אוניברסיטת חיפה
החוג לתולדות עם ישראל
שלמה מימון והנשים בחייו:
דמותה של האישה היהודייה בין המסורת וההשכלה
קורס: לעצב את העצמיות
מנחה: דר' יוסף חיות
מגיש: ערן טוך
מבוא
על שתי פגישות עם נשים מספר שלמה מימון בתקופת נדודיו בהולנד ובגרמניה. הפגישה הראשונה היא פגישתו המחודשת עם אשתו שהיתה "אשה גסה... לפי חינוכה ומנהג חייה, אבל בעלת שכל ואמיצת רוח" . אשתו באה בלוויית בנו כדי להציג לו אולטימאטום: לחזור עמה לפולין או לתת לה גט מייד. מימון מסביר לה כי הוא לא יכול לחזור לעולם ממנו הוא נמלט, הוא אינו יכול "לחזור לרצונו אל מצבו הברברי והעלוב הקודם", ולכן הוא מסכים, אם כי באי רצון, לתת לאשתו גט.
הפגישה השנייה היא עם אלמנה הולנדית בת ארבעים וחמש, מורה לצרפתית, אליה הוא מתוודע בהולנד. למרות שמימון נהנה לשוחח איתה על פילוסופיה ומדע, הוא מתחיל להירתע ממנה כאשר הוא חש שהיא מתחילה להראות נטייה רומנטית ("מגוחכת") כלפיו. באחת משיחותיהם, בעודה מלווה אותו אל פתח ביתה, היא אוחזת בידו, מסרבת לעזבה ובעיניים דומעות מתוודה בפניו על אהבתה כלפיו. מימון לא מגיב בצורה רגישה. הוא מספר: "כששמעתי הודעת אהבה קצרה זו, צחקתי צחוק גדול, חלצתי עצמי ממנה בחזקה וברחתי" . לאחר דחייה בוטה זו, לא מוותרת האישה ושולחת לו מכתב אהבה הנפתח במלים האלה: "טעיתי בך. הייתי סבורה עליך, שהנך אדם בעל דעות מעולות ורגשות נעלים. והנה רואה אני, שהנך אפיקורס גמור. אינך מבקש אלא את ההנאה בלבד. אין אשה יכולה למצוא חן בעיניך אלא בגלל יופייה בלבד... בוש והכלם, אדוני, שאדם נאור כמוך מחזיק בדעות מקולקלות כאלה" . מימון משיב לה במכתב מזלזל. הוא טוען כי המעלות האחרות המצויות באשה יכולות לגרום לרגש של כבוד, אך רק היופי מעורר את רגש האהבה.
קריאה של שני קטעים אלו מעלה מספר שאלות הנוגעות לדרך בה מתאר מימון נשים בסיפור קורות חייו. השאלה הראשונה עוסקת בדמותה ומצבה של האישה המסורתית באוטוביוגרפיה. מימון ממוקם במקום יוצא דופן במרחב ההיסטורי – בין העולם המסורתי לעולם המודרני, ובין יהדות מזרח-אירופה ליהדות מרכז-אירופה . מיקום זה מאפשר לנו לבחון את יחסו של מימון לנשים בעולם המסורתי, מתוך הפרספקטיבה של הנאורות. ננסה לראות איך מימון בונה את דמותה של האישה בעולם המסורתי, את המקום אותו היא תופסת במרקם החברתי של החברה המסורתית.
השאלה השנייה עוסקת ביחס של מימון אל נשים משכילות ומודרניות. נשים שכאלו, כגון האלמנה ההולנדית, מהוות את אחד האתגרים העיקריים להשכלה היהודית. באמצעות האוטוביוגרפיה של מימון, ננסה לבחון את הדרך בה הוא מתייחס לנשים אלו. יחסה של ההשכלה אל נשים נדון רבות בספרות המחקרית, בעיקר בתחומי מחקר המגדר, ונתון עדיין למחלוקת בתחום המחקר ההיסטורי. קיימות שתי גישות עיקריות לשאלה זו. גישה אחת רואה בנאורות (Enlightenment) את המקור לגישות שוויוניות שיובילו במאה ה-19 לפמיניזם ולאמנציפציה של הנשים בחברה האירופאית .
גישות אחרות מציגות תמונה אחרת. אחת החוקרות הבולטות בתחום, קרול פטמן (Carole Pateman), קובעת כי לא רק שהנאורות לא קידמה את מעמד האישה אלא אף הרחיקה את הנשים מהחיים הציבוריים . למרות שהנאורות ראתה באישה אדם בעל זכויות, היא לא ראתה בנשים חברות מלאות במרחב הציבורי ודחקה אותן אל התחום הפרטי של משק הבית. גישה זו היא תולדה של תפיסת אופייה של האישה כלא-יציב ונשלט על ידי הרגש והיצר.
למרות המחקר המקיף העוסק במקומן של הנשים בנאורות, ישנן מעט התייחסויות ליחסה של ההשכלה היהודית לנשים. כדוגמא, יעקב כ"ץ, בספרו הקלאסי "היציאה מן הגטו", כמעט ואינו מזכיר נשים משכילות כלל (מלבד אזכור הנשים הסלוניות כחלק ממבנה החברה הברלינאית) . למרות שהספר דן בשינויים החברתיים שעברו על הקהילה היהודית בתהליך ההשכלה, הוא אינו דן בשינויים שעברו על האישה. אחד מהמחקרים המעטים העוסקים בנושא זה הוא "האישה היהודייה המודרנית: מקרה מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה", על ידי שמואל פיינר . מאמר זה עוסק ביחסה של ההשכלה אל האישה היהודייה המודרנית בשתי נקודות זמן: בגרמניה של סוף המאה ה-18, וברוסיה של מחצית המאה ה-19. במסגרת עבודה זו אבדוק את מסקנות מאמר, בעיקר בנקודת הזמן הראשונה, מול האוטוביוגרפיה של מימון.
כדי לתת פרספקטיבה לתמונה העולה מניתוח האוטוביוגרפיה של מימון, אבחן את דמות האישה באוטוביוגרפיה מול דמות האישה כפי שהיא עולה מכתביו של רוסו. רוסו הנו אחד הכותבים העיקריים מאותה תקופה שעסקו בטבעה של האישה, בחינוך לו היא ראויה ובמקומה בחברה. אנו גם יודעים כי מימון קרא את כתביו של רוסו, ואלו אף שימשו כהשראה לאוטוביוגרפיה שלו . אשווה את דמות האישה כפי שהיא עולה מהאוטוביוגרפיה לדמות האישה אצל רוסו, ואבדוק האם וכיצד הרקע היהודי של מימון השפיע על אפיונה של דמות האישה.
