ברוך שלא עשני אישה
ברוך שלא עשני אישה
ברוך שעשני כרצונו בברכה זו באה לידי ביטוי מעלתה היתירה של האישה, שהיא מכוּונת יותר לרצונו של ה' יתברך, ולכן דווקא היא יכולה
לומר "שעשני כרצונו". וזה שהנשים מחויבות בפחות מצוות, הוא מפני שמצד טבען הן מתוקנות יותר, ולכן נצרכות לפחות מצוות כדי לתקן את
עצמן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאדם נברא עפר מהאדמה, ואילו האישה נבראה מחומר זך יותר, מצלעו של האדם. כלומר האישה מבטאת
התפתחות נוספת מעל קומתו של האיש (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77-78; שמות ע' 380; עולת ראיה ח"א ע' עא-עב). לא מקרה הוא
שלפירוש הפשוט ישנה עדיפות לגברים, ולפירוש העמוק ישנה עדיפות לנשים, מפני שאכן לפי המבט הפשוט מעלתם של הגברים יתירה, ואילו
מעלתן של הנשים ניכרת על ידי מבט עמוק יותר. ולכן הצניעות המדגישה את המעלה הפנימית חשובה יותר לנשים. ידוע, שה' לפני בריאת
האדם התייעץ עם המלאכים שנאמר: "ויאמר אלקים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" דהיינו ה' התייעץ עם המלאכים בדבר בריאת האדם. -
וזאת ללמד אותנו דרך ארץ, להמלך גם בקטנים מאיתנו. אך לגבי בריאת האישה - לא ראינו שה' נמלך עםהמלאכים אם לברוא אותה או לא..
ולכן מברכת האישה - ברוך שעשני כרצונו - דהיינו יצר אותי לפי רצונו בלבד - בלי לטיול עצה מהמלאכים !!! גבר ואשה כשהשם יצר את
האדם, ברגע שאדם הראשון פתח את עיניו, מה היה הפרופיל הפסיכולוגי שלו? תסביך אדיפוס לא היה לו, משום שלא הייתה לו אמא. לא
הייתה לו טראומת לידה משום שלא היה ילוד אשה. לא היה לא רקע של מריבות בין אחים..., אז איזה מין אדם הוא היה? ממה הייתה
מורכבת הנפש שלו? מעניין, שלאדם הראשון לא היה אינסטינקט של הישרדות. לכן, כאשר אלוקים אמר לו "וביום אכלך ממנו (מעץ הדעת)
מות תמות", זה לא הרשים אותו במיוחד. "טוב אז אני אמות", חשב. לא היה לו אינסטינקט הישרדות. אם כן, מה התרחש במוחו באותו זמן?
לאדם הייתה שאיפה למות. כך הייתה בנויה נפשו. הייתה לו שאיפה למות משום שהחיים, כך הרגיש, היו בלתי טבעיים. במובן מסוים, כאשר
השם אומר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", זה בעצם מתאר את מה שהתרחש בנפשו של אדם: "אני בא מעפר, אני רוצה לחזור". לחזור למה?
לחזור לעפר. לחזור לאפסות, לחוסר ערך. לגברים, עד היום יש את התסביך הזה. אם תפשיט מעליו את כל הגינונים החיצוניים, אם תיקח
ממנו את המכונית, את הכסף, את נעלי הזמש האופנתיות – אז הוא חש שאין כלום, רק עפר. כל גבר נבהל מכך שבסוף הוא יסתכם בכלום,
לא משנה כמה הישגים היו לו. יתכן שיהיה העשיר ביותר, בעל השליטה החזק והמצליח ביותר, המוכשר ביותר והמוערץ ביותר – בתוך תוכו
הוא מפחד שהכל ייעלם ולא יישאר ממנו כלום, והוא יהפוך לאפס, לאין. לאשה אין תחושות כאלה. אין לה פחד או חשד לגבי האפסות שלה.
זה לא קיים. משום שחווה לא נוצרה מעפר, היא נוצרה מאדם. אז כמו שגבר מפחד ממצב שבו הוא יהיה מוקטן לאפס, אשה, אם לוקחים
ממנה את כל ביצועיה והישגיה, היא מקסימום תצומצם למצב של גבר. אם תיקח מאשה את ישותה, היא לא נהפכת לאפס, היא נהיית הוא.
