שאלה בכתובות דף נב: - עשינו עצמינו כעורכי הדיינין
במס' כתובות דף נב: הובא סיפור עם ר' יוחנן שהיו לו קרובים שהיה עליהם מוטל לזון את אשת אביהם [מנכסיו, משום כתובתה], והיתה כל יום צריכה לרפואה והיה זה מכלה מנכסיהם... והגיעו לפני ר' יוחנן והציע להם שיקוצו לרופא תשלום על כל רפואתה ובכך יוכלו לגבות על חשבון כתובתה [ולא ממזונות] כמבואר שם בגמ' לעיל בסוגיא. ואז אמר ר' יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ["אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין, ועורך הדין לפני הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך את הדיינין להפוך ליבם לטובתו של זה" - רש"י].
ושואלת הגמ' מעיקרא מאי סבר [שהציע לקרוביו לזכותם] ולבסוף מאי סבר [שהתחרט ואמר עשינו עצמינו וכו']. עונה הגמ': מעיקרא סבר ומבשרך אל תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני.
וצריך להבין שהרי מדובר בעצה שמורידה מזכותה [ולא שמציע להם עצת התנהגות שהיא תסכים מדעתה לוותר מזכותה כדלקמן נד:], וע"ז בדיוק נאמר עורכי הדיינין, א"כ צריך עיון מפני מה הוא הכח הגדול של "מבשרך אל תתעלם" שיכול לעשות דבר שלא כדין, וכך סבר ר' יוחנן אלולא הדין ש'אדם חשוב שאני' משום "ולזות שפתים הרחק ממך".
אגב, בראשונים באמת כתוב שרואים מכאן להלכה שבקרוב אמרינן "מבשרך אל תתעלם" ולא חשיב עורכי הדיינין ומותר לגלות דינא [אם אינו שקר]. ובאדם חשוב רואים להלכה דשאני.
מה הפשט?
אשמח לקבל תשובה מאוהבי התורה ולומדיה.
 |
|
|