האוטוביוגרפיה של מימון משמשת כמקור לא אכזב למחקר היסטורי. הסיבה לכך טמונה גם בעושר הנושאים בהם עוסק מימון, וגם בהשפעה הרבה שהיתה לאוטוביוגרפיה על קוראים במאה ה-19. האוטוביוגרפיה בנתה את דמותו של היהודי המזרח אירופאי בעיני קוראיה הגרמנים והמרכז אירופאיים, יהודים ולא-יהודים כאחד . חוזקה של האוטוביוגרפיה טמון דווקא בהיותה טקסט אישי, ולפיכך היא בעלת אמינות רבה יותר ומעוררת הזדהות רבה יותר. זהו גם אחד הטקסטים הראשונים שתיארו את דמותה של החברה היהודית המזרח-אירופאית ואת דמותו של המשכיל היהודי. ההשפעה של האוטוביוגרפיה כטקסט בעל משמעות תרבותית וחברתית מעוררת מספר שאלות מעניינות. למשל, עד כמה השפיעה האוטוביוגרפיה בעיצוב המיתוס לגבי האישה היהודייה המזרח-אירופאית. מפאת קוצר היריעה, עבודה זאת לא תנסה לענות על שאלות אלו.
רובם המוחלט של המחקרים שעסקו באוטוביוגרפיה עוסקים בפילוסופיה של מימון, ביחסו ליהדות, ביחסו לחסידות וכיוצא בזה . המחקרים מתמקדים בהגותו הפילוסופית והרוחנית שאותה מביע מימון באוטוביוגרפיה. הם כמעט שלא נוגעים ברבדים ה"פשוטים" יותר של האוטוביוגרפיה: יחסיו עם משפחתו, הדרך בה הוא בונה את דמויותיהם של האנשים סביבו והאופן בו הוא מתאר את חיי החברה שלו. עבודה זו באה לחשוף את הצדדים הפחות מרכזיים באוטוביוגרפיה. אסתכל בעיקר בטקסט החבוי בין דפי ההגות והפילוסופיה שבאוטוביוגרפיה, ואנסה להציץ, מבעד לכתפו של מימון הילד, המתבגר או האיש, אל הנשים שהקיפו אותו.
ילדותו של מימון והעולם המסורתי
מימון מצייר את העולם של ילדותו בצבעים קודרים. את העולם המסורתי הוא מתאר כעני, פשוט ובעיקר פרימיטיבי. את מרבית התחלואים הוא תולה בדחיקתם של היהודים בפולין על ידי המשטר והעם הפולני, אבל גם בתודעתם של היהודים עצמם. אורח החיים בביתו היה "פשוט ביותר", האוכל היה "לחם שפון גרוע, מעורב בסובין... ולעתים רחוקות מאכלי בשר" והבגדים היו של "בד גרוע ואריג גס" . הפרימיטיוויות באה לידי ביטוי גם בעצלנות ובטיפשות ששררו בכל. גניבות היו תכופות כיוון שהמחסנים לא ננעלו כהלכה, דלקות פרצו בגלל נרות זולים. ביקורת מיוחדת מקדיש מימון לפרזיטיות של מעמד הלמדנים והתלמידים החכמים. מימון מלגלג על הערך הגבוה של הלמדן ("עוף-פלא") בשוק השידוכין, על חוסר הטעם בפלפול התלמודי ("ללא תכלית וללא מטרה" ) וקובל על הנוהג כי על האשה לכלכל את בעלה הלמדן אחרי הנישואין:
"אלא שאחר כך אנוסה האשה להטיל על עצמה את הדאגה לפרנס את בעלה הבטלן ואת ילדיה (אשר בסוג זה הם בדרך כלל מרובים ביותר), והיא רואה בזה זכות גדולה לעצמה, והדין עמה" .
פסקה זו היא הפעם הראשונה בה מימון מזכיר נשים. הפסקה מגדירה את מיקומה של האישה בעולם הלמדני, שמימון ישתייך אליו בעתיד כתלמיד חכם. האישה אחראית על ענייני הפרנסה והמשפחה, ואילו הבעל על ענייני הרוח. האישה שותפה לצדיקותו ולמדנותו של בעלה, ולגמולו אותו יקבל בעולם הבא. גישה זו אינה שונה מגישות מקובלות במסורת היהודית וניתן למצוא אותה, כדוגמא, אצל רש"י שראה בנישואין "ברית" בין הבעל ואשתו . הפסקה הבאה, בה מסביר מימון את מעמדו של התלמיד החכם מדגישה את הנושא, ומחדדת את הביקורת אותה מביע מימון:
"...והחתן הלמדן מוסיף לעסוק בתלמודו על חשבון חותנו. ולאחר הזמן הזה נמסר הכסף לידיו והוא מתמנה לאחת המשרות המיוחדות לתלמידי חכמים, או מבלה את כל ימיו בבטלה של לומדי תורה. בין כך ובין כך נוטלת אשתו על עצמה את סדור עניני הבית ואת הנהגת העסקים, ודעתה נוחה, אם בשכר כל עמלה ותלאותיה תהא נעשית שותפה לתהילתו ולנחת חלקו של בעלה בעולם הבא"
הביקורת של מימון על אופן היחסים האלו ברורה – הלמדנות של התלמיד החכם נתפסת כבטלנות וכניצול של האישה. מימון לא תופס את הניצול כניצול מגדרי, כלומר כניצול של הנשים על ידי הגברים, אלא כניצול של הסוחרים והחוכרים על ידי הלמדנים, שבא לידי ביטוי קיצוני וממשי בתחום המשפחה. הניצול מתואר כטבוע בחברה היהודית בפולין, וכמצביע על הפרימיטיוויות שלה.
דמות האישה, כפי שהיא עולה מתיאור זה היא דמות אקטיבית, רחוקה מאוד מהדמות הפסיבית אותה אנו מכירים . אמנם חשיבותה פחותה מזו של הגבר הלמדן, והיא מופקדת על הצד השולי של החיים, על פי הקביעה הנורמטיבית של החברה היהודית באותה תקופה, אך בו בזמן היא נושאת באחריות בתחומי הבית והעסקים. העובדה כי היא ממונה על כלכלת הבית, וגם על ענייני הסחר והעסקים, מראה כי היא אינה מסוגרת במלאכות הבית, אלא מעורה בחברה. דגם לדמות אישה זו אנו יכולים למצוא בגליקל מהמלן, שהיתה מעורבת במידה רבה ביותר בעסקי המסחר המשפחתיים, כמו גם בענייני הבית וגידול הילדים . אמנם, דמות אשה זו לא עוסקת באופן פעיל בענייני הרוח, אך היא אינה אדישה לגורלה בעולם הבא. הייצוג הרוחני שלה על ידי בעלה אינו ייצוג פאסיבי. בעולם הבא היא תהיה "שותפה" לבעלה, שותפות הנובעת מ"עמלה ותלאותיה", בזכות ולא בחסד.
בנוסף לביקורת על ניצולה של האישה, מבקר מימון את הבוז לנשים ואת התופעה של ראייתה כנחותה. בוז זה נתפס אצלו כסימן לפרימיטיביות. הוא מדווח על תופעה זו בקרב הכת החסידית בה היה אורח, בתקרית עליה הוא מספר בהשתוממות רבה: כאשר קבוצת החסידים באה לחגוג את הולדתה של בת לאחד החסידים, מפסיק הרבי את השמחה בכעס רב, ודורש להלקות את האב כיוון שהולדתה של בת אינה סיבה לשמחה. מימון מעיר כי: "רגש הבוז למין השני הריהו סימן מובהק בתכונתם של האנשים הללו ושל כל שאר אנשים מחוסרי תרבות" .
