוע שבועיים והוא כבר ימצא מישהיא מתאימה לו והדברים יסתדרו".
זה מכבר הוא הבטיחה לעצמה שהיא תתחתן רק עם מי שלא יהיה לה ספק באהבתה אותו"
למרות שגדלה בבית חילוני אביה פרופסור באוניברסיטה,והייתה בת יחידה לאביה האלמן.
הרי היה לה סיוע מצד אחותו של הפרופסור שהייתה רבנית ידועה בבני ברק.
והיא הרבנית הרביצה בה תורה בדבורה והסבירה לה חד משמעית שלפי ההלכה אסור לגבר לנגוע
בבת ישראל לפני נישואיה,וגם מידת הצניעות והלבוש הכמעט חרדי שבו הייתה הולכת,
הכול היה בהשפעתה המבורכת של הרבנית מבני ברק.
בכל אופן אביה הפרופסור ראה כל זאת וחרק שיניים וכי מה היה יכול היה לעשות.
על דבר אחד לא היה מוכן להתפשר שבתו תקבל חינוך חילוני למהדרין.
בניגוד לדעתה של דבורה לא הייתי מסוגל לשכחה ושבוע שבועיים עברו והיא נשארה תלויה
בדמיוני,מצויה בכל נבכי נפשי.אדרבה כל שנדחיתי כך גברה אהבתי אליה,
בלילות הייתי מסתובב כמוכה הלם, מייחל בלבי לפגשה סתם כך.
כל כך טרוד הייתי בענייני הפרטיים עד שנשכח ממני לחלוטין שאי פעם הייתי שובב או מרדן.
והנה יום כך אירע שאכן פגשתי אותה היה זה ליד סופרמרקט שעה שיצאה עם שני סלים גדולים
שקנתה לביתה ואני שהייתי בדרכי נתקלתי בה ושני סליה התפזרו על פני האדמה.
"אהה זה אתה" קראה מבוהלת
"כן זה אני"השבתי בהיסוס "מה נשמע תני לעזור לך עם הסלים"
אכן תכולת הסלים התפזרה עלפני הבטון הנוקשה ובמהירות אספתי את תוכנם.
"אני רואה שיש פה קוטג אחד קרוע אנא תני לי לקנות לך אחר במקומו"
"אין כל צורך"הגיבה בקשיחות נסבלת
"זה ייקח חמש דקות לא יותר"
ולבסוף התרצתה והסכימה שאני אקנה את הקוטג המדובר.
במהירות אצתי אל הסופר,אמנם הייתי עייף ביותר ממאורעות הימים האחרונים
אך עתה עייפותי פגה הייתה כלא הייתה,בזוית עיני הבחנתי באהובתי היושבת על גבי ספסל
מחויכת ומרוצה נראתה לי.אמנם שמעתי זה מכבר שפנינה מוסקוביץ ראתה אותי ממרר בבכי
בגן הציבורי ולבטח פרסמה את הדבר באוזני מקורביה ולבטח ספרה לדבורה.
אז יכול להיות מאד שדבורה זאת נוהגת בי במידת הרחמים ולא יותר מכך.
בכל אופן במהרה קניתי את הקוטג ונחפז כל כולי הגעתי אל דבורלה.
"אני מוכן לעזור לך עם הסלים"
נכלמת במקצת אמרה "אם זה לא קשה לך אז בסדר"
במהרה הגענו אל ביתה ונפרדנו תוך חילופי טלפונים והבטחה להמשיך ולהיפגש.
בתוכי המשכתי לתהות האם מתוך רחמים היא מסכימה לכל תוכניתי.
אכן מי ידע יצרי בן אנוש,מי ידע מזימותיו ותחבולותיו ומי אני השפל שאנסה לפענחם.
לא עברו מספר שעות והדברים הסתברו כהוויתם.
במהרה הגעתי אל בית הורי והשתרעתי על מיטתי עייף ויגע ביותר נרדמתי למספר שעות
כשהתעוררתי הייתה השעה שמונה בלילה בדיוק השעה שקבעתי עם דבורלה שלי נשמתי
לצלצל אליה.צלצול חד.
"אפשר לדבר עם דבורה"
"מדברת"
קולה נשמע עגמומי ונכא.
"מדבר אוריאל"
"כן כן זיהיתי את קולך,אני מצטערת אוריאל לא מרשים לי לצאת עד לאחר בחינות הבגרות"
עתה הסתבר לי למעלה מכל ספק שאכן כמו שחשבתי היה זה מתוך רחמים שהיא נענתה לכל
תוכניותי,לא אף שביב של תקווה,ייאוש חד משמעי.
"תגידי את האמת דבורלה האם באמת ובתמים רצית להיפגש עמדי?
"כן כן"ענתה ב צעקה כמעט קוראת את מחשבותי הוסיפה "ולא מתוך רחמים"
"אך אבא שלך לא מרשה לך "קראתי בסרקסטיות.
"אינך צריך להיות כל גס רוח כלפי"קראה דבורלה בלשון תחינה
"לפחות לא היית צריכה להשלות אותי"קראתי בקול נזעם
ותוך כדאי כך טרקתי את הטלפון בפרצופה כפי שראוי לה.
הייתה שעת ערב ולא יכולתי להישאר בביתי.יצאתי איפוא לרחוב לשאוף מעט אוויר.
רוח קרירה נשבה וטפחה על פני ולמעלה נצנצו וזהרו אלפי כוכבים בשמיים.
ברחוב הבחנתי במספר אנשים המהלכים לתומם.פסעתי לאיטי ללא מטרה.
לחלוחית דקה מכסה ומערפלת את עיני,לשווא ניסיתי לדחוק את דבורלה מדמיוני.
לשווא ניסיתי לשכנע את עצמי שכל יחסי עמה אינם אלא נחלת העבר ועתה עלי לשכוח אותה,
ולהתקין את עצמי לקראת העתיד.לחינם קראתי תוך הליכתי שדבורלה איננה הנערה היחידה בעולם.
ועוד רבות כמותה.לשווא לשווא דמותה החיננית עם שערה הפזור כשצחוקה מתגלגל על פניה
כרוח תזזית עלתה כל פעם מחדש.הדבר לא היה בשליטתי או נתון לרצוני.נראה משהו
גדול מהבנתי היה משחק וקורע אותה את נשמתי.
