מבחן הגדלות שבחן אלקים את משה רבנו

מבחן הגדלות שבחן אלקים את משה רבנו - מאמר קצר וקולע

אחת החריגות הפיזיקאליות המופלאות שמסופר בתורה, למדנו בפרשת שמות בהתגלות הקב"ה למשה רבנו בהר חורב לציווי שליחותו אל בני ישראל, וכך מתארת התורה: "ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלקים חרבה: וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל: ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה: וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני: ויאמר אל תקרב הלום" וכו'.

לכאורה רואים כאן קריאה הדרגתית: על משה לראות ולשים ליבו אל "המראה הגדול הזה" - בערת אש ללא כליית החומר הבוער, ולא די בזאת אלא מוטל עליו לסור לראות באבחון קרוב יותר "מדוע לא יבער הסנה", רק אחר צעדים אלו אומרת התורה "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה".

נראה שיש כאן נסיון למשה רבנו אם באמת ראוי להיות רוען של ישראל, מבחן בגדלותו הרוחנית של גדול ישראל.

וכך אומרים חכמינו ז"ל במדרש [רבה פ"ב – ו'] "ויאמר משה אסורא נא" – "ר' יוחנן אמר, ה' פסיעות פסע משה באותה שעה שנא' אסורא נא ואראה. ר' שמעון בן לקיש אמר הפך פניו והביט שנא' וירא ה' כי סר לראות. כיון שהביט בו הקב"ה, אמר, נאה זה לרעות את ישראל". עד כאן דברי המדרש.

ואפשר להציע בביאור הדברים, שהוי ידוע שאחת מתכונותיו הרמות של אדם גדול היא ההתעניינות והשימת לב עד לפרטים הכי 'קטנים' ודקים. (עד כדי כך שמסנגרת הגמ' בתענית [ד ע"א] על צורבא מרבנן [בחור חריף, אבל ת"ח זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן – ע"פ רש"י] דרתח [שכועס], אורייתא הוא דקא מרתחא ליה [- תורה היא שגורמת לו לכעוס]. ומפרש רש"י וזה לשונו: "שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם וקמ"ל דחיייבין לדונו לכף זכות".)

אך כמובן מוטל על האדם התלמיד חכם לכוון תכונה זו לערכים נכונים ונרצים לפני ה'. יש מי שיראה את הערך רק בדברים 'שמימיים' ונשגבים, אבל יש שיראה את כל המציאות המוכרת בארץ כחלק ורובד לא מבוטל מהערך העליון – רצון ה' – קיום והבנת התורה.

וזה פשוט, לא שייך להבין ולקיים את ההלכה בלא הכרת המציאות לפרטיה. וכך כותב החזון איש [אגרות חזו"א ח"א, ל"א]: "בירור משפט בבחינת הלכה למעשה נחלק לעיונים שנים. העיון הראשון להניף הסולת הנקי סעיפי המשפט התוריים. ואחריו עיון השני החדירה בהעובדא הנוכחת לפנינו במעלותיה ומגרעותיה ובדיוק משקל של כל פרק מפרקיה, כדי להתאים את הנידון אל סעיף ההלכה המכוון עליו. ומרובים המכשולים של ההתאמה כוזבת מהמכשולים ביסוד ההלכה, ז"א אף שאין הדיין אומר על מותר אסור ועל אסור מותר בכל זאת הוא נכשל בהמעשה שבא לידו ומחליט בכוח מדומה שזו שבא לידו היא של הסעיף הידוע, בעת שהעלים עין מקו דק רב הערך" וכו'.

וכן ידוע הוא לכל בר בי רב ששימת הלב והדקדוק בפרטי התורה הוא מעקרי הלימוד ומי שאין ליבו רגיש וחד לראות אף את החלק הדק ח"ו יסלף דיני התורה.

גלון
מה שאתה אומר נכון כאמצעי [למצות] אהבת ה', רציתי להעתיק את הרמב"ם, הדרך הקלה היתה דרך ויקיפדיה ערך אהבת ה':


הדרך להגיע לאהבת האל

מפאת המרחק שבין האדם לאל, והיותו של האל מופשט וחסר דמות מוחשית שניתן להתייחס אליה, נזקק הרמב"ם לשאלה כיצד יכול האדם לאהוב את האל, ומהי הדרך לכך. בנושא זה כתב שתי הדרכות שונות; האחת, בחיבורו המוקדם יותר ספר המצוות, שבו כתב שהדרך היא על ידי לימוד תורתו ומצוותיו, ואף הגדיר כך את המצווה:

אחי עזר

נראה לתרץ בלא עיון:

א. אולי יש לומר שלימוד תורה אינו מביא ישירות, אלא "מתוך כך" יכול אחר כך על ידי הבתכלות בעולם וכו', לדעת את בוראו. על ידי חידוד שכלו...

ב. גבי לימוד תורה כתב הרמב"ם "ומתוך כך", וגבי התבוננות במעשיו וכו', כתב "מיד הוא אוהב וכו'.." ונראה הביאור שיש ב' ידיעות'. יש ידיעה, זמנית ומיד, ויש ידיעה עמוקה שנשארת ליותר זמן. וזה על ידי לימוד תורה, שאיננו ישיר [לענין זה], אך עמוק וקבוע

תושבעפ