כאשר כותב מימון על ילדותו, הנשים היחידות אותן הוא מתאר, אמו וסבתו, מתוארות כנשים עמלניות ועסוקות. הנטייה לפעילות ולמעשה מסחר ועסקים משודכת בעיקר לאמו. כנגד אביו שלא היה מוכשר לעסקים, הרי אמו היתה "אשה זריזה ביותר ומוכשרת לכל העסקים". היא מכונה "קוזה" (סייח) על ידי לקוחות האכסניה, בגלל "קטנותה וזריזותה" . ניתן ללמוד על קו אופי זה גם מהתיאור הבא: "אמי, שהיתה מטבעה בעלת מזג ערני ועסקנית, באה כאן לידי שעמום, לפי שלא מצאה לעצמה אלא עבודה מועטת" . קטע קצר זה יכול ללמד אותנו על פשטותה של אמו. כאשר אין לה מספיק עבודה באכסניה, וכתוצאה מקשיי הפרנסה, היא באה לידי מרה שחורה, ולאחר מכן לשיגעון. חוסר היציבות הנפשית יחזרו גם בתיאוריו על חותנתו וכלתו. מימון מתאר גם את סבתו כאשה עסוקה:
"זקנתי, אשה טובה ופשוטה, היתה שוכבת לעתים קרובות, יגאה מרוב עמל בעסקי הבית, לישון על גבי התנור במלבושיה וכיסיה מלאים מעות, בלי שתדע כמה. המשרתת היתה משתמשת בזה, והיתה מריקה את כיסיה למחצה. ואולם זקנתי לא הרגישה בריקנות זו (אם המשרתת לא הפריזה על המידה ביותר) אלא לעתים רחוקות."
בדומה לאמו, גם סבתו מתוארת כאשה פשוטה, אולם אנו יכולים ללמוד על קו אופי נוסף באישיותה – הטיפשות והסכלות. טיפשות זו אינה שונה מחוסר ההיגיון והשכל בה שרויה כל סביבתו, אולם תיאורה של הסבתא הוא הציורי ביותר. תיאור זה הוא גם התיאור האישי ביותר, כלומר המכוון לאדם ספציפי. שתי הנשים הראשונות בחייו מאופיינות בעיקר בפשטות ובחומרנות. תכונות אלו מתבלטות בעיקר על רקע תכונותיהם של אביו וסבו של מימון. את אביו, שהיה תלמיד חכם, מתאר מימון כאדם אינטליגנטי ורוחני. אביו מלמד אותו מקרא ודן איתו בשאלות פילוסופיות. כאשר מימון הילד מתרעם על בחירתו של יעקב בחיי העולם הבא, ולא בחיי העולם הזה, מחזיר אותו אביו לתלם על ידי סתירה מצלצלת – ומחזק את הויתור על חיי העולם הזה המסומל בדמותו. ספרייתו של האב כוללת גם "ספרות חו"ל": ספרי היסטוריה ואסטרונומיה, באמצעותה מתחיל מימון את תהליך השכלתו. כאשר מימון עוסק בענייני ציור ופרספקטיבה, אביו נוזף בו כיוון שהוא עוסק בידע אחר מלבד התלמוד, אולם הוא שמח על תפיסתו המהירה של בנו. סבתו, מאידך, אינה מבינה עניין זה כלל:
"זקנתי, שראתה פעמים הרבה, שאני משוקע כולי בקריאה ומכוון לפעמים את מבטי אל עיגולים גדולים מנצרים, המונחים זה על זה בצורת שתי וערב, אחזתה חרדה גדולה; סבורה היתה, שנכדה ודאי נטרפה דעתו עליו."
שידוכין ונישואין
אחת הביקורות העיקריות אותן מטיח מימון בחברה היהודית המסורתית היא באופן הנישואין והשידוכים בה. הוא מתלונן על גילם הצעיר של הנישאים ועל חוסר מוכנותם לחיי הנישואים ולחיי האישות. בגיל 11 מתחיל מימון לשים לב לנשים שמסביבו. עד אז, הוא מספר כי "חונכתי חנוך חמור ביותר והייתי מורחק מכל מגע-ומשא עם נשים" . יצר המין מתעורר בקרבו כאשר הוא מציץ במשרתת צעירה, בת גילו, ענייה אך "יפה מאד", המתרחצת בנהר. גם כאן, החינוך הרבני הנוקשה מונע ממנו ליצור איתה קשר. גם הידע על חיי אישות נעלם ממימון, ואף לאחר שהוא מתחתן, אין הוא מבין מה עליו לעשות:
"בשנת הארבע עשרה לימי חיי נולד לי בני הבכור דוד. כיון שנכנסתי לחופה בהיותי אך בן אחת עשרה ומחמת אורח החיים הצנוע הנהוג בקרב בני עמי במקומות הללו, וחוסר התקרבות בין שני המינים לא היה לי שום מושג על עיקרי החובות של הנשואים ונערה נאה לא היתה בעיני אלא או מעשה אמנות אחר, מעין אותה קופסת הרפואות שגנבתי לשעבר, לפיכך מדרך הטבע היה, שעבר זמן הרבה לאחר נשואי ולא עלתה על דעתי לקיים את החובות הללו."
הפרדה בין נערים ונערות לא מושלמת לחלוטין. כדוגמא, הוא מספר על רגשות הדדיים שהתעוררו בינו לבין מועמדת לשידוך. אולם, הוא אינו מספר על תקשורת ממשית בינו לבין הנערה, והוא אינו מספר לנו איך ידע על רגשות המשיכה שלה. אולם מקרה זה מסתיים בצורה עצובה. אבי הכלה מועיד אותו לא לה, אלא לאחותה עקומת הרגל. אביה מבטיח אף לכלכל את המשפחה הצעירה מכיסו, בגלל למדנותו של מימון. אבל גם סיכוי זה נאבד בגלל התנגדותו של אביו של מימון. מימון עצמו מצר על כך, מהסיבות הבאות: "אילו הטה אבי אוזן להצעות הללו, היה מבסס על ידי כך בלא ספק את אושר ביתו, ואני הייתי חי עם אשה עקומת רגל, אבל חביבה... חפשי מכל דאגה, שרוי בחיק האושר ויכול הייתי להתמכר ללימודי." קטע זה משקף מידה רבה של ביקורת עצמית – מימון מכיר בערך התועלת הצומחת ללמדן מההסדר החברתי הקיים בחברה המסורתית. אם היה מצליח להשתלב בחברה זאת, היה יכול להתמסר לחקירותיו האינטלקטואליות ולהשאיר את ענייני העולם הזה לאשתו. קטע זה מרמז, אולי, על כך שבאמצעות הנישואים המתאימים, לאשה המתאימה, היה יכול להישאר בעולם המסורתי. נישואיו הבעייתיים ואשתו, בתוספת נטייתו המרדנית, הם אלו שעוררו אותו לעזוב את העולם המסורתי.
