שוב אפשר לבקש ברכה מ"הבתולה מלודמיר"

שוב אפשר לבקש ברכה מ"הבתולה מלודמיר"


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=449208&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0



היא התפללה בטלית ותפילין, הרביצה תורה בחסידיה ולא רצתה להתחתן. ביום ראשון הקרוב תעלה חבורת מוקירי זכרה של האדמו"רה האגדית לקברה שנחשף לאחרונה בהר הזיתים בירושלים






מחר לפנות ערב יתכנסו כמה עשרות אנשים בגינת ביתה של משפחת קגן, בשכונת בקעה בירושלים, כדי לציין אירוע מיוחד: יום השנה ה-116 למותה של "הבתולה מלודמיר", חנה-רחל ורברמאכר, אשה ערירית מהעיירה לודמיר שבאוקראינה (בחייה היתה העיירה שייכת לאימפריה הרוסית) שנודעה כאדמו"רית חסידית. היא התפללה בטלית ותפילין ונהגה, כמנהג האדמו"רים הגברים, לערוך לחסידיה "סעודה שלישית" (הסעודה של שבת אחר הצהריים, שייחודה ברוח המלנכולית השורה עליה בשל הפרידה הקרובה מהשבת), שבה אמרה דברי תורה. כמו כן לקבל חסידים בשאלות תורניות והעניקה להם ברכות.

ברוח זו יציינו גם רות גן קגן, רב בזכות עצמה (שאינה משתייכת לזרם כלשהו), ואורחיה את יום הזיכרון באמירת דברי תורה ובעיסוק במשמעות של לימוד תורה נשי.

יום השנה ה-116 איננו תאריך עגול, אבל השנה הוא בכל זאת תאריך מיוחד. שכן ביום ראשון, שבו חל התאריך המדויק של יום הזיכרון, יעלו מוקירי





זכרה של ורברמאכר לקברה, שבהר הזיתים. מיקומו של קברה התגלה רק לפני כשנה בידי נתנאל דויטש, חוקר יהודי (איש מחשבת ישראל בהתמחותו) מפנסילווניה שבארצות הברית, שלאחר כמה שנות מחקר פירסם בשנה שעברה ביוגרפיה על ורברמאכר ושמה "הבתולה מלודמיר - אשה יהודייה קדושה ועולמה".

בחודשים האחרונים אירגנה קגן הקמת מצבה מכובדת על קברה של ורברמאכר (המצבה המקורית, שאף אחד אינו יודע מה נכתב בה, נשברה כנראה בעת הכיבוש הירדני של ירושלים המזרחית) וזו תיחשף ביום ראשון. על המצבה נכתב: "פ"נ הרבנית הצדקת חנה רחל, בת ר' מאניש, מלודמיר, כ"ב תמוז תרמ"ח; מנשים באהלה של תורה תבורך". במכוון, הכיתוב אינו מסגיר את תפקודה האדמו"רי, והניסוח "הרבנית הצדקת" משמר את הכינוי שניתן לה בארכיונים בני זמנה. קגן מסבירה זאת בכך ש"לא רצינו להתבלט יותר מדי באזור הקברים החרדיים שבו היא קבורה. מה גם שהיא עצמה, למרות אורחותיה המיוחדים, היתה כל חייה אשה אדוקה שראתה את עצמה חלק מהעולם החסידי".

ורברמאכר עלתה לארץ בשנות החמישים לחייה, לאחר גל של הטרדות מצד הקהילה החסידית שבקרבה חיה. ככל הידוע, גם בירושלים המשיכה לנהוג כאדמו"רית. "הבתולה" הוא כינוי גנאי שהעניקו לה מתנגדיה בעולם הדתי, ומשום כך קגן וחברותיה מתנגדות לשימוש בו ומעדיפות לכנותה בפשטות בשמה הפרטי, חנה-רחל. במחקר החסידות כבר נכתבו כמה מחקרים על אודותיה; הראשון ביניהם עוד בראשית המאה העשרים, ביד חוקר החסידות שמואל הורודצקי. לפני שנים אחדות אף הועלה בתיאטרון החאן מחזה על קורותיה, "הבתולה מלודמיר", שכתבה יוספה אבן-שושן, בכיכובה של גילי בן-אוזיליו.

למעשה, במחקר החסידות מופיעות נשים נוספות שנהגו לתת שיעורי תורה ולברך את החסידים, אם כי הללו היו כולן נשים או בנות לאדמו"רים ידועים (הידועה ביניהן היא הודל, בתו של מייסד החסידות, הבעל שם-טוב), והייחוס המשפחתי איפשר להן את החריגה הזאת. ורברמאכר, לעומת זאת, היא האשה היחידה שתיפקדה כאדמו"רית ממש, וזאת מבלי שנהנתה מהגנתו של ייחוס משפחתי כלשהו (אביה היה סוחר, אם כי הכסף הרב שהוריש לה איפשר לה הגנה מסוג אחר: אי-היזקקות לחסדיה הכלכליים של הסביבה).

