| נשלח ב-25/7/2004 01:16 |
 |
| |
על מה אנחנו מתאבלים?
האבלות בימי "בין המיצרים" איננה מורגשת כל כך בחיי היומיום גם אצל יראים ושלמים. נדמה שהמצב הטוב באופן יחסי כיום מבחינה בטחונית וכלכלית, [למעט פיגועים תאונות דרכים אבטלה ומיתון] גרם לקושי רב לחוש באופן ממשי את הגלות ואת הצורך בגאולה.
כל עוד היו היהודים נרדפים בגלויות השונות, כשהשלטונות מצירים את צעדיהם, היתה הכמיהה לקיבוץ גלויות ובניין בית המקדש טבעית ביותר. התממשותם של חלק מהציפיות, בקיבוץ גלויות ישראל לארה"ק, ובהקמת מדינת ישראל, הציבה את הציבור החרדי בדילמה קשה, שכן בהתנגדותו לכל המפעל הציוני עליו להבהיר מדוע ההתרחשויות הללו שונות לגמרי מהציפיה לגאולה שעליה אנו מתפללים כה רבות. לשם כך נכתבו ונאמרו אין ספור מאמרים ושיחות המבהירים שמטרת הגאולה היא רוחנית בלבד.
בישיבות הקדושות מבארים באריכות שחורבן הבית עיקרו הפסד ההשגות הרוחניות וקרבת ה' הנגרמים מעבודת ביהמ"ק. מובן מאליו שלא קל לאדם מן השורה להתרגש ולייחל למעלות רוחניות שאין לו הבנה והשגה בהם.
תיאוריה זו מוקשית מאוד בעיני, הן מבחינה הסטורית, שכן חלק גדול מתקופת הבית הראשון והשני היתה רמתו הרוחנית של עם ישראל בשפל המדרגה, כשרוב העם עובד עבודה זרה, או עוזב לגמרי את שמירת המצוות. והן מבחינת אי התאמת פסוקי התורה למובן זה שכן החורבן מוזכר בתורה ובנביאים כעונש וכהרתעה לעוזבי המצוות, וכי מה איום הוא זה אובדן השגות רוחניות, לאדם שמרצונו עזב את עבודת השי"ת? ברור שהעונש הוא הפגיעה החזקה ברגשות הלאומיים של כל אחד כשהמקדש המהווה סמל לאומי יאבד, וכך גם שאר הסמלים הלאומיים כמו המלך השרים וכדו'. הבנה כזו רחוקה מאוד מהציבור החרדי [בפרט הליטאי] שהצליח לעקר מקרבו תחושות כה טבעיות של לאומיות.
אמנם בשנים האחרונות ישנה נטיה לאומנית חזקה בקרב הציבור החרדי, אולם היא איננה זוכה להכרה דתית, ועל כן לא ניתן להשתמש בה לחיזוק תחושת האבלות והצער בימי בין המיצרים.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2004 05:48 |
|
| |
אנו עדיין בשיעבוד מלכויות גדול מאד, חשב כמה אדם צריך לעבוד כדי לשלם מס ולחיות.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2004 07:36 |
|
| |
בןציון
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2004 22:01 |
|
| |
שאלה נוספת העולה בי בכל שנה בימי בין המיצרים היא: איך מסייעת הגלות לקידום חיובי של עם ישראל?
הנחת היסוד שלי היא, שהעונש שניתן לעם ישראל בחורבן, אמור להוות מלבד הגמול על העבירות, אמצעי לתיקון העוונות עליהם נענשנו. כשם שבכל התקופות המתוארות בנביאים, היווה העונש אמצעי לעם ישראל לחזור לעבודת השי"ת.
עפ"י מה שאמרו חז"ל שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, אמורה היתה הגלות ליצור לכאורה אחווה הנוצרת משיתוף גורל. אולם כמדומה שהדבר לא הועיל, ובכל דור התרבו המחלוקות ושנאת החינם בקהילות ישראל. החורבן אף היווה עילה להאשים את הזולת בעיכוב הגאולה המיוחלת.