קריאה בסיפורי השידוכים של מימון מלמדת כי את תפקיד שידוך הצאצאים נטל על עצמו האב, ולא האם. חוץ מהאלמנה, לבתה נישא מימון לבסוף, אביו נושא ונותן עם עוד שלושה אבות . לבסוף, ולאחר תלאות מרובות, מוצאים למימון שידוך, עליו הוא מספר בהומור רב. הוא "נחטף" על ידי אלמנה אחת, המשדכת אותה לבתה תוך שימוש בתכסיסים שונים. טקס נישואיו עם אשתו הוא מאבק כוחות, בו ידו (או רגלו) של מימון על התחתונה:
"בספר עברי קראתי על סגולה בדוקה לבעל להבטיח לעצמו את השליטה על בת זוגו לכל ימי חייו, וזוהי: בשעת הכניסה לחופה עליו לדרוך על רגלה, ואם שניהם יעשו את מעשה הטכסיס הזה, תהיה יד הראשון תמיד על העליונה. כשהעמדנו אני וכלתי תחת החופה...אמרתי לנפשי: הנה באה לידך הזדמנות להבטיח לעצמך את השליטה לכל ימי חייך, אל תחמיצנה! וכבר בקשתי לדרוך על רגלה, אבל דבר מה, שאיני יודע את טיבו, אם פחד היה או בושה או אהבה, מנעני מזה. ובעוד אני מהסס בדבר, והנה הרגשתי פתאום בנעלה של אשתי, שלחצה את רגלי לחיצה גדולה כל כך, שאלמלא הבושה הייתי צועק כמעט בקול רם. הדבר היה בעיני סימן רע ואני אמרתי לנפשי: ההשגחה גזרה עליך להיות עבד לאשתך ואסור לך להחלץ ממוסרותיה.
מתוך פחדנותי אני ואומץ רוחה של אשתי יבין הקורא על נקלה, מפני מה נתקיימה נבואה זו באמת."
ואמנם, חיו של מימון בבית חותנתו הם מעין מאבק בין המינים. מימון מעיד כי "חותנתי היתה רודה בי" . ושהותו שם היתה רצופה "קטטות ומריבות שאינן פוסקות". הם אף באים לידי אלימות פיזית, ו"לא עברה כמעט סעודה אחת שלא זרקנו זה בזה קערות, פנכות, כפות אל ראשינו" . כדוגמא, האווירה בביתו מאלצת אותו למצוא עבודה כמלמד במקום מרוחק, ולפתוח את מסעו אל מחוץ לחברה המסורתית היהודית.
מימון אינו מחבב את אשתו וחותנתו, אך מתאר אותן כדמויות אקטיביות, בדומה לאמו וסבתו. הוא אף מתאר אותן כדמויות אמיצות, מתאר את "רוח הגבורה שלהן" ומכנה אותן "אמזונות" . הוא אמנם מספר על אשתו שהיתה "אשה גסה היתה לפי חינוכה ומנהג חייה", אך גם "בעלת שכל ואמיצת רוח" . כמו שראינו קודם, כאשר מימון מספר את סיפור הנערה המשרתת, היופי הנשי חשוב לו למימון והוא מציין אותו בסיפורו. הפסקה הבאה מעידה גם על יופייה של אשתו, וגם על פשטותה.
"לפני הסעודה טייל הנסיך עם רוזנים אחרים לפני הבית וראה באקראי את אשתי. היא עמדה אז בעצם פריחת נעוריה, ואף על פי שכבר נתתי לה גט [מימון מתייחס כאן להווה], עלי לנהוג בה במידת הצדק ולהודות, שהיתה אז יפהפייה ממדרגה ראשונה (להוציא, אמנם, את כל מה שהטעם והאמנות מוסיפים מצדם להגדיל את היופי, לפי שדברים אלה לא נמצאו בה). ולפיכך, מדרך הטבע הוא שהיתה מעלה חן גם לפני הנסיך."
היופי של האישה המסורתית נתפס כמשהו פשוט ולא מעובד, גם במקרה של אשתו וגם במקרה הנערה המשרתת. היופי נתפס כחלק מהטבע, כאשר לתרבות אין חלק בו .
בריחתו של מימון מהעולם הישן לא מנעה מהעולם שנטש לרדוף אותו. בעת שהותו בברלין, חיפשה ומצאה אותו אשתו עם בנו, ובאמתחתה אולטימאטום – לחזור עמה לפולין או לתת לה גט. היא באה בעצמה, לאחר ששליח ששלחה אליו לא מצליח לגרום למימון לעשות אחד מהשניים . הוא מרגיש כי אינו יכול לחזור לפולין. לאחר שנעשה נאור ונפטר מ"כבלי האמונות הטפלות והמשפטים הקדומים של הדת", ולאחר שהמיר את אורח החיים הגס של העיירה היהודית בפולין בנימוסים המעודנים של גרמניה, הוא לא יכול לחזור לעולם הישן ולחיות תחת מרותם של הרבנים. לפיכך, ובאי רצון, מסכים מימון לגירושים. בזמן שהליכי הגירושים מתמשכים, יוצר מימון קשרים עם בנו, משוחח עמו, מספר לו על יתרונות ההשכלה, ומנסה להשאירו בחזקתו . אולם אמו מסרבת לכך בתוקף ורוצה לחזור באופן מיידי לפולין. בהמשך מימון מתחרט כיוון שהצטער לעזוב אישה שאהב בעבר ומסרב להתגרש אלא אם בית דין יכפה זאת עליו. לבסוף, בית דין יהודי אמנם כופה זאת עליו, לא לפני שראש בית הדין מקלל נמרצות את מימון על חוצפתו וכפירתו.
בשלב זה ניתן לסכם את האופן בו מימון מתאר את הנשים בעולם המסורתי. הנשים נתפסות כאלו המסמלות את העולם הפיזי – עולם הבית וחיי העסקים. הנשים מתוארות תמיד בצמוד לבית, לאכסניה או למקום בו הן עובדות, בדרך כלל בעת פעילות, או כאשר הן נחות מפעילות מאומצת. הן תמיד מתוארות כעושות משהו ספציפי. מנגד, מדרך כלל גברים לא מתוארים כאשר הם מבצעים פעילות ספציפית, עליה מדווח מימון. בניגוד לתיאור הגברים, אין תיאור של שיחות עם נשים, גם לא עם אמו של המספר. כאשר הן אינן פעילות, חוסר הפעילות מתואר כסיבה לשיגעונן.
הנשים מתוארות כקרובות לטבע: יופיין משקף את הטבע ונערה נאה מתוארת כ"מעשה-טבע". הן פועלות בצורה חופשית יותר ומונחית פחות על ידי נימוסים ומוסכמות חברתיות. ניתן לראות זאת גם באשתו, שאינה נעצרת על ידי הבושה ודורכת בחזקה על רגלו של בעלה, וגם על ידי מעשי אמה שאינה בוחלת בכל האמצעים כדי לחתן את מימון עם בתה. כל הנשים בילדותו של מימון מתוארות כפשוטות (סבתו, אמו ואשתו), ולפעמים כסכלות (סבתו). זאת בניגוד לגברים שיכולתם האינטלקטואלית מודגשת (מימון עצמו, אביו של מימון ורבו, למשל). כאשר אישה היא מתוחכמת, נושא תחכום זה אופי תגרני ותחמני. מימון מתאר עולם משפחתי, בו יש חלוקה ברורה בין התחומים: הנשים ממונות על עולם החומרי והגברים על עולם הרוח. מימון, שכתב את ספרו עבור משכילים נוצרים ויהודים, לא חוסך את ביקורתו מהסדר זה, למרות שהוא כולל את עצמו כאחד המשתתפים בהסדר.