במקרים מהסוג הזה, כפי שמדגיש גם דויטש, "קשה לדעת מה אמת ומה אגדה בסיפורים על אודותיה. ברור שיש בסיפורים גרעין של אמת וברור שיש גם הרבה הגזמות 'אגדיות', וקשה להבחין בין הדברים".

בארכיון הרוסי בסנט פטרבורג מצא דויטש מפה של לודמיר משנת 1840 ובה ציון ביתה של "היהודייה הרבנית חיה רחל" (כנראה שיבוש של חנה-רחל). היא היתה בת יחידה להוריה ושניהם מתו בצעירותה: אמה מתה כשהיתה בת 9 ואביה כשהיתה בת 19. כך חיתה לבדה, עם כספו הרב של אביה. האגדות מספרות שהחלה לעסוק בתורה לאחר אחד מביקוריה בקבר אמה, שבו נחבלה ואיבדה את ההכרה. לפי האגדה, שנשענה כנראה על דברים שאמרה בעצמה, עם אובדן ההכרה "עלתה לשמים" ושם קיבלה את השליחות ללמוד תורה ולנהוג כאדמו"ר.

היא אכן החלה לנהוג כך, ואת ביתה הפכה לבית תפילה ובית מדרש, שבו היא היתה מרביצת השיעורים ומברכת את המשחרים לפתחה. "מי שמחשבות קדושות מלוות אותו בדרך חייו הרי אינו בודד ואינו אומלל, כי המחשבות האצילות סוככות עליו מפני הבדידות", אמרה. דויטש אומר ש"חסידיה היו בעיקר נשים וכן גברים בעלי מלאכה, בני המעמדות הפשוטים. באותו זמן פעל בעיר 'צדיק' אחר, ר' משה מלודמיר, שהיה נכד של אחד הצדיקים המפורסמים, והוא נתמך על ידי עשירי העיר. נראה שהעניים לא כל כך הרגישו בנוח לפנות אליו ולכן העדיפו לפנות לחנה-רחל".

זה היה כמובן רק עניין של זמן עד שתפרוץ סערה סביב פעילותה של ורברמאכר, וזו אמנם לא איחרה לבוא. אנשים ביקרו את עצם העזתה לנהוג כאדמו"ר, כמו את התעקשותה שלא להתחתן. לעיר הובא אחד הצדיקים האזוריים, האדמו"ר ר' מרדכי מטשרנוביל (העיר שלימים התבקע בה הכור הגרעיני המפורסם), והוא גזר על חנה-רחל להפסיק לנהוג כאדמו"ר ולהתחתן. את פעילותה האדמו"רית לא הסכימה להפסיק. אשר לנישואים, דויטש מדבר על כמה גרסאות: לפי גרסה אחת, אולצה להתחתן עם הגבאי שלה, נישואים שהחזיקו מעמד לילה אחד בלבד, ולמחרת כבר גירשה אותו מעל פניה. לפי גרסה אחרת, דווקא רצתה להתחתן, אלא שבעלה סירב לקיים אתה יחסי מין, בשל הפחד מקדושתה או ממעמדה הדתי המיוחד, ומשום כך, גם לפי גרסה זו הנישואים החזיקו מעמד זמן קצר בלבד, מה שתרם מן הסתם לכינוי "הבתולה" שהוענק לה.

זאת ועוד: הלשונות הרעות טענו שהיא לא רק נוהגת כגבר אלא גם שקולה הוא קול גבר, מה שהצמיח מיד את הטענה ש"דיבוק" גברי נכנס לגופה. דויטש אף מעריך שסיפורה שימש מודל לשלמה אנסקי, מחבר המחזה הנודע "הדיבוק", שסיפורו אמנם אינו חופף לגמרי לסיפורה של "הבתולה" אבל בעל מרכיבים דומים רבים (אשה בעלת קול גברי, נישואים מאולצים, צדיק המבקש להוציא את "הדיבוק" וכדומה). אין הוכחות חותכות לכך, אבל דויטש מצא לפחות ראיות נסיבתיות: הוא גילה שאנסקי אכן ביקר בלודמיר פעמיים בשנים שלפני כתיבת "הדיבוק" ואף ריאיין תושבים על סיפורה של "הבתולה".

לימים עלתה "הבתולה" לארץ ישראל. הסברה העממית קושרת זאת לרדיפות שנרדפה, אם כי דויטש מעלה את האפשרות שעשתה זאת גם משום שכך נהגו חסידים רבים באותה תקופה (שנים של התעוררות משיחית ביהדות מזרח אירופה). שנת עלייתה אינה ברורה, אבל נראה שהיה זה בסביבות שנת 1860.