היא מאבדת את ישותה בתוכו. כאשר לוקחים מגבר את ישותו, הוא לא מאבד את עצמו בתוכה, הוא נהפך לאין. לכן גבר זקוק כל הזמן
לביצועים והישגים. הוא חייב להגיע לביצועים משום שהוא זקוק להכחשת האין.גבר עובד וחושב בצורה שלילית כגון לשון השלילה בברכה
עצמה. בעוד שאשה אינה זקוקה לביצועים על מנת להתקיים, היא זקוקה לביצועים על מנת לקבל הערכה.אישה מברכת בלשון חיובית. משום
שאם אתה אפס והפכת למשהו, אז ביצוע הוא הכל, והערכה היא מה שאתה זקוק לו יותר מכל. הערכת הזולת אומרת שאתה משהו. אשה,
שאינה מפחדת להיהפך לאפס, אינה מבינה ואינה יכולה לסבול כאשר מה שהופך אותה למשהו אינו מוערך. אז מה שאשה זקוקה לו יותר
מכל הוא: הערכה. התלמוד אומר שעל גבר לכבד את אשתו ולהיות מאד זהיר ברגשותיה. גבר צריך להיות זהיר בכבודה של אשתו, משום
שאשה רגישה מאד לחוסר צדק. זו לא רק אבחנת סרק לגבי נשים. במרכז ישותה של האשה, מה שמטריד אותה זה חוסר צדק. אם מתייחסים
אליה ככלומניקית היא חשה את חוסר הצדק, משום שאין זה נכון, היא בהחלט משהו-היא נוצרה מבסיס טוב יותר, מדרגה גבוהה יותר, ואי-
צדק פוגע בה. ביטול הקביעה האלוקית שהיא טובה וזכה יותר מטריד אותה, ולא כמו הגבר אשר פןחד מגילוי האמת-עפר ואפר מן האדמה
כשמתייחסים לגבר ככלומניק, לא חוסר הצדק הוא שמכאיב לו, אלא האמת המרה היא שמכאיבה לו. אם הוא אכן כלומניק הוא שונא שיזכירו
לו זאת. תגובתו לא תהיה כתגובה לחוסר צדק וגם לא זעם מלווה במוסר, אלא כאב אישי, בעוד שאצל אשה, לא חשוב כמה יתעללו בה וינסו
להרוס אותה, זה עדיין נשאר עבורה בגדר חוסר צדק מוסרי. זו הסיבה מדוע יכול להיות מצב של אשה מוכה במשך שנים, וכל הזמן היא
אומרת לעצמה שזה מגיע לה. גבר לא יכול להיות כזה. הוא אינו יכול לומר "זה מגיע לי", משום שזה לא הנושא. הנושא, עבור הגבר, הוא
"האם אני ישנו או לא". אם את מתעללת בי, אז אני לא-כלום ואינני יכול לשאת זאת. אינני יכול להיות מוקטן לאפס ולהמשיך לחיות. אשה,
לעומת זאת, פשוט אומרת לעצמה, "זה מגיע לי, ולכן אין כאן חוסר צדק". כך היא מסוגלת להמשיך לחיות. זה גם מסביר מדוע גברים הם
תוקפניים. גבר מחפש באופן נואש להיות מוכר ומוערך כמשהו, ולכן הוא צריך להוכיח את עצמו, הוא מוכרח להשיג, לרכוש. הצורך הזה
לרכוש הוא תוקפנות, בעוד שכאשר אשה מחליטה לשמור על מה ששייך לה, להישאר היא עצמה, לא משנה באיזו נחישות היא מתמידה בכך,
זו לא תוקפנות, משום שהיא לא עם הפנים לרכישה – היא מנסה לשמור על מה שיש לה-ואכן יש לה. כאשר האריה הולך לציד, הוא תוקפני.
כשהלביאה הולכת לצוד, היא מנסה לפרנס את משפחתה. למרות שהיא עלולה להיות יותר אלימה מן הזכר, זו לא תוקפנות – זו מלחמת
קיום. אם תאיים על גור דובים כשאמו בסביבה, אתה בצרות. אז תאמר: "יו, איזה תוקפנית האמא הזאת", אתה טועה. היא פסיבית לגמרי.
אם אתה לא מהווה איום עבורה היא בסדר גמור ואין לה עניין להתקיף אותך. היא לא רוצה שום דבר שיש לך. היא רוצה לשמור על מה שיש
לה ואת זה היא תעשה בפראות. אך זה עדיין נקרא שמירה ולא תוקפנות. לעומת זאת, האריה הזכר רוצה את מה שיש לך והוא נחוש בדעתו
להשיג זאת. אז אפילו אם הוא עושה זאת בנועם ובעדינות – זו עדיין תוקפנות. אפילו ניסיון פיתוי עדין ומנומס מאד נחשב לתוקפנות, משום
הרצון להשיג מה שלא שייך לך. אתה נחוש בדעתך להשיג משהו, לרכוש לעצמך, אתה חיית טרף. אתה יכול להיות טורף נחמד, אך זו עדיין
תוקפנות. גברים נקראים תוקפניים משום שיש להם צורך במשהו שאין להם. נשים נקראות פסיביות משום שהן לאו דווקא רוצות מה שאין
להן; הן אוהבות את מה שיש להן. אין הכוונה דווקא לרכוש גשמי. מדובר כאן יותר על הצד הפסיכולוגי, על הנפש. עובדה זו מאפשרת לנו
להבין את אותה ברכת השחר השונה בין גבר לאשה. הגבר אומר: "ברוך אתה ה' ..... שלא עשני אשה". הגבר אסיר תודה על מה שהוא לא,
משום שאינו יכול לצאת בהצהרה חיובית; הוא אינו יכול לומר 'תודה רבה לך על מה שאני', מפני שהוא לעולם אינו בטוח שהוא משהו. אשה
אומרת: "ברוך אתה ה' ..... שעשני כרצונו". אשה יכולה לצאת בהצהרה חיובית על עצמה, משום שהיא יודעת שהיא יש, ולכן היא אסירת תודה
על ישותה, על מה שהיא.
ארז לוי
 |
|
|