עם זאת, מימון מתאר שותפות בין האישה והגבר במשפחה. שותפות זאת באה לידי ביטוי גם במישור הרוחני – האישה מקבלת תגמול בעולם הבא כיוון שהיא מאפשרת לבעלה הלמדן להתרכז בלימודים. כללים אלו תקפים גם כאשר הבעל אינו תלמיד חכם. מימון לא טוען כי גם אז האישה עובדת קשה יותר מבעלה, אבל הוא מדגיש את התכונות הפעלתניות של האישה ולא של הגבר. קו אופי נוסף של הנשים בעולם זה הוא האקטיביות והנמרצות. למרות שתפקידו של הגבר כראש המשפחה לא מוטל בספק, הגברים מתוארים כחלשי אופי גם כאשר הם פעילים. הנשים לעומת זאת, מתוארות כתקיפות ובעלות יכולת. העדות המובהקת ביותר היא עדותו של מימון על אישיותו הרופסת שלו לעומת האישיות של אשתו.
אחוות משכילים גברית
מימון לא מצא את מקומו בקרב משפחתו, אך מצא נחמה בקרב ידידו משה לפידות. מימון יוצר דיכוטומיה בין האחווה שבינו לבין לפידות לבין חיי הנישואים. בניגוד לעולם המסוכסך של משפחתו ושל משפחתו של לפידות, הוא מציג את ההרמוניה האינטלקטואלית ששררה בינו לבין ידידו. מול היחסים המבוססים על כסף וחומריות של המשפחה, הוא מציג כניגוד את היחסים הרוחניים ששררו בחברותא שלו ושל לפידות. לפידות לא התעניין במדעים כמו מימון, אך היה חריף שכל ואיתו היה משוחח רבות על עניני דת, מוסר ו"עניינים שבלב" . כמו מימון, גם לפידות העז לחשוב על דברים באופן שונה משאר הקהילה. נטייה זו, המשותפת לשניהם, גרמה לתהליך התרחקות מהקהילה. צביעותה של הקהילה היהודית בה הם יושבים, וההתנגדות לנורמות החברתיות המקובלות, היו מנושאי השיחה העיקריים עליהם הם דיברו. מימון מספר על התגאותם בעוניים ובבוז אותו הם רוכשים להנאות של העולם הזה. הוא גם מתאר שיחה בה הם דנים בצביעותה של החברה הנחשפת על ידי תלונה של אשה כנגד אשה אחרת . יחסם לקהילה נשא אופי של בוז וזלזול, ובהשפעת רעיונות ההשכלה, ודיונים פילוסופיים, לאט לאט הם הפסיקו לקיים את מקצת המצוות.
כיוון ששניהם היו מלמדים, להתרחקותם מהקהילה היו גם משמעויות חומריות. ללפידות, שהיה עני אף יותר ממימון, היו לעניין זה השלכות על חיי המשפחה: "בכל יום שישי אנוס היה עלוב זה [לפידות] לשמוע מפי אשתו כל מיני קללות וגידופים, לפי שלא היה יכול להמציא לה אפילו את הנחוץ ביותר ליום השבת" . סצנה משפחתית זו דומה למדי למצב אותו מתאר מימון במשפחתו שלו. אך כאן, החומרנות של האישה מודגשת יותר, בעיקר על רקע השיחות הפילוסופיות-רוחניות אותם מנהלים לפידות ומימון. גם הקרע המשפחתי מודגש על ידי החברותא ההדוקה בין שני החברים. מימון מספר כי בחזרם מהמקומות הרחוקים בהם היו מלמדים, היו מעדיפים לפגוש איש את חברו לפני שפגשו את משפחתם.
המשכה של הפסקה מדגישה את הדיכוטומיה בין חיי הרוח לחיי הגוף:
"...הוסיף ואמר: חותנתי [צריך להיות אשתי] מבקשת כי אאמין לה, שאינה מקנאה אלא את קנאת השבת הקדושה. בחיי, שלא כך הוא: אין היא מקנאה אלא לכבוד כרסה הקדושה, שאינה יכולה למלאותה כאות נפשה. השבת הקדושה משמשת לה רק אמתלה בלבד."
תכונתה של אשתו של לפידות, החומרנות, המוסווית על ידי צדקנות, מזכירה את תכונתה של הקהילה כולה, כפי שמלגלגים עליה מימון ולפידות. הניגוד בין הקהילה לצמד הידידים זהה לניגוד המשפחתי בין האישה לבין הגבר, במשפחותיהם של מימון ולפידות. ניגודים מקבילים אלו יוצרים זהות בין האישה לבין מרכיבים דומיננטיים בקהילה היהודית. הקרע בין מימון ולפידות לקהילה בה הם חיים מודגש על ידי הקרע בתוך משפחותיהם. המשיכה של מימון לעולם של מחשבה טהורה ולא של חומרנות מודגש על ידי חברותת הלומדים שלו ושל לפידות. את צעדיו הראשונים מחוץ לעולם המסורתי לא עושה מימון לבד. הוא עושה זאת בחברה הומוגנית וגברית, בה הוא יכול להרגיש חופשי מהמעגלים הלוחצים והחומרניים של משפחתו ושל הקהילה שלו. כאשר אשתו של מימון מחפשת ומוצאת את בעלה בברסאו, מתוארת הסיטואציה כניסיון האחרון של העולם המסורתי להחזיר את מימון אליו. המשפחה והקהילה מסומלים לא על ידי צאצאים, למרות שהיו כאלה, לא על ידי שכנים, קרובים ורבנים, אלא על ידי נשים.
מאוחר יותר, לאחר שמימון מגיע לגרמניה ומאמץ לחלוטין את רעיונות ההשכלה, ממשיכה אחוות המשכילים הגברית לשמש כתבנית חברתית בעלת משמעות. מימון מתאר מספר "חברותות" כאלה בעת שהותו בברלין. הוא מתאר את יחסי הידידות עם מרקוס הרץ, יחסים שהיו מבוססים על שיחות אינטלקטואליות ודיונים פילוסופיים. מימון מספר גם על תבנית יחסים דומה עם ידידו-פטרונו משה מנדלסון. מנדלסון הדריך אותו בנבכי הידע הפילוסופי, הכיר אותו לאנשי מפתח בברלין וניהל איתו שיחות פילוסופיות. כאשר יחסים אלו עולים על שרטון, נאלץ מימון לעזוב את ברלין ולהמשיך בנדודיו ברחבי אירופה.
