| נשלח ב-5/7/2004 00:43 |
 |
| |
קביעת הלכה "כהשקפה"
לפני מספר ימים חולל רב ידוע סערה ציבורית, כאשר קבע גדר הלכתי מסויים – בסיוג שהדברים נאמרים כהשקפה ואין לבצע את הפעולה הנגזרת מהם, לכאורה. ברצוני להדגיש שאין לי כוונה לעסוק באשכול זה באותו גדר הלכתי ובשאלת נכונות קביעתו של הרב; הנושא הוא, כידוע, רגיש ביותר והוא עלול לגרור את הדיון למחוזות שמקומם לא יכירם בפורום זה. לכן אבקש מכל המגיבים לא להתייחס לתוכן הדברים, ולא לגרור את האשכול לכיוונים כאלה (שאלת זכות פותח האשכול על אשכולו ראויה, אולי, לאשכול בפני עצמה); נניח, לצורך העניין, שהרב קבע שלכלב הפוגע בילד יש, בהשקפה, גדר של שור המועד, או כל הגדרה הלכתית אחרת שתעלו על דעתכם. רצוני כאן לברר מה פירוש קביעת גדר הלכתי "כהשקפה".
אם כן, נראה לי שיש שתי דרכים עיקריות לבאר את כוונתו של אותו רב בקביעה "בהשקפה" (ואולי גם דרך שלישית, שנראה לי שאינה רלבנטית במקרה זה ולא אתייחס אליה):
א. הגדר ההלכתי חל במלואו, אלא שבמציאות החיים הנוכחית במדינת ישראל לא שייך ואסור לפעול בהתאם לנפקא מינות המתחייבות ממנו לכאורה.
ב. הגדר ההלכתי חל רק במובן ההשקפתי, כלומר קביעתו משמעותה היא רק שיש להתייחס מבחינה נפשית לאדם ולפעולה עליהם דובר באותה דרגת חומרה של אותו גדר הלכתי.
גישה א' מבטאת הכרה במגבלות ההלכה בעולם המציאות; אין ההלכה תמיד ניתנת למימוש, ממש כשם שההלכה מחייבת אותנו להקריב קרבן פסח אך בסיטואציה ההיסטורית הנוכחית הדבר אינו ניתן ליישום. אין זה חיסרון בהלכה, אלא חיסרון במציאות; ההלכה עצמה נשארת בגדר הנחיה לביצוע.
גישה ב' היא, לדעתי, מעניינת יותר. משמעותה היא שיש בהלכה שני רבדים: הלכה למעשה – ובהקשר זה, גם הלכה לא ישימה ואף חילוקים ופלפולים תאורטיים יכולים להחשב כ-"הלכה למעשה" – והלכה כהשקפה, כלומר קביעות הלכתיות שמשמעותן ותפקידן אינו בתחום המעשי, אלא קביעת השקפות ויחס נפשי נכון כלפי המציאות; לא קביעת הלכה למעשה על פי תפיסה ערכית, כפי שקורה לא פעם, אלא שימוש בכלי ההגדרה ההלכתית ככלי לחיזוק השקפה מסוימת – אם תרצו, יש כאן היפוכה של "הלכיזציה של המוסר" החביבה על חברנו אידך גיסא, ובמקומה יש כאן "מוסריזציה של ההלכה" – ההלכה משמשת ככלי לדרשנות, והגדר ההלכתי אינו בעל ערך מעשי כלשהו ואינו מיועד להיות כזה. יש לזכור שאין המדובר כאן בקביעות אגדיות-למחצה, כמו, נניח, "גוי ששבת חייב מיתה"; כאן מדובר בקביעה הלכתית לכל דבר ועניין – ובכל זאת, היא שייכת לרובד של השקפה ולא לרובד מעשי, וגם במצב אידיאלי לא מתחייבת ממנה פעולה. מצד אחד, יש כאן החלשה של ההלכה ביחס להבנה הקודמת, שכן הקביעה ההלכתית עוברת למעמד בלתי מחייב; מצד שני, ניתן לראות תפישה כזו כמרחיבה את מצודתה של ההלכה לתחומים שלפי ההבנה הראשונה אין לה שליטה בהם: הלכה שכל מהותה הוא היישום המעשי היא חסרת ערך ברגע שסיטואציה היסטורית שוללת ממנה את אפשרות היישום, ואילו הלכה שמהותה היא השקפה יכולה תמיד להיות רלבנטית. תפישה כזו של ריבוד בהלכה יכולה להביא אותנו למבט מחודש ומעניין על הלכות קיימות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 07:46 |
|
| |
גם וגם,
ועד שבא אותו הרב,
האם לא ידענו כבר על שני ה"מודלים",מ"עין תחת עין"[לפי הסברים אחדים - רמב"ם במו"נ וספורנו]
לעומת "בן סורר ומורה" ועוד, למ"ד "לא היה ולא נברא,אלא,דרוש וקבל שכר".