מחשבתי נסבה עליה בלי משים.אך עתה בכל אופן נגמרו האשליות
אכן ללא ספק היא נוהגת במידת הרחמים שאין למעלה הימנה
ביתה של דבורה לבית גליק.
---------------------------------------
מאז נודע לה לדבורה שאוריאל בנדהיים מירר בבכי בגינה בגללה,היא לא בזה לו ובליבה הצטערה
שכך נהגה בו בגסות רוח ודחתה אותו כלאחר יד.
כנראה איך שהוא מתנהג בבית ספר.פסקה לעצמה אין זה אותו אוריאל האמיתי
מה יכול להיות היא שאלה את עצמה שמצד אחד הוא רגשן,בעל מידות,
ואילו מצד שני הוא מתנהג בגסות רוח שכזאת למוריו למחנכיו.
ועתה שהיא פגשה אותו ברחוב ליד הסופרמרקט הוא נראה לה ממש כפי שנערות חולמות על
אהבתם.גבה קומה,צנום במקצת,עיניים כאלו המביטות חוקרות אותך בתוך תוכך.
והכיצד עזר לה לאסוף את הסלים שהתפזרו,ובאיזו מסירות נפש רץ להביא את הקוטג
ואחר כך נשא את הסלים עד ביתה.ובנוסף לכל אפשר להגיד במודע שאוריאל מידענו היה
יפה תואר.אם כי דבורלה שלנו לא הסתכלה על המראה החיצוני ובעיקר מה שנחשב בעיניה
היה היפי הפנימי,בכל אופן זה לא מזיק באם אדם הוא גם נאה כהשלמה למידות שבפנים.
היא נזכרה הכיצד הגיעה אל ביתה ואביה הפרופסור המכובד פנה אליה בלשון חד משמעית
"איני יודע מה הם התוכניות שלך לחופש בתי היקרה אך הסיכוי שלך לחיים עומד לפניך
זאת באם תעמדי בדרישות הגבוהות שמציבות לך מערכת החינוך בישראל.
דהיינו להתאמץ ביותר להצליח בבחינות הבגרות העומדות על הפרק"
כבת צייתנית לא העיזה לערער על החלטתו של אביה.
ועתה צלצל הטלפון בדיוק בשעה שקבעו ואין צורך לחזור עליה על השיחה.
עתה שראתה את הגסות רוח שדיבר אליה ממש כמו שהוא רגיל לדבר אל מחנכיו התנערה
מכל אשליותיה,שיהיה בחברה שמתאימה לו ויעזוב אותי במנוחה.פסקה לעצמה במרירות
כבר מאז שהייתה ילדה לא שמעה מאביה היקה הפרופסור ולו צעקה אחת,ובודאי
שמעולם לא דיבר אליה איש בגסות רוח כפי שמיודענו
לפתע נזכרה בשידוך שהציעה לה הרבנית מבני ברק בחור חמד חרדי ממשפחה טובה והיא דבורה התלבטה באם לקבל אותו.בכל זאת היא דבורה גדלה במשפחה חילונית וגם אביה לבטח יתנגד.
ועתה שהיא נקלעה למצב ללא מוצא היא התקשרה לרבנית שהיא אמנם מסכימה לשידוך שהציעו לה.

"אך רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום"
מידענו אוריאל..
שעה ארוכה פסעתי כך באפלת הרחוב מתענה ומתחבט,לרגע עלה בדעתי לטלפן אליה אל דבורה
לשמוע את קולה ,להתרצות ולבקש את סליחתה.
ומיד דחיתי זאת בשביל מה בשביל שתרחם עליך.
באם הייתה רוצה להיפגש עמי הייתה עושה זאת על אפו וחמתו של אביה הקפדן.
לבסוף נתאחרה השעה וחמקתי אל ביתי.לתימהונם הרב של הורי שכלל לא הבינו
לשינויים המוזרים של בנם.הסתגרתי בתוך חדרי לאחר שהפטרתי לילה טוב רפה.
בחצי הלילה נפלה עלי השינה ופתרה אותי מעינויי נפשי לפרק זמן קצר.
כסהרורי הייתי עוד כמה ימים ממאן להסביר את עצמי לבני ביתי,נמנע לתת הסבר כלשהוא
לפשר התנהגותי.כהוזה בהקיץ הייתי מסתובב ברחובות בלי דעת כשהרהורים טורפים את נפשי
לפיסות לפיסות.וכך עם חלוף הזמן דעכו במקצת המועקה והסבל.הצריבה והגעגועים אל דבורה
התעמעמו בקרבי מה עוד שנואשתי ממנה.
עתה הייתי מסוגל לחשוב על דרכי לעתיד לבא בדרך צלולה וישרה.
מספר הימים שנותרו עד לבחינות הבגרות היו חמישים בלבד.ולמרות שאט הנפש שהרגשתי
כלפיהם התיישבתי לשקוד על לימודי באותו חדר קטן שמראה הגלים המלחכים את החוף
נשקף לנגד עיני.
הטופס שחילק מורנו הד"ר פומרנץ חילק לנו ובו רשומות נראה עתה מבעית שבעתיים.
המספרים של פרקי התנ"ך והיצירות ספרותיות נדמו לי מדהימים בגדשם.
מספרם עד כמה שזכור לי הסתכם במשהו בין שלוש לארבע מאות יחידות.
מלאכה הייתה מרובה איפוא לפני אפילו באם רציתי לעבור את הבחינה במינימום הנדרש
שהוא ציון מספיק.
קבעתי אף שיטה מיוחדת בה אלמד ואשנן את הדברים.
עשר יחידות ליום הייתה המכסה היומית,לכל יחידה תוקדש שעה ותו לא וכך במשך ארבעים
יום אצליח לעבור את כל החומר.עשרת הימים האחרונים פסקתי באם הכול ילך למישרין
יעמוד לחזרה נוספת ושיפוצים למיניהם.וכך איפוא שקעתי בלימודי.
השיר הראשון ברשימה זוכר אני היטב היה שירו של ביאליק "אל הציפור".
אודה ולא אבוש כי למרות שהיה זה לימוד כפייתי הנאה מרובה הסבה לי קריאתו של השיר.