נשים בעולם ההשכלה
המורה ההולנדית עליה נכתב במבוא, היא האישה היחידה שמימון מספר על אינטראקציה איתה בחלקה השני של האוטוביוגרפיה . דמותה של האלמנה משקפת במידה רבה את דמות האישה המשכילה של סוף המאה ה-18. היא מתפרנסת בכוחות עצמה על ידי הוראת צרפתית, מתוודעת אליו בתואנה שהיא מעוניינת לדבר איתו על ענייני מדע, ומימון עצמו מעיד על "למדנותה הנלהבת" . מימון מעיד כי לא היו לו כוונות רומנטיות כיוון שהיה עוד נשוי וכיוון שלא נמשך אליה. אולם האלמנה מתאהבת בו, ומראה זאת ב"מבטים ובמלים באופן רומנטי", הנעשים רציניים יותר ויותר, עד ש"פעמים נשתקעה באמצע השיחה במחשבות והתמוגגה בדמעות". בעיניו של מימון, כל הסיטואציה מגוחכת למדי, והוא קורא לאהבתה "אהבה אווילית". את רעיונותיו על האהבה הוא מבטא בשיחה עם האלמנה:
"פעם אחת נסבה אחת השיחות לנו ממין זה על עניין האהבה. אני אמרתי בהתגלות לב, שיכול אני לאהוב אישה רק בגלל מעלותיה כאישה בלבד (יופי, חן, חביבות וכדומה), ואם נתייחדו לה מעלות אחרות (כישרונות, למדנות וכ"ו) הרי הן עלולות לעורר בי רק רגשי כבוד בלבד, אבל לא אהבה."
האלמנה מתווכחת איתו, ומנסה לתקן את מושגיו על האהבה. בסוף שיחתם, היא מלווה אותו אל פתח ביתה, מחזיקה בידו ואינה עוזבת. היא מתוודה על אהבתה, אולם הוא צוחק בפניה ועוזב. דו-השיח שלהם על האהבה ממשיך במכתב תוכחה שהיא שולחת לו. היא טוענת כי הוא אפיקורס גמור, המבקש את ההנאה בלבד, ואינו בעל דעות נאורות כפי שחשבה. היא מזכירה את אן דסיה (1654 - 1720), סופרת ומתרגמת צרפתייה, כהוכחה לכך שניתן לאהוב נשים ולכבדן גם על סמך כשרונותיהן. היא מסיימת את המכתב באיום מפני נקמת אהבתה הנעלבת. מימון משיב לה כי:
"אמת, שאין אישה מעלה חן לפני אלא בגלל יפיה בלבד. אבל כיון שמידת היופי עלולה להתרבות על ידי מעלות אחרות, מן ההכרח שגם המעלות האלה המצויות באישה תמצאנה חן בעיני כאמצעים לתכלית העיקרית."
בהמשך המכתב הוא לועג לאן דסיה, מאחל לה שתמצא אהבה בקרב אותם גיבורים יווניים שהיא כותבת עליהם. הוא מסיים את המכתב בזלזול מופגן באהבתה של האלמנה: "...הזמן המבלה את הכל שבר את כלי זינך (כלומר שניים וצפרנים)."
זהו המקום היחידי באוטוביוגרפיה בו מתייחס מימון בצורה מנומקת לנשים משכילות. למרות שהשיחות התרחשו בקונטקסט של פרשיית חיזור, ניתן להסיק ממנה מספר מסקנות בנוגע לדרך שבה מימון תופס את האישה המודרנית. תכונות כגון למדנות או אינטליגנציה, הן חיצוניות למהותה האמיתית של האישה. מימון מבדיל בין תכונותיה של האישה כאישה (יופי, חן, חביבות), לבין תכונות נלווית אחרות. האישה שבתוך האישה, או המרכיב הנשי באישה, הם אלו שמביאים ל"תכלית העיקרית" ביחס לאישה, כלומר לתכלית מינית או רומנטית. למרות שמימון טוען כי כישרונות שונים יכולים להביא ליחס של כבוד אצל הגבר, הרי הוא מתייחס בזלזול ללמדנות של האלמנה וגם ללמדנותה של האבטיפוס של האישה המשכילה שמציגה האלמנה – אן דסיה. הזלזול בא לידי ביטוי כאשר הוא מייחס את דבריה של האלמנה לרומנים צרפתיים שהיא קוראת כביכול. תלונה זו היא תלונה נפוצה בשיח המשכילים של התקופה, היהודים והלא-יהודים .
גישה זאת, אינה שונה מגישתם של משכילים רבים אחרים באותה תקופה. המנסח המובהק של תפיסות אלו הוא רוסו. בשורה של חיבורים, שחלקם נקראו על ידי מימון, מציג רוסו משנה סדורה על תפקידן של הנשים בעולם המודרני. ספרו של רוסו "אמיל, או על החינוך" הנו החיבור המקיף ביותר בו התייחס לטבעה של האישה, למקומן של נשים בחברה ולחינוך שצריך להינתן לנשים . המאפיין העיקרי של נשים, ממנו נגזרים כל תכונותיהן, הוא העובדה כי נשים "נשלטות על ידי הטבע", כלומר על ידי תשוקותיהן. רק הצניעות, הטבעית לנשים, מספקת שליטה על תשוקותיה של האישה, אם כי שליטה חלשה ומוגבלת:
''While [The Supreme Being] abandoning woman to unlimited desires, He joins modesty to these desires in order to constrain them.''
בשביל האישה, הביולוגיה היא הגורל. הגוף שלה הוא הקובע את פעולותיה ואת אופייה. זאת בניגוד לגבר, שהטבע מאפשר לו לנתב את הדחפים שלו לאפיקים קונסטרוקטיביים. גישות אלו נתמכו גם בממצאים רפואיים. כדוגמא, רופא בריטי כותב ב-1740 כי:
''They [women] are much more amorous than Men, and, as Sparrows, do not live long, because they are too hot and too susceptible of Love, so Women last less time, because they have devouring Heat that consumes them by degrees. There are Messalina's found to this very day.''