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 09:43 |
|
| |
ספרן,
ראשית, גם לכך כיוונתי במשפט האחרון של הודעתי המקורית, כלומר ברור לי שאין זה חידוש של השבוע שעבר.
שנית, יתכן שבכל זאת יש כאן חידוש מסוים: נהוג לא פעם לטעון שחז"ל, כאשר עקרו את "בן סורר ומורה", את ביצועו בפועל של עונש המוות, את מחיית עמלק וכו' פעלו (במודע או לא) מתוך תפישה ערכית שראתה במצוות אלה בעייתיות מוסרית, ולפיכך פעלו כדי לעקר אותן ממשמעות מעשית ועל ידי כך לפתור את הקונפליקט המוסרי. תפישה של הריבוד כפי שהצעתי כאן תגרור מסקנה הפוכה: כאשר חז"ל מבטלים את המשמעות המעשית, אין זה פותר את הבעיה המוסרית, אלא להיפך - מעצים אותה: חז"ל הופכים את ההלכה מהלכה מעשית, שנוהגת רק כאשר מתקיימים התנאים הנדרשים לה (ובימי חז"ל לא התקיימו תנאים אלה ממילא), להלכה השקפתית, שהיא רלבנטית בכל עת.
נקודה נוספת כאן היא המודעות, כלומר ההבחנה המפורשת בין הלכה כהשקפה לבין הלכה כהכוונת פעולה במציאות. הבחנה כזו היא נדירה יחסית, והיא שעוררה אותי להעלות את הנושא. אינני בטוח שחז"ל תפשו את הדברים כך. אפילו אמירה כמו "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא, אלא דרוש וקבל שכר" אינה מנסה להציב את הבן הסורר ומורה כבסיס לעיצוב השקפה - נניח, על חינוך ויחסי הורים וילדים - אלא להיפך, מצמצמת את משמעותה ההשקפתית של המצווה ומשאירה ממנה רק סוג של משחק אינטלקטואלי. "עין תחת עין - ממון", לעומתה, היא הלכה למעשה, שיש לה אמנם גם צד של השקפה, אך היא אינה מצטמצמת בו. ההשקפה הנגזרת כאן היא תוצר לוואי של הקביעה ההלכתית ולא להיפך. עולה בדעתי מקרה אחד ברור של "הלכה השקפתית" בדורנו, והוא יחסו של האדמו"ר האחרון של חב"ד לאפיקורסים, המחלק חד משמעית בין קביעת "מורידין ואין מעלין" שהיא לעיון בלבד, ובין ההלכה המעשית על פיה יש להציל כל אדם מישראל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 09:52 |
|
| |
ההגדרה של הצד הראשון, על מגבלות ההלכה מחמת התנאים המציאותיים, שאינם מאפשרים לקיים את ההלכה כפי המתחייב, נראית לי לא מדויקת. וזאת משום שמלבד מערכת ההלכות העיקרית, ישנה מערכת הלכתית שלימה למקום בו לא ניתן לקיים את ההלכה המקורית. לדוגמא, כל דיני ספיקות, בממון או בברכות, הן הלכות שנקבעו במקרים בהם אינך יודע את המציאות האמיתית, והדבר מונע ממך לכאורה את קיום ההלכה המקורית. גם בחוסר אפשרות של אונס ישנם הלכות מיוחדות, כמו בדוגמא שהבאת מקרבן פסח, הרי בזמן הזה אנו נחשבים פטורים הלכתית מקרבן מכח המציאות, ויש לכך השלכות הלכתיות.