פתאום כך גיליתי במילים דברים נסתרים שעד עתה הייתי זר להם.
רוחי השתלהבה עת נוכחתי לדעת בעצמי את המשמעות העמוקה הטמונה בשיר זה לגבי עמנו.
הגעגועים להקמת בית לאומי,כל זאת השתקף בשיר בצורה בולטת ביותר
כה גדולה הייתה התרשמותי שקראתי את השיר פעמיים שלוש למען ארגיש ואחוש את עצמתו.
בהתלהבותי שגברה לא יכולתי להתאפק למלא מספר עמודים על השיר מרחשי לבי.
"אל הציפור"
דקלמתי בלהט רב והרגשתי איך מילות השיר חודרות לתוך עצמות גופי וכאילו מתמסכות בו.
רעד קל עבר דרך חוט שדרתי.לאחר רגע קלט מבטי את חוף הים שפרוש היה לפני וגליו הכחולים הפרושים המתנפצים אל החוף.שוב לא קינאתי באנשים הרוחצים את גופם,אין הם אלא ריקים ופוחזים
המתמכרים לשעשועים פיזיים ולעולם לא ידעו טבעה של חוויה רוחנית.
במשך זמן כך המשכתי להגות ולהתרכז במילות השיר,מדי פעם היו מאירים את נפשי רעיונות חדשים
שנתנו לחיי שמחה שלא הכרתיה,עולם שלם היה פרוש לפני ומצטער הייתי בכל לבי
שלא ידעתי דבר ולו חצי דבר אודותיו.מי יודע כמה שעות הייתי יושב כך מתענג והוזה בהקיץ.
אלמלא שמעתי לפתע נקישה קלה על דלת חדרי ואמי הופיעה על הסף.
"ארוחת צוהריים מוכנה בני בא לאכול"
"ארוחת צוהריים מוכנה"הלמו בי המילים כרעם ביום בהיר
"מה השעה אמא" שאגתי לעברה
"אחת בצהרים בני,אבל למה אתה צועק"?
כנכוש עקיצת נחש קמתי על רגלי מבלי שטרחתי להסביר לאמי את סיבת חרוני.
אבוי בחישוב מהיר הסתבר לי שהייתי טרוד על לימוד שיר אחד בלבד
במשך שש שעות תמימות.שש שעות לחשתי מזועזע,הדבר בלתי יאמן.בקצב לימוד שכזה
ספקתי את כפי,ספק באם אספיק לעבור אפילו על רבע מהבחינה,שלא להזכיר את הזמן לחזרה ולשיפוצים
אחרונים.
בחופזה בלעתי את ארוחת הצהריים כשאני מפטיר תודה לאמי קמתי וחזרתי אל חדרי הקטן.
בכעס עלעלתי בדפי השירה של ביאליק אל עבר היחידה השניה .בצורה מחושבת וקרה קראתי אותה
פעם אחת בלבד.
עוד מקודם החלטתי נחושות לאחר הטרגדיה עם השיר הראשון שמעתה והילך לא תהיינה שום סטיות
מלימודי,שום מחשבות ורעיונות שלא לצורך,לא עוד התרוממות נפש או דקלומים מיותרים,
שום תגליות פירושים או התלהבות שאינם משרתים את המטרה הסופית.
אינני חוקר שירה ואף לא מפענח כתובים,קבעתי לעצמי מפורשות.כל מה שזקוק אני להבין את היחידה
רשום בצורה ברורה וחד משמעית,חיוך עלה על פני עת לאחר חמישים ושלוש וחצי דקות הצלחתי
לעכל ולהבין את תוכן היחידה על בוריה.
אלא שעדיין היה מוקדם לחגוג,מאחר והפיגור בין השש שעות שקרה בשיר הראשון רבץ על צווארי כנטל
והייתי צריך להדביקו ויהי מה.ואמנם תוך כמה ימים השתכללה שיטת לימודי עד כדי כך שהצלחתי
לצמצם את משך הזמן ליחידה לארבעים ושתיים וחצי דקות.
שמחה שכזאת תקפה אותי שעתה הסתבר לי שהצלחתי להשיג סוף כל סוף את הפיגור הנורא של
השש השעות הראשונות.הרשייתי לעצמי אתנחתא קצרה עם בני משפחתי.
כשעיני נוצצות הסברתי להורי עד כמה אני מתקדם בלימודי.
"בני"אמר לי אבי בהתרגשות אם כי לא נעדר בקולו שמץ של גאווה,
"רוצה אני שתדע בשמי ובשם אמך שאנחנו גאים בך מאד מאד תמיד ידענו שבסופו
של דבר לא תאכזב אותנו"
לאחר שבוע וחצי של לימודים רצחניים חל דבר מה בלתי צפוי ששיבש במקצת את התוכניות.
בד ובד עם ההאבסה המטורפת של עוד ועוד חומר נתטפחה בקרבי שנאה עזה עד כדי בחילה לחומר
הנלמד ולדרך לימודי .מיום ליום התעצמה וגברה שנאתי זאת עד שהגעתי למצב שבו קיללתי
את ביאליק וטשרניחובסקי בלי שום בושה.באחד המקרים הקיצוניים תלשתי בזדון,
את אחד מסיפוריו של "מנדלה מוכר ספרים"והנאה מרובה הייתה לי עת התבוננתי איך צונחים להם
כמטר שלג אלפי הפיסות על פני הרצפה."הרי לך מנדלה" קראתי בזעם.
איבתי זאת ליצירות הספרותיות הייתה בלתי מוסברת לחלוטין ובניגוד לכל תכנוני.
תהיתי על כך רבות ושאלתי את עצמי מדוע אני כל כך שונא את החומר הלימודי.
עד שבאחד הימים תוך השינון המטורף התחוורו לי הדברים.
הסתבר לי שאני עושה את מלאכתי רמייה,"מרמה אני את עצמי,"קראתי בקול רם ואף לא מנעתי מעצמי
לדפוק על שולחן הכתיבה בכל מחץ אגרופי.
אהה !!למרות הזלזול שחשתי במשך לימודי בבית ספר אי שם עמוק בתוך תוככי תוכי.
במסתרים העמוקים של נשמתי,אולי באותם מהויות שהיו בי ולא ידעתי דבר אודתם.
