טבילת רווקות - מה היה ר' סלנטר אומר?

צודק ,
הענין הוא שאם היה רב אומר כך היום , יכול להיות שהיו מתנכלים לו .
וכבר היו דברים מעולם .

מעודי אני תמה על רבני המזרחי שמרבים לעסוק בדברים שבינו לבינה ברבים. הרב אבינר הוא עוד דוגמא.

אראל,
ואם התהליך החינוכי היה "נתקע" באחד השלבים? נניח שהאנשים והנשים הנידונים מסכימים היו לקבל עליהם "לגור ביחד לפני החתונה - מוכרחים, אך לעבור על דיני נידה - לא מוכרחים", אבל לא את השלבים הבאים?

מקובלני מאימותי, שבכל תהליך חינוכי אנחנו יכולים לדעת בוודאות, רק "מאין אנו באים", ו"להמר" בלבד על ה"אנה אנו הולכים". מכיוון שאני מאמינה גדולה בחינוך, וגם בכוחם של אנשים ונשים להשפיע על אופן החשיבה בחברה שלהם, אני מוצאת, שהשיטה כשלעצמה מצוינת, רק אם יקח הצד "המחנך" בחשבון, שהוא עלול/עשוי גם להיות מושפע ולא רק משפיע.
זו דעתי. מהי דעתך?

צ'וטונג ,
עד כמה שידוע לי בזמן הזה הנושאים האלו מפורסמים בפומבי , תחת כל עץ רענן ושאינו רענן ...

חברה שלא מסתגרת ממה שקורה בעולם לא יכולה להמשיך לטפל בנושאים האלו רק כאוסף של מקרים פרטים יחודיים .
אם כי גם אני נבוך לא אחת , מהתייחסויות כאלו ואחרות של רבני המזרחי לנושאים כאלו . (אבל זה לא דוקא בגלל עצם העיסוק , אלא בגלל ה"איך" , וד"ל)

אראל סגל

אני מבין שהקושיה שלך מתמקדת בגישות ההפוכות בין זו המיוחסת לר' ישראל מסלנט לבין זו שהציגו רבנים מודרניים מן התנועה שממשיכים לכנות "מזרחי". אלו האחרונים אוסרים לאשה לטבול לנידתה אם אינה נשואה. ואילו לדעתך ר' ישראל מסלנט היה מתיר זאת מטעמי חינוך וקירוב.

אני סבור שהקושיה עומדת על כמה הנחות יסוד, וכולן טעונות בדיקה. יתכן שהן נכונות, אך זה טעון בירור רב.

א. האם ר' ישראל מסלנט התיר איסורים בשם הקירוב? שני סיפורים מפורסמים אודותיו מציגים אותו כמי שבא למחללי שבת והציע להם לקצץ ככל האפשר בחילול שבת. במקרה אחד היה זה בשיחה עם סוכן נוסע יהודי שכתב בשבת. במקרה שני היה זה עם קהילה שלמה שפתחה חנויותיה בשבת. במקרה השני, הטענה היא שלאט לאט הרגילם לא למכור בשבת.
אך האם זה סיפור יפה - או מעשה אמיתי שמשקף גישה? זו שאלה היסטורית, שצריכה להיבדק בכלי המחקר ההיסטורי.

ב. בניגוד למה שעלול להשתמע כאן, גישתם של האוסרים אינה פסולה מכל וכל. כמה וכמה פעמים בגמרא עצמה אנו נתקלים במושג "הלעיטהו לרשע וימות" במובן שאין אנו אחראים לעובר עבירה מדעתו הרעה, ואין עלינו להשתדל לחסוך ממנו את האיסור.

ג. כפי שציינה אמשלום, יש הבדל בין איסורי שבת לאיסורי עריות. עריות הן הכוח החזק ביותר שמושך את האדם, ושום השתוקקות אחרת אינה יכולה להשתוות לו (פרט למקרים אינדיבידואליים), בעוד שאיסורי שבת אינם מעלים ואינם מורידים אצל הנפש והפיתוי שם היה ממוני, שהוא קל יותר. כלומר, מי יערוב לנו ולר' ישראל מסלנט שהזוג היה מפסיק לאחר שהתרגלו להמתין לטבילה? אני עצמי לא הייתי סומך על כך. אדרבה, הגמרא עצמה שוללת את נקודת הראות הזו, ומניחה שרק "פת בסלו" יכולה להספיק כדי למנוע כשלון. מדוע שכאן יהיה טוב יותר?

לבד מכל אלו יש לדון בשאלה אם נכון הוא להתיר לזוג לחיות יחד בלא חופה וקידושין, אולי לשם ה"ניסוי" ואולי למטרה אחרת. וכבר היו על זה אשכולות. לדעתי, גם אם ניתן להציע נימוקים שונים, אפילו מוסרניים, לניסוי כזה, ממה שאני יודע זה דבר פסול בעיני התורה. יחסי אישות יש להם מקום אחד ויחיד בבית היהודי - בקדושת חופה וקידושין.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
למקום שליבך אוהב, לשם רגליך הוליכו אותך, כנראה - זה בוודאי לא המקום שליבי שלי אוהב ...
בכוונה לא דיברתי על העניין עצמו (עליו הבעתי כבר את דעתי באשכול שעסק בנושא), אלא רק על ההליך החינוכי-דתי שהציג אראל.
אני מעריכה מאוד מהלך חינוכי כזה, בוודאי יותר מפסיקה חד-משמעית ואטומה, המתעלמת מן המציאות של הקהל והקהילה הספציפיים. רצוני הוא להדגיש את האתגרים החינוכיים, הדתיים וההלכתיים העומדים לפתחה של הבוחרת במהלך כזה.

איני מבין מה הבעי' בסיפורי ר' ישראל סאלנטר שהביא מיימוני. האם זה נוגד להלכה להציע למחללי שבת למעט מחילול שבת ככל האפשר?

לעומת 'הלעטיהו רשע וימות' יש ההלכה הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה. וצ"ע ההגדרות. הרי בהליכה במקוה מצילים מכרת.

לענ"ד המושג "הלעיטהו לרשע וימות" נועד למנוע סחטנות, והוא מתייחס לאדם שמאיים "אם לא תתירו לי לעשות עבירה קלה - אעבור עבירה חמורה". הוא לא מתייחס לאנשים שיצרם מתגבר עליהם.

האם לפי שיטה זו יש מקום להגיד למי שלא רוצה לספור שבעה נקיים ולטבול, שלפחות תטבול אחרי גמר המחזור ואז לא תעבור על דאורייתא?

מאיפה הבאת את זה שללא שבעה נקיים אפשר לטבול ולהיטהר מדאורייתא? זה כלל לא נכון!

דבר תורה נדה אינה צריכה שבעה נקיים בניגוד לזבה . ובנות ישראל החמירו על עצמן וכו' .