אם ניקח לדוגמא את הנושא הראשון, הרי ההלכה קבעה את העיקרון, "לפעול בדרך הטובה ביותר למנוע איבוד ממונו של ישראל". אולם הדרכים שהיו מתאימים אז אינם מתאימים היום, ואולי אף יגרמו את ההיפך. במצב כזה אותה הלכה עצמה, מחייבת כיום לעשות את ההיפך הגמור. אם בעבר היא חייבה "מלחמה" כיום היא מחייבת "הסברה". זוהי גם טענתו של החזו"א בענין מינין ואפיקורסים שאותה הלכה שאמרה "מורידין ולא מעלין" היא המחייבת כיום להמנע מכך היות וההיא כל התוכן של ההלכה.
הצד השני איננו מקובל עלי כלל, היות וכל החלוקה למוסר והלכה, איננה אלא חלוקה מלאכותית. המוסר עצמו מעוגן בהלכות מפורשות ברמב"ם, וזו היתה עיקר עבודתו של הגרי"ס להשריש שמדובר בחיוב הלכתי לכל דבר ועניין.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2004 13:00 |
|
| |
גם וגם,
אין כאן שום "משחקים אינטלקטואליים",כדבריך.
המפרשים מדגישים,דווקא למ"ד "לא היה ולא נברא",את המגמה החינוכית.
תוכל למצוא סקירה נוחה של דבריהם אצל ר"י נחשוני "הגות בפרשיות התורה".
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2004 10:21 |
|
| |
לדיון הראשוני - קשה לדון על המקרה מאחר וכלל לא ברור למה ההלכה של רודף איננה חלה בימנו. (אני חייב לדון במקרה הקונקרטי- בלי פוליטיקה - מאחר ויש בו פרטי דינים חשובים).
לא נראה לי שיש מי שיומר שבמקרה הקלסי של אחד הרץ אחר חברו עם סכין בידו להורגו, ונראה שעומד להצליח, שאין להצילו בחיי הרודף - כולל שאין דין יכול להצילו באחד מאביריו.
הם התייחסות של "בגדר" אני מניח הינה למקרה הפרטי והקיצוני יותר כגון אחר ממון ישראל.
הסיבה שהמקרה המתואר איננו דומה ל"בחינת שור מועד" וכדומה, נובע מכך שהפיכת ההייחסות ההלכתית להסתכלות רעיונית או מוסרית איננה נוגעת לכלל התורה. היא נוגעת לאותם הלכות מאוד בודדות, בהם ההלכה הינה לפעילות בלי פסיקה.
כוונתי לדין קנאים פוגעים ולדין רודף, כשאר ברור שקנאים פוגעים בו הינו המקרה היותר קיצוני. מקרים אלה בהגדרה אינם מצפים מאיש הישראלי לפנות לרב, לפוסק, לעמודי ההוראה ולקבל מהם פסק. זוהי חובת התנהגות בו במקום בלי האפשרות להתייעץ. חובה אישית לנמצא בסיטואציה.
ומכאן מקור הסכנה. במקום שכביכול מסרו את הסמכות המשפטית לכל אחד ואחד, פחד גדול נופל על הממסד על שימוש מעוות ומסוכן בסמכות הזו, ומכאן הרצון לנטרל אותו, "ולהחזיר הביתה" את הפיקוח.
מאחר ו-2 הדינים אינם עוסקים ב"עונש" אלא פעולת מניעה, לכן: א. דינם מסור לכל אדם, וב. ניתן לומר לגביהם שהם "בגדר".
אוסיף ואסביר: כאשר נוהגים לצעוק שדבר מסוים הינו אביזריהו דע"ז או גילוי עריות ו- "דינו" יהרג ועל יעבור. אין מדייקים. דינו של אביזריהו, יכול להיות בלאו במלקות ואו רק מדרבנן, כך שבסולם חומרת ההלכה הקלאסי - כרת, מיתה, מלקות, דרבנן, מנהג, וכו' הוא מדורג מאוד נמוך, אבל הפעולות שאפשר לעשות למנוע אותו הינם קיצוניות - יהרג ועל יעבור. ועל דבר כזה ניתן לומר שיש בו "בחינה של" שבאופן עקרוני אנו מבינים איזהשו פן של חומרת המעשה מתוך הדין הזה. גם אם איננו חל.
כדומה של רודף אחר ממון ישראל. "דינו" של מאבד ממון ישראל קל ביותר - במקרים מסוימים גזל מדאוריתא בלי מלקות, ובמקרים אחרים פחות.
אבל מתוך ההלכה הנוגעת לא לעונש אלא לפועלת המניעה, ניתן להבין "בבחינת" כמה חמור המעשה.
על כגון אלא נאמר מה שנאמר
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