רק עתה הסתבר לי שאני מסוגל לאהוב ספרות ושירה בכל מאודי. מוזר היה הדבר בעיני,ולמרות זאת כך זה היה,עשיתי איפוא מלאכת רמייה עת התכחשתי לאמת הפנימית שבי.ניסיתי להפוך את עצמי למעין מחשב בזעיר אנפין הקולט אינפורמציה.
"אויה "רגשותי הם המה תבעו את מנת חלקם בכל אותה ממלכה מופלאה,בשמץ של געגועים
נזכרתי בשב השעות שהקדשתי לשיר הראשון "אל הציפור" של ביאליק.אכן היה זה לימוד לשמו
בפעם הראשונה בחיי.לא אותה איוולת מטופשת שאחרים לעסו עמלו וטרחו למעני.
אלא אני בעצמי מחפש את הפתרונות ומוצאם.
ההתלהבות שחשתי בקוראי את הדברים ................בלי משים היתמלטו מפי המילים הקשות.
"בחינות בגרות ארורות,בחינות בגרות ארורות."אגרופי לא מנעתי בעד עצמי להישלח פעם נוספת
אל השולחן ולהכות בכל כחי.}"בחינות בגרות מטופשות "ייאוש מר אחזני הכל היה חסר תועלת ואוילי
נמצא הייתי במעגל סגור שאין לפורצו,אמנם באם אבקש כפי שאני התאוויתי או אז לעולם לא אצליח
להדביק את הנדרש לבחינה,וכך איפוא מתוך חוסר הברירה שבדבר נגשתי בחזרה ללמוד,
את אשר הייתי צריך להתייגע עליו.
לאחר חמישים ימים של לימודים אינטיסיביים הצלחתי סוף סוף לעמוד בלוח הזמנים הצפוף.
ציינתי לעצמי בסיפוק אירוני שאמנם אני מוכן לבחינה שתבוא ליום המחרת.
חסר אונים השתרעתי על מיטתי ותקעתי את מבטי בתקרה הלבנה מעלי.
ריקנות השתלטה עלי,חי נפשי שמוחי היה אטום ולא מסוגל עוד לתפקד.
הרגשתי כמו אסיר מעונה בבית הסוהר שקיבל את מנת ייסוריו עד תום,הגרוע ביותר היה לא יכולתי לחשוב,היה השבוע האחרון,אותו שבוע בו הכרחתי את עצמי לעבור פעם נוספת על החומר.
זה היה עינוי לשמו הכול בתוכי התקומם כנגד כך ובכל זאת חרקתי שיניים כשדמעות ממש עומדות בעיני,
חזרתי וקראתי את אשר היה צריך לחזור ולקרוא,לקרוא ולחזור.
בצדודית עיני הבחנתי בערמת הספרים המונחת זו על גבי זו באי סדר על השולחן.
ביאליק טשרניחובסקי יל פרץ עגנון.ספר הספרים המתורגם למאות לשונות בכל העולם.
ירמיהו יחזקאל.שום דבר בעולם לא היה מניעני לקום ממקום רבצי ולעיין בהם שנית.
"לא עכשיו לא מחר לא מחרתיים"החלטתי על כך נחושות.
אי שם בת הכרתי מיצר הייתי על כך.לא הייתה בלבי שמחה לאיד,לא יכולתי להרהר שבכל זאת החמצתי
דבר מה שלא אהיה מעורב בו יותר.
השהיה המרובה בתוך חדרי הקטן הכבידה עלי והחלטתי לצאת החוצה להתרענן.במקצת.
שעת בין הערביים הייתה ודמדומי חשכה ראשונים החלו יורדים,שמתי את פעמי אל חוף הים וטיילתי
לאטי על החול הרך,רוח מערבית קרירה נשבה וטפחה על פני.קרניה האחרונות של השמש פזזו
על הגלים ויצרו מעין משבצות רקומות,זה מכבר הסתלקו אחרוני המתרחצים ושקט השתרר סביב.
מלבד אולי גלי הים המתנפצים אל החוף וקריאות חולפות ונשנו של מספר שחפים,
דומייה נסוכה הייתה מסביב,הלכתי כל לבדי שכשעיני תרות מתבוננות באופק הרחוק
כמתוך חלום עלתה בזיכרוני דבורלה שלי וגעגועי אליה גברו והלכו.
זה חודש וחצי שנעלמה ממסכת חיי ודומה הדבר בעיני כשנים.רק להיות במחיצתה לדעת שהינה
חלק מקיומי,רק זאת ולא יותר מכך.
"דבורלה קראתי כשעיני דומעות" האי פעם אזכה להיות חלק מעולמך"
נראה כאילו איתני הטבע השתתפו בצערי במחאתי כשלפתע גל אדיר שטף את החוף כשהמים
מבעבעים בחול מסביבי.
בשש בבוקרו של סוף אוגוסט נפקחו עיני,נפרדתי מאמי ואבי כשניהם מביעים הערכה
לשעות הרבות שאותם ביליתי עם עצמי..
הגעתי לבית הספר כשעה לפני הבחינה,מספר תלמידים הקדימו את כמוני את בואם
והיו מתווכחים בינם לבין עצמם,מן הסתם היה זה על הבחינה הצפויה בספרות.
זאת ידעתי משום שהוזכרו שירים וסיפורים למיניהם שהיו מוכרים לי.
דבורלה לא נראתה ביניהם כלל,נכנסתי אל הכיתה והתיישבתי לבדי על אחד הכיסאות
כשאיני שם לב אל שאר התלמידים.השעה התאחרה והכיתה החלה להתמלאות,בתלמידים קולניים
קולות מרוגשים נשמעו מכל העברים.
אחד התלמידים שמעתיו צועק אל חברו הגינגי "אל תשכח מה כתב ד"ר בן יוסף לגבי השלוש
המתנות של פרץ "באיזה עמוד בדיוק ?"החרה אחריו חברו
"ישר בהתחלת הספר בעמוד שמונה למטה."
"אתה משוכנע שזה שם"?
"תכתוב את זה גינגי והכול יהיה בסדר"קרא לעומתו חברו והתיישב במקומו
מנותק מהסובב ישוב הייתי בחלק האחורי של הכיתה,מבטי סקר את הכניסה,מודאג ביותר הייתי
שהרי היא דבורלה לא נראתה".והרי באתי לבחינה בגללך אז למה אינך באה"לחשתי לעצמי מרטט..