בארכיון מונטיפיורי בלונדון מצא דויטש שני אזכורים לקיומה של "הבתולה" בירושלים, בשני מיפקדים שונים שקיים משה מונטיפיורי ליהודי ארץ ישראל, הראשון ב-1866 והשני ב-1875. כך גם נודעה שנת לידתה: 1805. בשני המיפקדים, אגב, היא כלולה ברשימת האלמנות (השם הכולל שניתן אז לנשים בודדות), מקרב המשתייכים ל"כולל ווהלין" (השם "כולל" אינו מקביל למשמעותו כיום, אלא לקהילה): בראשון היא מתוארת כ"רבנית רחל-חנה", ילידת לודמיר, ובשני כ"רבנית הצדקת חנה-רחל מלודמיר".

בארכיון החברה קדישא של כולל ווהלין גם מצא דויטש את מיקום הגוש והחלקה של קברה שבהר הזיתים. בשל השתוללות האינתיפאדה בשנים שעשה את מחקרו, הוא לא איתר פיסית את מקום הקבר. זאת עשתה קגן לפני כחצי שנה.

קגן התוודעה לסיפורה של "הבתולה" בהיותה תלמידתו של הרב זלמן שחטר (אשר הסמיך אותה לרבנות), מייסד "התנועה להתחדשות יהודית" בארצות הברית, הנחשבת למוקד הניו אייג' היהודי. שחטר, המתעניין כבר שנים בסיפורן של נשים תלמידות חכמים במשך ההיסטוריה היהודית, מחשיב במיוחד את סיפורה של "הבתולה", מפני שהוא עצמו משתייך למסורת החסידית והיא היתה כאמור מקרה נדיר של אדמו"רית. שנים ביקש מתלמידיו שינסו לאתר את קברה. בדצמבר האחרון באו לבקר את קגן זוג חברים מארה"ב, שכבר שמעו על זיהוי מקום הקבר על ידי דויטש וביקשו לבקרו. בעזרת אנשי החברה קדישא אמנם אותר המיקום הפיסי של הקבר, שכאמור אינו נושא כיום שום שם.

טקס ההסמכה של קגן לרבנות התקיים בינואר השנה בקולורדו, מקום מגוריו של שחטר. עוד באותו גייסו שחטר ותלמידיו כ-3,000 דולר להקמת המציבה על קברה של "הבתולה". את המצבה עיצבה חברתה של קגן, האדריכלית אביגיל זוהר, שגם היא הכירה היטב את סיפורה של "הבתולה" זמן רב קודם לכן והתרגשה מן הזכות שהתגלגלה לידה. העיצוב, אומרת זוהר, "נקבע לפי כמה קריטריונים, ובעיקר לאור הבקשה של אנשי 'חברה קדישא' שהמצבה לא תישא אופי החורג מזה של כלל המצבות בסביבה. הם גם התנגדו להקמת 'אוהל' (מבנה המסוגל לאכלס מבקרים, כמקובל בקברי רבנים ואדמו"רים חשובים, י"ש). לאור האפשרות שהמקום ייהפך לאתר עלייה לרגל, גם דאגנו שייחצב באבן מקום להנחת נרות נשמה, ולאחר הנחת המצבה גם נחצוב מקום להנחת 'קוויטלעך'" (פתקי בקשות, כמקובל בכותל המערבי ובקברי אדמו"רים).

שחטר מקווה שבעקבות פרסום הסיפור ומקום קברה אולי יתגלו גם כתבים אבודים שלה. עד היום השתמרו, לפי מאמר שהתפרסם ב-1952, רק ארבעה משפטים מדרשותיה. "כל מחשבה טהורה הנובעת ממשאלות הלב, אין השכל משיג אותן כלל", אמרה בין השאר. קגן, מצדה, אינה מסתירה את תקוותה שקברה של חנה-רחל ורברמאכר ייהפך לאתר עלייה לרגל לנשים ממגזרים שונים - לא רק פמיניסטיות מודרניות, אלא גם נשים חרדיות: "אני יודעת שאחרי הכל היא היתה אשה חרדית, ואולי אילו חיתה בזמננו לא היתה נותנת לי את ברכת הדרך. הייתי שמחה אם נשים חרדיות היו עולות לקברה, להתפלל בדרכן על החיים היהודיים שלהן, ואני אעלה לקברה לקבל ברכה לרבנות שלי".

רק בעברית החדשה

ברוב הזמנות לחתונות של החרידים כותבים התואר להכלה "הכלה הבתולה המהוללה" הכוונה אינה על היתה 'בתולה' אלא כי היא רווקה במקביל על מה שכותבים על החתן "הבחור המופלג בתוי"ש"


הבתולה כאן היא תרגום של המילה באידיש, 'מויד' (דער לודמירער מויד), 'מויד' באידיש אינה מורה על בתולותיה של האשה,

'מויד' היא קצת כינוי גגאי לבחורה זקנה גלמודה

'מיידל' =נערה
'מויד' =רוקה זקנה