רוסו מנסח בבהירות רבה יותר חלק מהרעיונות המוצאים ביטוי במכתבו של מימון לאלמנה ההולנדית. בדומה לדבריו של מימון על תכונותיה הנשיות של האישה ההופכות אותה לאישה, קובע רוסו כי האישה היא כל כולה נשיות. כלומר, תכונותיה הנשיות של האישה הן אלו המרכיבות את כל כולה, והן בלתי נפרדות ממנה:
''There is no parity between the two sexes in regard to the consequences of sex. The male is male only at certain moments. The female is female her whole life… Everything constantly recalls her sex to her; and, to fulfill its functions well, she needs a constitution which corresponds to it. She needs care during her pregnancy; she needs rest at the time of childbirth… she needs patience and gentleness…''
ההתנגדות לנשים למדניות מוצאת ביטוי בקריאתו של רוסו כנגד חינוך זהה לנשים ולגברים . בניגוד לחינוכו של הגבר, שנועד להשכיל אותו ולהפוך אותו לאדם בוגר וחברתי, חינוכה של האישה נועד להתאים אותה למטרותיו של הגבר. כלומר, להפוך אותה למושכת, לאפשר לה ללדת ולגדל צאצאים מתאימים לחברה ולטעת בה חוש לצניעות. האישה הלמדנית היא תופעה בלתי אפשרית כיוון שהיא נקרעת בין שתי קטבים מנוגדים: בין ההיגיון לבין הרגש. האישה לא מסוגלת ללמוד כישרונות גבריים, בלי לנטוש מאפיינים נשיים, כיוון שאלמנטים אלו הם נוגדים. רוסו אינו מתנגד לטיפוח שכלן של הנשים, כיוון שיש צורך בטיפוח כישרונותיהן החברתיים הנובעים באופן ישיר מיכולתן השכלית. אבל, יש להגביל את הידע שאותו הן צריכות ללמוד רק לידע המתאים להן. מטרת ידע זה נועד למטרה למענה הנשים נוצרו – לרצות (to please) גברים ולגרום להם עונג. קרול פטמן מדגישה את האיום לחברה הטמון בנשים, לדעת רוסו. תשוקותיה של האישה וחוסר חוש הצדק וההיגיון שלה הן איומים אמיתיים למין האנושי ולחברה הנאורה אם לא יינתן מעצור לתשוקות אלו. מטרה נוספת של החינוך היא לשים מעצור על תשוקות אלו באמצעות עידוד של צניעותה של האישה .
טקסטים אלו משקפים במידה רבה מאוד את עמדתה של ההשכלה האירופית במאה ה-18 כלפי מקומה של האישה בחברה וטבעה. כמובן שאין זו התפיסה היחידה, ואנו מוצאים עדויות לתפיסות אחרות, הרואות בנשים שותפות שוות זכויות לחברה הנאורה, וקוראות לחינוך שוויוני לנשים . כמו כן, היו מספר נשים שמילאו תפקיד בתנועת ההשכלה, ביניהן נשות הסלונים היהודיות בברלין . אך גישתו של רוסו, וגישות דומות, היו הדומיננטיות ביותר בפילוסופיה של הנאורות במאה ה-18 . האחווה האנושית המתבטאת בהשכלה, היא אחוות אחים גברים, בה לנשים אין מקום. רק במאה ה-19 אנו עדים לצמיחתן של נשים אינטלקטואליות, או לתנועות נשים הבאות ליישם את רעיונות האמינציפציה של ההשכלה גם על נשים .
שמואל פיינר קובע קביעה דומה בנוגע להתייחסות ההשכלה היהודית בגרמניה במאה ה-18 כלפי האישה היהודייה המודרנית. נשים ונערות המקבלות חינוך מודרני מהוות מטרה לביקורת רבה על פריצותן, קלות שכלן, זלזול במצוות וסכנת ההתבוללות הנובעת מהתרועעותן עם בחורים לא יהודיים. מקורה של הביקורת בתפיסתה של האישה כהתגלמות התשוקה הגופנית, המאיימת על הגבר המשכיל. בספרי המוסר של הרב יעקב עמדן, הוא תוקף את ההתנהגות שלוחת הרסן של הנשים המודרניות של זמנו, מזהיר בפני "חשק נשים" ובפני יציאתן של נשים אל מחוץ לפתח ביתן. עמדן אף מספר, בדומה לשלמה מימון, כיצד עמד בפני ניסיונה של אישה לפתותו . משכילים אלו ראו בתהליך ההשכלה תהליך שמטרתו למתן את יצרי התאווה הטבועה בנשים. החינוך שהועידו להן נועד לתת להן את הכישורים החברתיים הנדרשים לאשת סלונים (תרבות, נימוסים, מוסיקה, שפות) ולשמור על מוסריותן (לימודי דת ומעט עברית לצורך התפילה).
סיכום
האוטוביוגרפיה של מימון מכילה ביקורת רבה על מצבן של הנשים בעולם היהודי המסורתי, ביקורת שלא חרגה מאורח המחשבה של המשכילים היהודים . מימון מבקר את נבערותה ואת האמונות הטפלות בה מחזיקה האישה. יחד עם זאת, הוא מבקר גם את הבוז לנשים הטבוע בחברה היהודית ואת ניצולה של האישה. הביקורת שלו על מקום האישה בחברה היהודית היא חלק מהביקורת הכללית על החברה היהודית: על בטלנות הלמדנים, על האמונות הלא-רציונליות וכיוצא בזה. התרופה שמציע מימון לתחלואי החברה היהודית ברורה מהאוטוביוגרפיה שלו, על סמך הדוגמא אותה הוא נותן בעצמו: הסתמכות על התבונה ועל השכל במקום על ההלכה והשתחררות מהמוסד הרבני. אבל מימון לא מציג אלטרנטיבה אמיתית לאישה המסורתית. אין לנו באוטוביוגרפיה דמות נשית המגלמת את האידיאל של האישה היהודייה המודרנית. במובן זה, האוטוביוגרפיה של מימון מחזקת את התיזה של פיינר. דמות האישה המודרנית אותה מציג מימון היא דמות האישה כנגדה דיברו המשכילים היהודיים, זהו דגם שממשיך את הקו לפיו אישה אינטלקטואלית היא סתירה מהלכת.
מימון מתאר את העולם המסורתי כנתון במתח בין הצד החומרי, העסקי והיצרי המיוצג על ידי נשים לבין הצד הרוחני המיוצג על ידי החסידים ועל ידי הלמדנים. על פי מימון, הצד הדומיננטי של החברה המסורתית היהודית הוא הצד הנשי, בגלל הסטגנציה של הממסד הרבני ובגלל האמונות הטפלות הנפוצות גם בצדדים הרוחניים של החברה היהודית. בעולם המסורתי שמצייר מימון, הנשים נתפסות כאקטיביות, וכבעלות חיות. רגלה של אשתו, הדורכת בעוצמה על רגלו של מימון מתחת לחופה, מסמלת את חולשתו של הצד הגברי בחברה.
מימון משתמש במספר מנגנונים ספרותיים באוטוביוגרפיה כדי ליצור את ההתאמה בין דמות האישה לדמותה הדומיננטית של החברה היהודית המסורתית: המנגנון הראשון הוא התאמה בין התכונות המאפיינות את החברה המסורתית והתכונות המאפיינות את הנשים. דהיינו, החומרנות, האקטיביות, האמונות הטפלות, הצדקנות והיצריות. תכונות אלו מיוחסות בעיקר לנשים ממשפחתו, המהוות צוהר עבור מימון לחברה המסורתית. למרות שגם גברים נוכחים בדיווחו של מימון על החברה המסורתית, הוא נותן להם קווי אופי אחרים. הקווים המתארים את החברה המסורתית מתאימים לאפיונים הנשיים, ומדגישים את החומרנות והפרימיטיביות. מנגנון שני בו משתמש מימון הוא הדרך בה הוא מציג את תבנית היחסים בינו לבין הנשים בחייו, בעיקר בינו לבין אשתו. יציאתו מהעולם המסורתי וגילוי ההשכלה היא גם בריחתו ממשפחתו. עזיבתו את החברה המסורתית היא גם שחרורו מהמחויבות לאשתו ולצאצאיו. הסיטואציה בה אשתו באה לחפש אחריו מתוארת כניסיון האחרון של העולם המסורתי לחטוף אותו חזרה. החזרה אל אשתו משמעה גם החזרה אל העולם המסורתי, צעד שמימון לא מסוגל לעשות. בשביל מימון האישה היא גם החברה המסורתית, והחברה המסורתית באה לידי ביטוי בעיקר באישה.