בדיוק בשעה עשר השתתקה הכיתה עם פסיעתו של הבוחן אל תוך הכיתה.
מתחת לבית שחיו נשא מעטפה חומה וחותמת משרד החינוך והתרבות מתנוססת עליה.
"כולם ישנם"?שאל דרש את התלמידים כשהוא משיר את עיניו אלינו התלמידים.
רגע לאחר מכן נטל בידו הימינית קמצוץ גיר ובאותיות מאירות עיניים כתב על הלוח.
"התחלת הבחינה בשעה עשר גמר בשעה אחת בהצלחה"
בבת אחת קרע את המעטפה החומה ועבר ואישית חלק את השאלונים בין התלמידים.
ידידותי ומסביר פנים היה.
בדיוק בעשר וחמישה עת ישבו כולם ועלעלו בטופס הבחינה נפתחה ודבורלה שלי,
הופיעה על הסף.לבי הלם בחזקה עת ראיתי אותה ושוב לא יכולתי להתרכז בשאלון שלפני.
צנועה בלבושה שהוסיף לה הדר מיוחד ומעל לכל השער השחור הפרוש על פניה.
חודש וחצי נעלמה מחיי ורגשותי הלמו בי כבקורנס נפחים,דומה הייתה בעיני כשיח ורדים קוצני
שבאם לא תיזהר עלול הנך להידקר.משהו גדול מבינתי נמס בתוכי עת בחנתי את תווי פניה
והרגשתי הקלה מסוימת אלא שהיא התעלמה לגמרי מקיומי..
"מצטערת שאיחרתי"אמרה בלחש לבוחן
"תזדרזי כבר עבר עשר "לאחר מכן שמעתי מסביר לה את הנהלים.
מבטי לא נשר ממנה אף לא לרגע
לבסוף התיישבה בשורות הראשונות כשגבה מופנה אלי,פני נפלו,כזרה הייתה לי ואני לה.
כשמחנק סותם את גרוני התחלתי לעיין בטופס הבחינה.
הבחינה...אהה ..הבחינה במפתיע לא היו כל בעיות בענייה על השאלות.
דומה ההכנה המייגעת שעברתי כל אותו חודש וחצי,נתנה את אותתיה,
הפרטים עד האחרון פרצו מתוכי ממוחי בשטף בלתי רגיל,ללא שמץ של היסוס כתבתי את
הניתוחים השונים לכל שיר וסיפור.מוחי סיפק לי את האנפורמציה ביעילות כמו הייתי
מחשב זעיר כתבתי את הניתוחים המדויקים.במידת האפשר נמנעתי לכתוב את פירושי שלי האישיים
לנושאים השונים.לא לקחתי שום סיכון וכתבתי כמו שצריך שצריך לכתוב אם כי בתוכי הרגשתי
שאני שונא את עצמי ממש מתעב את כל ישותי.
הייתי הראשון לסיים את הבחינה וקרטעתי אל שולחן הבוחן והגשתי לו את בחינתי.
"האם גמרת את בחינתך ?שאל בהשתאות, מרובה.
"אמנם כן"השבתי לו
"ובכן תחכה בחוץ"אמר מבלי לזכותני במבט נוסף.
בהגיעי לדלת עוד לפני שיצאתי,הסתובבתי ונעצתי מבט קצר בדבורלה,אלא שהיא הייתה שרוייה
בלהט כתיבתה.
לבסוף פסעתי החוצה,אובד עצות התיישבתי על הספסל בפרוזדור
".האשאר או לא אשאר?"עברה מחשבה צורבת במוחי.
נפשי נקרעה בין הרצון לקום ולהסתלק לבין אותם אלפי חוטים שהדבקוני לספסל ונשארתי
לשבת ולו מחמת העובדה שאיזשהו אקט פיזי מנעני מלקום,גופי היה כמשותק מסרב לשאתני.
אט אט החלו חברי כיתתי להגיח ולצאת,כמצעד עברו לפני,חיוורים היו אך המתח בפניהם פג לפי
שעה,חלקם בת צחוק חגיגית הייתה על פרצופם,וחלקם משהו דחק בהם.
ישבתי כך ממתין כשידי משולבות האחת עם השנייה.רעד קל מלווה בצמרמורת עבר בגופי
אף שרציתי לשמור בכל כחי על קור רוחי הדבר לא עלה בידי.
בדיוק בתום שלוש שעות יצאה דבורה מהכיתה מלווה בבת לוויתה הקבועה פנינה מוסקוביץ.
ללא ספק הבחינה בי כעת,מוכרחה הייתה לראותני,מוכרחה הייתה ויהי מה,שהרי ישבתי
כחמישה מטרים בלבד ממנה.מבטה קפוא חסר כל הבעה ומלבד ניד קצר שבו נפגשו עיננו,
כלל לא טרחה להסתכל לכיווני.
כשהיא הולכת עברה על פני כאילו הייתי חפץ חסר חשיבות,מבטי הפנייתי אליה,סתם כך לאחור,
אלא שדבורה נעלמה מעבר לפינה,מבלי שהביטה כלל כלפי.
רק פנינה מוסקוביץ הפנתה לרגע אחד את עיניה וחי נפשי צחוק סרקסטי הופיעה על פרצופה נראה כאילו היא לועגת לי.
"אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה "סמוק מאודם ישבתי שעון כנגד הקיר, בלי דעת מה לעשות עם חיי
באם היה בידי הייתי נעלם לתמיד מעבר לקיר,אפילו במבט קצרצר לא זכתה אותי הנערה,בקושי איזה ניד קצר,וגם זאת יש להודות שישבתי למולה.
"כרצונך דבורה כרצונך"זוהי זכותך להתנהג כפי שאת מבינה ואין לי זכות לערער על כך"
"מה לי כי אתערב עוד"
יצאתי לאחר זמן מהבית הספר,מרחוק ראיתי את דבורה ופנינה פוסעות לאיטן,
לא ניסיתי להדביקן כלל,כזרה הייתה לי ואני לה,ורק כבדרך אגב נעוץ היה מבטי בנערה האחת מתוך השתיים.
