לזילותא דבי דינא לא חיישינן

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=950312


בברכה.

הבעיה אינה רק עם פסק דין הפיאה, אלא עם פסקי דין "פוליטיים" רבים אחרים בזמן האחרון, (לדוגמא פסק הדין בענין ה"זבו"), אלא שכשהדבר נגע לפיאה, שהוא נושא שנגע לכיסם של גברים רבים, ולראשם של נשים רבות, עשו הרבנים חושבים שנית, אך גם כשנבחן פסקי דין רבים אחרים, נראה, שגם הם פסקים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמוכו, אך מאחר והדבר אינו נוגע לאיש, איש אינו חושב לבזבז עליהם זמן.

תוקן על ידי - נישטאיך - 11/07/2004 16:36:44

אחר שישוכו הדי ההתפעלויות מהנשנים הצדקניות ששרפו את הפאות.
מה המשמעות החינוכית של כל הספור הזה?

שאם רוצים לשרוף את הכינים, לא צריך לשרוף את הפאות.

תחשגחם,
כמדומני, שלא הנשים הן אלו ששרפו את הפאות -
צדקניות, מלאכתן נעשית בידי אחרים.

ראויה פרשיית הפאות להילמד, לנו ולבנינו ולבני בנינו.

עוד לא היתה לדעתי פרשה כזו בתולדות החרדיות, שיש לה פנים רבות כל כך, ושהדליקה אצלי את כל הנורות האדומות, מבחינה הלכתית, מנהיגותית, סוציולוגית והיסטורית.

זמני אינו בידי להתיישב ולכתוב על הנושא מאמר מסודר. להלן עיקרי הרעיונות. אתם מוזמנים להגיב או להרחיב:

1. היוזמה "ההלכתית": חשדות כבדים שזה פרי התחרות בשוק יבואני הפאות (יבואני הסינתטיות?). כאשר הרב אלישיב נשאל על ידי שואל יחיד לפני 14 שנה, הוא נטה להיתר. אולם עתה כאשר מאות אלפי איש כרו אוזן והמתינו על פתח ביתו לשמוע מה בפיו, יצא מזה איסור. הרב שטרנבוך עורר את זה לפני שלושים שנה ואף אחד לא הקשיב. צורת פרסום פסק ההלכה של הרב אלישיב, ההלכה ה'קמפיינית', הן ביוזמה והן בצורת הפרסום שלה.

2. הבהלה הציבורית: מטאפורה: בהלה של ארנבים שנלכדו באלומת אור. הרקע להיתר לבישת פאה אצל הנשים החרדיות, אי-הנחת הקיומית של הפאה בציבור החרדי מאז ומתמיד. משמעות חברתית ומעמדית של פאה, הופעה רשמית מול הופעה בלתי רשמית. הפער התדמיתי בין חבישת פאה סינתטית לבין טבעית.

3. קופת ההמתנה מורטת העצבים לפסק הרבנים: חרושת השמועות, הכרוזים השונים, טלפונים בהולים. משמעות החינוך רב-השנים לתלות ועדריות.

4. תגובה נשית: משבר ההופעה במטפחת במקום העבודה. תקוותן של שונאות הפאות. גם לאחר הפסק, כאשר שררה עמימות בדבר הפאות הכשרות והפסולות, היא לא נוצלה להקל אלא להחמיר, ולא היתה לגיטימציה להקל. מי שבאה עם פאה לבית הספר של בית יעקב - סולקה. נשים שקיבלו תשובה המכשירה את פיאותיהן, לא העיזו ללבוש אותן ברחוב, מפחד נעיצת עיניים והערות עוקצניות 'למה את מקילה?'

5. תגובה גברית: השיר והשבח לאשה החרדית. ההומור המיוחד שהמציאו הגברים סביב הפרשה. אמצעי התמודדות? תהליך התבגרות? בכל מקרה היתה צייתנות מוחלטת לצד הציניות. אמצעי הביטוי החתרניים של החרדים (בפורומים השונים) גילו דברים מדהימים אודות הלכי המחשבה של היחיד בתקופה זו. התעניינות החרדית בפולחן ההינדי, 'מומחים' חדשים להודו הופיעו בכל כולל ושטיבל.

6. היסטוריה של היסטריה: הזיכרון הציבורי החרדי, פרשת הז'בו, ח"י רוטל.

7. תגובה רבנית: רבנים שורפים פאות, טקסי הפולחן בכיכרות העיר (הריקודים סביב האש).

8. תוצאות הפרשה: פיקוח על תחום הפאה, מלחמות מסחריות של יבואני הפאות ושל גופי ההכשר, ניסיון לשדרוג מעמד האשה בחברה החרדית.

9. השיקול הכלכלי: אברכים קשי יום. באופן פרדוקסלי נוצר מצב זמני שחלק מהמעמד הבינוני בבני ברק ספוג מכה כלכלית כשקנה פאות אירופאיות.

10. בשוליים: העיתוי. (תקופה בה נפלו חיילים רבים בעזה, פרשת חלקי הגופות, האוטונומיה של האג'נדה החרדית)

העיתוי אינו שולי, הוא מהותי.
אוטיזם.

האם לא ניתן להאמר שזהו יום המשבר של הצייתנות העיוורת.

ברור שכך.

השאלה היא הרבה יותר מדאיגה: האם יש למישהו בכלל את השכל ואת המודעות להסיק מסקנות. הנסיון מוכיח שאי אפשר לקלקל אידיאולוגיה עם עובדות, ע"ע חב"ד.

תובנה נוספת שהתחדשה לי:
התפתחות 'דעת תורה' בדור האחרון היתה תוצאה של תהליך 'הלכיזציה' לדברים שבהשקפה. כלומר, הסמכות, המוחלטות והצייתנות נלקחו מעולם ההלכה והושלכו על ענינים ציבוריים פוליטיים.

כתוצאה מכך טושטשו הגבולות שבין הלכה והנהגה, והציבור התרגל לציית לשניהם בשווה, מתוך אותה כפיפות לסמכות.

מה שקרה עכשיו הוא, שהתהליך חזר כבומרנג על ההלכה, שנתנה את ההשראה לתחום ההנהגה. 'השקפיזציה' של ההלכה.

הציבור שהורגל ש"האפיפיור לעולם אינו טועה" בתחום ההנהגה, כיום משתכנע בקלות שגם בתחום ההלכה הוא אינו טועה לעולם, גם כשהעובדות הראו שכן.

אמור מעתה: האפיפיור אינו טועה, הוא רק פוסק.

תוקן על ידי - אקדמאי - 14/07/2004 1:01:07