אם האישה מסמלת את הצד הדומיננטי בעולם המסורתי, איך מייצג מימון את הנשים בעולם ההשכלה? כפי שטענתי קודם, הוא אינו מראה לנו אבטיפוס אידיאלי של אישה משכילה ומודרנית שהיה יכול למלא תפקיד זה. בניגוד לעולם המסורתי המאופיין בעיקר על ידי נשים, עולם ההשכלה מאופיין בעיקר על ידי אחווה גברית. הנציגה המובהקת של אחווה זו היא החברותא בין מימון לבין משה לפידות. ידידות זאת מדגישה את הניגוד החריף בין האחווה המרדנית של מימון ולפידות, המאפשרת חופש מחשבה אינטלקטואלי האהוב כל כך על מימון, לבין קשייהם של שני הידידים מול משפחותיהם ומול החברה בה הם חיים. נשותיהם של מימון ולפידות הן השגרירות העיקריות של החברה הסובבת אותם, והמונעת מהם את ההתפתחות הרוחנית והאינטלקטואלית לה הם שואפים. הפתרון היחיד אותו מוצא מימון למלכוד בו הוא נמצא הוא יציאה מהבית. יציאה זו מתבצעת בשלבים: תחילה הוא משמש כמלמד בישוב קרוב, לאחר מכן הוא מצטרף לחסידות מרוחקת, ולבסוף עוזב את החברה היהודית בחיפושיו אחר ידע מדעי.
אחוות הלמדנים חוזרת כדגם ביחסים שלו גם עם משכילים יהודים. האחווה היא הדגם ליחסים הבינאישיים של מימון מחוץ לחברה המסורתית. במבוא לאוטוביוגרפיה, כותב לחובר כי מעידים על מימון ששמר חלק ממנהגיו המסורתיים גם כאשר היה כבר משכיל. הוא היה מלווה את הקריאה של הספרות המדעית בניגון גמרא ובנענועי גוף, כדוגמא . הדרך בה מימון מספר על היחסים שלו עם ידידיו מלמדת כי גם תבנית היחסים של החברותא של בית המדרש נשמרה בדרך בה הוא מתאר את עולם ההשכלה. היחסים בחברותא מבוססים על התבונה ועל ההתנצחות האינטלקטואלית. ערכים אלו מהווים את המכנה המשותף לנאורות, כפי שמימון תופס אותה. כאשר מימון מספר על מערכות יחסים בעולם הנאור, הוא מעתיק את תבנית היחסים של החברותא, לאופן בו הוא מדווח עליהן. תבנית זאת עומדת בניגוד לתבנית היחסים המשפחתית המאפיינת את העולם המסורתי.
מימון רואה גם בחייו החברתיים בעולם הנאור חיים המבוססים על האינטלקט, ולפיכך אין מקום לנשים בעולמו. פגישתו המחודשת עם אשתו מציבה אותנו עם האיום לחייו של מימון בעולם זה. האלמנה ההולנדית מייצגת אויב מסוג אחר. כישלון היחסים איתה מדגיש את חוסר התוחלת שביחסים המבוססים על רומנטיקה ואהבה ואת חוסר ההתאמה של הנשים לנאורות. האפיזודה עם האלמנה ההולנדית מתוארת על ידו כ"מעשה מגוחך", ובאה להציג את חוסר התוחלת שבקיום קשרים אלו. למרות שהאלמנה היא אישה משכילה, היא מתוארת בקונטקסט של פיתוי ויצריות, ולא בקונטקסט אינטלקטואלי. כיוון שעולם ההשכלה בנוי על התבונה ועל האינטלקט, לנשים אין מקום בו, כיוון שהן מייצגות את החומריות, החושניות והיצריות.
תפיסה זו של נשים כמנוגדות לנאורות ואף כאויבות הנאורות היתה נפוצה בקרב משכילים יהודים ולא-יהודים, ואנו רואים כי מימון מאמץ השקפה זו. עם זאת, מימון מספק זווית אחרת להסתכלות זו, זווית המושפעת מרקעו היהודי. אצל רוסו, החברה מבוססת על חוזה חברתי, והנשים אינן מתאימות לחברה כיוון שהן משוללות התכונות החברתיות המתאימות לחיים ציבוריים, דהיינו, חוש הצדק והמוסר. מימון, מצד שני, רואה בחברותא דגם ליחסים חברתיים, דגם המבוסס על בסיס אינטלקטואלי ורוחני. הנשים אינן מתאימות לדגם זה, כיוון שהן מזוהות עם החומריות וחסרים להן הכישורים הרוחניים. מימון לא טוען כי חסרים לנשים כישורים חברתיים. להפך, הנשים המסורתיות אותן הוא מציג הן המחזיקות את המבנה החברתי המסורתי. דווקא כאשר מימון משרטט את העולם המודרני, המתבסס על רעיונות הנאורות, הוא לא משאיר בו מקום לנשים.
ביבליוגרפיה
גלבוע, מנוחה, "שלמה מימון: ספר חיי שלמה מימון – כתוב בידי עצמו", בין הסטוריה לספרות, בעריכת שלמה נש, תל אביב 1997, עמ' עה - צט.
גרוסמן, אברהם, חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי הביניים, ירושלים 2001.
כ"ץ, יעקב, היציאה מן הגטו – הרקע החברתי לאמנציפציה של היהודים 1770 - 1870, תרגם זינגר, דוד, תל אביב 1985.
מימון, שלמה, ספר חיי שלמה מימון, תרגם י"ל ברוך, תל אביב תשי"ג.
פיינר, שמואל, "האישה היהודייה המודרנית: מקרה מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה", מתוך ציון, נ"ח (תשנ"ג), עמ' 453 - 499.
שמחוביץ, ש, שלמה מימון, אישיותו ויחסו ליהדות, תל אביב 1971.
ששר-אטון, נועה, "'אשה עברייה, מי יידע חייך' – סקירה היסטורית חטופה", מתוך ד. י. אריאל, ברוך שעשני אשה? האשה ביהדות מהתנ"ך ועד ימינו, ישראל 1999, עמ' 57 - 74.
Davis, Natalie Zemon, Women on the Margins: Three Seventeenth-Century lives, Harvard 1995.
Jones, Vivien, Women in the Eighteenth Century: Constructions of Femininity, London 1990.
Pateman, Carole, The Disorder of Women: Democracy, Feminism and Political Theory, Stanford CA, 1989.
Porter, Roy, The Enlightenment, London 1990.
Rousseau, Jean-Jacques, Emile or On Education, trans. Bloom, Allan, New York 1979.
Gilman, Sander L., Jewish Self-Hatred: Anti-Semitism and the Hidden Language of the Jews, USA 1987.
http://www.technion.ac.il/~erant/univ_works/Mimon4_EranToch.pdf
 |
|
|