שנתי נדדה באותו הלילה,בעיני רוחי ראיתי אותה את דבורלה ואני יושב למולה צוחק עמה סתם כך,
שתי עיניה נעוצות בי בעיני.נא על לשכוח,לשכוח לתמיד ולא להיזכר בה כלל.
אך מה נעשה שהאהבה תופסת את כול כולך ואינה מניחה לך אף לו לרגע.
פרץ של רגשות שטף את כל כולי,מוכרח אני לדבר עמה להסביר את עצמי,ויהי מה.
והרי תוכל להודות שלא נהגת כלפיה בהגינות והיא הרי אמרה שלא מתוך רחמים הסכימה
להיפגש עמי.איזה טיפש מטופש אנוכי הנה האהבה הגדולה של חייך הייתה כבר בידך
ואתה מר בנדהיים הנכבד דחית אותה בשתי ידיך,במו ידיך.
"סליחה מקרב לב זה מה שאתה צריך לבקש ,מוכרח אני להתחנן על נפשי"
השעה הייתה כמעט אחד אחר חצות ואני התלבשתי,מוכן ליציאה.
מן הראוי להזכיר ולמחרת הבחינה הקשה בתנ"ך,אך מי שיטען שיש דבר כזה הגיון באהבה משמע לא טעם מעולם מסגולתה.
במהירות חמקתי לרחוב מבלי שאיש מבני ביתי יבחין בכך,רוח קיצית הייתה מנשבת טופחת אל פני.
מלמעלה הקיפה את הירח הילה צבעונית,מן הסתם יהיה חם ביותר מחר.
הלכתי כך כסהרורי כשמחשבתי אודות דבורלה דוחפת אותי קדימה,צעד אחר צעד
מהירה ביותר הייתה הליכתי,לאחר שעה הגעתי אל ביתה של דבורלה,
במרחק עשר פסיעות בלבד שם ישנה אהובתי.
בחשש מסוים כשזעה קרה מכסה את פני,פסעתי אל דלת הכניסה,התנשמתי בכבדות חסר אונים
כשעיני מביטות בשלט הכניסה "משפחת גליק "ידי נשלחה אל פעמון הצלצול ועמדתי עוד רגע
לצלצל,אלא שברגע האחרון נרתעתי לאחורי.
"אהה אביה הפרופסור הקפדן האמנם לא יענה"?נזכרתי לפתע פתאום,חיוורון השתלט על פני.
ונרתעתי לאחור.בהרגשת הקלה מרובה חזרתי על עקבותי,כמה טוב שאדם יודע להשתלט על עצמו.
ברגע אחרון,לא יכולתי שלא לחשוב.
למזלי איש מבני משפחתי לא הבחין בי בצאתי ובבואי ופשר התנהגותי הבלתי מוסבר נשאר עמוק בקרבי.
בשעה שלוש וחצי נפלה עלי סוף סוף התרדמה.
רק על מנת להתעורר בעוד מספר שעות.
בבוקר כשעיני אדומות מחוסר שינה פסעתי אל בית הספר.חם היה ביותר כבר בתחילת היום.
ובהגיעי אל בית הספר חכתה לי להפתעתי דבורלה שעמדה מבודדת בחצר יפיפיה וצנועה בלבושה.
"בוקר טוב "קראה במפתיע לעברי
"בוקר טוב "השבתי לה בהתקרבי אליה בהיסוס.
"ובכן" הוספתי כשמנסה אני להסתיר את מבוכתי
"ובכן "אמרה כשהינה מחייכת במקצת.
צלצול עז קטע את שיחתנו לאות כשהגיע זמן תחילת הבחינה.
פסענו יחדיו כשהיא מקדימה אותי במקצת ואני הלכתי אחריה.
עיני היו נועצות בשערה השחור הגולש המתנדנד קלות ברוח הקלה.
לבי הלם בסער ושמחה מסוייגת הציפה את פני,
"פעם נוספת,פעם נוספת"חשבתי בלבי הפכה דבורה לחלק של חיי.
והדבר היה כל כך פשוט אך לא כל כך ברור כפי שהסתבר לי במהרה.
פסענו יחדיו אל הכיתה כשהרעש הרגיל של קדם הבחינה מלווה אותנו.היא התיישבה באחד הכיסאות
הראשונים ואני התיישבתי לידה כמעט לא הביטה בי,משהו דומה הטריד אותה,הלבביות שקדמה את
פני סרה לחלוטין מעל פניה.לאחר רגע הניחה פתק נייר שבו נאמר מדבורה גליק לאוריאל בנדהיים. שלום אוריאל --------------------------------------------------------------------------------- אני כותבת לך את המכתב הזה בלב כבד וצורב,וקל לי להעלות את הדברים על הכתב מאשר
לאמרם בעל פה.
אגש איפוא לעיקרו של המכתב ואין בכוונתי כלל להרבות במילים.
התרשמתי קשות מצורת התנהגותך הגסה כלפי לפני זמן לא רב,דבר שבודאי זכור לך היטב.
בעצם אוריאל איני זכאית לדון אותך לכף חובה והתנהגותך כלפי בני אדם אחרים זה עינינך
הפרטי בלבד,(בכל אופן תודה שלא נהגתי בי בהגינות)..
אף שמאמינה אני שעלינו לכבד ולהוקיר כל בן אדם.ובודאי שצריך בחברה מתוקנת הלכות נימוס בין
אדם לחברו.
אך זאת לא הנקודה המרכזית של מכתבי,ברצוני להדגיש שקיים פער בלתי ניתן לגישור ביננו,
הדברים שמצפה אתה בחייך הינם שונים לחלוטין מהדברים שמצפה אני.
מצטערת אוריאל עולמנו שונים לגמרי ואיני רואה איך אפשר יהיה לגשר בינהם.
סליחה וכל טוב לך בחייך דבורה גליק.
עתה הבנתי את הלבביות שבה קדמה את פני בשעה שנפגשנו ובגופי חשתי רעד ולבי הלם
בקרבי .המילים המצמררות שלה "מצטערת אוריאל עולמנו שונים,
ואיני רואה איך אפשר מלגשר בינהם"הכאיבו לי עד אימה.
ישבתי ליד אהובתי לשעבר מתבונן בטופס הבחינה בתנ"ך הוזה וסהרורי.
לפתע הרגשתי בקצה ידי דקירה עדינה של עפרון.
"היי אתה"לחשה היא אלי "אתה לא מתכוון לעשות את הבחינה"
"מה יצא לי מהבחינה קראתי הרי פרופסור ממילא אני לא אהיה"
"מה שלא תהיה או לאו זה רק תלוי בך"
"כשעיני נפגשות בעיניה "נו מה משנה לך מה אני אהיה עכשיו "
"זוג אוהבים הדבורים שלכם מפריעים לכל הכיתה"קרא השכן מאחרינו באירוניה.
היה זה הגינגי המפורסם שבשעתו ניסה להתחיל עם דבורה אך היא דחתה אותו כלאחר יד.
"תשמע גינגי תעזוב אותנו במנוחה"קראתי אליו נזעם כל כולי.
אך נראה שהגינגי מצא לעצמו טרמפ להיתפס אליו,ובודאי שלא היה מוכן להרפות.
כשקולו שלו דחק בי "אל תדאג בנדהיים לחינם אתה טורח,אתה לא רואה שהיא דתייה מחורבנת
ועוד הוסיף חברו של הגינגי נמרוד לוי..
"על מה אתה מדבר גינגי מדובר בחרדית מזורגגת,ואתה בנדהיים נפלת חזק,איתה.
מה אתה משלה את עצמך שהיא תיתן לך לנגוע בה,חלומות באספמיה"
נראה שהגינגי ונמרוד פגעו בנקודה רגישה ביותר,באותם ימים להגיד על מישהוא שהוא דתי או חרדי
זה היה להטיל,עליו דופי,עלבון צורב בלתי נסבל כמעט,ולכן כל כך מועטים היו החוזרים בתשובה
מי היה מעז לשים על קודקדו כיפה, סרוגה או שחורה,הפחד מפני דעת החברה היה בלתי נתפס. .
הסתכלתי על דבורלה עיניה מצמצו בתדהמה ופניה סמקו מבושה,ונראה שהיא עומדת לפרוץ בבכי.
היא נזכרה בדברי החיזוק שאמרה לה הרבנית מבני ברק,דודתה המסורה.
גם בעלבונות הקשים והמרים שיטילו עליך "לעולם תזכרי בתי שאת בת מלך"
גם בשיקוצים שיטיחו ובמאמרים הפוגעים שיניחו לרגליך.
"חובתך בתי לאזור אומץ ולהגיד לעצמך הנני בתו של מלך מלכי המלכים הק.ב.ה"
המשכתי להתבונן בפניה של דבורלה,מילה לא הוציאה מפיה לנוכח העלבון הצורב שהטיחו בה הגינגי וחברו בלבי חשבתי למרות הכול הינה גיבורה אמיתית.
הבוחן סוף סוף התעורר ובפנים חמורות פנה אלינו.
"אני רואה שיש בעיות רציניות פה למישהו אל תשכחו שזאת בחינת הבגרות "
הגינגי שנראה מרוצה מעצמו "תשמע הבוחן אי אפשר לעשות את הבחינה ששני אלו"כאן הצביע כלפינו
מפלטרטים בינהם"
"שיהיה שקט מוחלט אף אחד לא מדבר ברור"
"ואתה תעבור לשבת אחורה"הוא פנה אלי והורה לי לעבור לשבת בספסלים האחוריים.
עוד הספקתי ללחוש לדבורלה "אני רוצה לדבר איתך על המכתב שכתבת לי"
"בסדר אחרי הבחינה "
עברתי לשבת בכיסא האחרון בשורה האחרונה.הייתי כל כך עייף ממאורעות הלילה,עד שלא
חשבתי כלל על הבחינה ובעיני הדומעות מרוב עייפות,נפלתי על השולחן ונרדמתי לשעה קלה.
כשהתעוררתי כבר היה מאוחר להתחיל את הבחינה ולכן כתבתי את הערותי למערכת החינוך.
הבעתי את מחאתי החריפה מדרך חינוכנו.
למנהלים ולמורים הנכבדים שלום רב !!!
-------------------------------------------------------------------------------------
ברצוני אני אוריאל בנדהיים תלמיד כיתה י"ב להביע את מחאתי הנמרצת מדרך
החינוך שלנו במשך ארבע שנים.בודאי תשאלו מה יש לי נגדכם ?
אני שואל שאלה אחת עיקרית האמנם מי שהוא מתוך רבבות תלמידים היושבים
ברגעים אלו על הבחינה לתנ"ך,האם יעלה בדעתו אי פעם בעוד חודש שנה שנתיים
לקחת את ספר הספרים ולהגות סתם כך להנאתו שלו?,
הייתכן לא ייזכר בצמרמורת בבחינות הבגרות,ויניח את הספר מידו בשאט נפש.
זה בכל אופן מה שאני מרגיש ובודאי שאין אני יכול לפה לאלפים אלא רק לעצמי,
אך למרות זאת אני יכול להיות נציג לחברי כיתתי ולהביע מחאתי הנמרצת,בשמם שלהם
ממה שהפכו להיות בחינות הבגרות,
כנטל רוחני ההופך את הלימוד הכפוי למשא בלתי נסבל.
בברכה אוריאל בנדהיים..
חיכיתי לה לדבורלה מחוץ לכיתה,עיניה היו כבויות וצער נורא נשקף מהם.
אין זאת שהדברים החמורים שאמרו הגינגי ונמרוד פגעו בעמקי נשמתה.
"שלום לך דבורה"קראתי לעברה.
"שלום לך אוריאל "ענתה במבוכה ועוד הוסיפה.
"מה אני יכולה להגיד לך אוריאל ואיני רוצה להשלות אותך,אך צדק נמרוד בדבריו.
אם מי שאני אתחתן רק הוא יוכל לגעת בי,
כך מצווה אותנו התורה הקדושה,שרק עם מי נושאים לבעל איתו אפשר לחיות חיי אישות"
מבולבל לחלוטין הבטת בה בנושא אהבתי לא הבנתי דבר ממה שאמרה לי דבורלה.
אך בלבי ידעתי שהיא צודקת,ללא ספק שהיא גבורה אמיתית חשבתי בלבי.
אהבתי אליה קבעתי תתגבר על כל המכשולים.בקול חרישי הפטרתי.
"אני אוהב אותך דבורלה שלי כבר משנים,ולא משנה לי ואני גם לא מבין מה אומרת התורה הקדושה.
ובלבי חשבתי שמה שלא יהיה יחד נתגבר על כל הקשיים,וגם מבקש את סליחתך על האופן שבו
נהגתי בך אז בשיחת הטלפון"
כשידיה מטופפות על הקיר והיא רועדת בכל גופה וגם קולה היה מגומגם ובלתי ברור.
""עליך לדעת אוריאל שכבר קבעתי את האירוסים שלי עם חתני מבני ברק בשבוע הבא"
התנשמתי בכבדות למול אהבתי שכנגד עיני נמוגה ורק הפטרתי כלפיה
"אז סתם השליית אותי כמו שחשבתי למרות הכול"
"זה לא בדיוק אבל תדע לך שאתה גרמת לכל הבעיות בטריקת הטלפון שלך בפני"
"אין לך מושג דבורלה כמה אני הצטערתי על המעשה הקשה הזה כלפיך "עניתי שקולי רוטט ורועד.
"את הנעשה אין להשיב",קראה בחטף כשעיניה לא מביטות בי כלל, ולפתע ללא אתראה פנתה והלכה לה.
אז בגלל טריקת טלפון אחת שאמרתי שאני מצטער עליה את עוזבת אותי לנפשי"צעקתי לעברה בכל כוחי.
הייתי אמנם בן שמונה עשר באותה עת אך בלבי חשתי שכבר עברו חיי וספק באם יש להם עוד טעם,
מי יכול להבין את ייסורי האהבה,מי הוא זה שיראה את תהום הוויתם
לשווא תחפש מרגוע לנפשך,לחינם תהרהר אולי יש חיים זולתה
שהרי היא בכל מאודך והיא היא נותנת קיום לנשמתך
הינה האחת היחידה שכל מהות חייך סובבים אותה
בביתה של דבורה גליק.
לבה נצבט מכאב,למרות הכול היא אהבה את האוריאל הזה המשונה,בעל הלב הטהור כל כך.
לשווא תנסה להכחיש זאת ,איננה יודעת מתי נפתח לבה כלפיו,אולי היה זה בשעה שעזר לה
עם הסלים אבל מה זה משנה היא אהבה אותו ואף הצדיקה אותו שעה שקרא לעברה.
"אז בגלל טריקת טלפון אחת שאמרתי את עוזבת אותי לנפשי"..
לילה שלם עבר עליה כשהיא מתלבטת למי תטלפן ראשונה האמנם לרבנית,או שמא
אל ביתו של אוריאל.מתייסרת ונאנחת קראה אל השם "אנא השם הושיעה נא"
.כל צעד שלא תעשה יביא מכאוב לצד השני.הנה הבחור החרדי חשבה בלבה.הוא אמנם נחמד
ומרשים בשיחתו ולבטח באם הייתה גדלה בחברה החרדית הייתה נשאת לו.
אך מהו באמת מה טבעו שם בחדרי חדרים הייתכן יישאר בתמימותו?.
ומלבד זאת הרהרה לעצמה איך היא דבורה כחוזרת בתשובה תסתגל לכל השינויים הרבים
שתצטרך לעבור האמנם תעמוד בהם,נכון נכון הרבנית המכובדת מבני ברק מרביצה בה תורה.
ופעם בשבוע היא נוסעת אליה ללמוד את ההלכות הקשות הקשורות בקיום היהדות.
אך אין זה כלל דומה לאחת שגדלה עם היהדות כל ימיה.
הרי היא עצמה דבורלה עדיין צריכה להתחזק ואולי מוטב יהיה אמנם שהיא תתחתן עם משפחה
שתסייע בעדה,"תדעי לך ילדתי"אמרה לה הרבנית ואני אומרת לך מניסיון.
"האהבה בין גבר לאישה מוכרחה היא שתדעך ללא התמיכה היומיומית של התורה הקדושה"
אך מה יהיה על אוריאל שלה והרי הוא אמר לה במפורש שביחד הם יתגברו על כל הקשיים.
למה הוא מתכוון כשהוא אומר את הדברים? ועתה הרי הוא חייב לשרת בצבא שירות ארוך וממושך הרה סכנות ומי ידע באם יתרצה
וירצה לשמוע בכלל על היהדות.ואולי כן אז אני יכולה לסייע בעדו מלרדת אל שחת,
בידה שלה להצילו ולהביאו לחיי העולם הבא ואל יהיה הדבר הזה קל בעיניכם.
שזהו תכלית חיינו עלי אדמות וכל מהותנו,באם נרצה להאמין בכך בין לאו
כך כשהרהורים נוקבים מייסרים אותה התחבטה דבורלה שלנו ולבסוף אמנם התקשרה אל
מודעה ומכירה הלא הוא אוריאל בנדהיים.
הלו...
קול של אישה נשמע מעבר השני הייתה זאת אימו של אוריאל שרה בנדהיים.
"אוריאל שלנו לא מרגיש טוב יש לו ארבעים חום כנראה שפעת קשה"
"אנא ממך תגידי לו שאני דבורה אוהבת אותו ואני לא מתכוונת להתחתן עם הבחור מבני ברק"
"תגידי לו בעצמך גברתי"כשהיא,ממררת בבכי,וגופה רועד כל כולו פלטה בגניחה לעברו של אהובה.
"תדע לך אוריאל מה שלא יהיה אני אוהבת אותך בכל לבי ובשום פנים ואופן אני לא מתכוונת להתחתן
עם הבחור מבני ברק."אף להגיב לא יכול אוריאל השיעול החד קטע את קולו ורק בראשו נענע לאות הן.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
אכן מכל התרופות שהלעיטו אותי לרגל מחלתי הפתאומית בעצם הקיץ,
ללא ספק שזאת הייתה התרופה האמיתית לא אקמול לא אנטיביוטיקה,לא מדידות חום בעצם הלילה.
כאלו היו כאין וכאפס לעומת השמחה האדירה שנכנסה אל תוך לבי,.
אכן סוף סוף יש טעם אמיתי לחיי שהוא בעצם המזור היחידי לחוליי..