האם יש סיכוי אמיתי לאהבת חינם, לכל הפחות בקרב היראים לדבר ה'?
דברי חז"ל על חשיבות השלום, גם עם מי שאיננו עובד את ה' כראוי. עד שאמרו "ר' אלעזר בנו של ר"א הקפר אומר שאפי' ישראל עובדין עבודת כוכבים ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם שנאמר [הושע ד,יז] חבור עצבים אפרים הנח לו" [במדבר רבה יא,ז] ראויים להיות נר לרגלינו. אמת שיש צורך להתמודד גם עם מאמרים נוספים, כמו "משנאיך ה' אשנא". אולם בכללות ניתן ללמוד על הערך העליון בליכוד השורות ומציאת המשותף ולא המפריד.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
תוקן על ידי - בןציוןכהנא - 25/07/2004 22:17:38
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2004 22:23 |
|
| |
בן ציון ,
ראשית .
מעבר לזה :
1. דומני שבענינים האלו הגישה של ה"ישיבות הקדושות" רחוקה מאוד מדעת תוה"ק .
עיון קל בספר דברים יורה , שאנו מצווים לבנות את החיים בארץ אשר עיני ה' בה , עפ"י הדרך שהתורה מעלה .
לא מצינו בשום מקום ציווי לחכות לכך שהמשיח יקיים בשבילינו את המצוות עליהם נצטוינו אנחנו . (שמינוי מלך היא אחת מהם...)
אני יודע שאני מציג תמונה מעט פשטנית . (בסה"כ יש את שלוש השבועות המפורסמות , וכן את דעת רב יהודה שאוסרת לעלות מבבל לארץ ישראל) אבל דומני שהדעה הפשטנית הזו , היא בהחלט הדעה השלטת לאורך כל המקורות המצויים בידינו , מאז ומעולם .
2. עוד ברור , שמדינת ישראל במתכונתה הנוכחית , בודאי רחוקה מלקיים את המצוות האלו . (המסודות הציבוריים אינם כפי דין התורה , ולעיתים הולכים במכוון בכיוון הפוך לה , וזאת לדעתי בעיקר בגלל ה פשיעה של העולם הדתי-תורני , שמשאיר למשיח לעשות את המצוות המוטלות עליו.)
3. בנוגע לאהבת חינם .
היא לא יכולה להיבנות על טיוח האמת . (וההסטוריה המרה מוכיחה את זה ) רק לאחר שיתברר שרב המאד את פלגי העם , על המפריד בינהם , תוכל להתפתח אהבה , מתוך הכרה שלכל אדם ולכל פלג , יש מקום חשוב בתוך הפסיפס הגדול של כלל ישראל . (אוי , לשמוע אותי מדבר על "כלל ישראל" זה סימן מובהק לימות המשיח , נראה לי ...)
תוקן על ידי - אישציפור - 25/07/2004 22:28:17
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 16:48 |
|
| |
אני חושב שהגלות היא זעזוע לקשר עם ה' יותר מחורבן לאומי כי הגם שעבדו ע"ז עדין הביאו קרבנות לה' והאמינו שה' לא כועס עליהם וזה מה שהתוכחו עם הנביאים. וגם הנביא מדמה את הבגידה שלהם לאשה שזונה תחת בעלה אך עדין חשוב לה התא המשפחתי וזה מה שמפריע בגלות שאנחנו בקשר חלש עם ה'.אין נביא ואין מקדש.חוץ מזה שהשאיפה היא למקדש בינלאומי.
"אם תראה חריף ומפולפל ומביא ראיות לשקר... ואחד שאינו מפולפל כל כך, אלא ישרן, היה אתה עם הישר, ולא עם המעקל" (ספר חסידים, סימן תתתתרט"ז).
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 17:47 |
|
| |
.
בן ציון:
שמך עונה בך כי אינך מאנשי הגלות, אלא מאנשי ציון. אמנם, מקובלנו כי ניתן למצוא בכל רע גם טוב, אולם לדעתי, האומר כי הגלות אינה עונש ודבר רע אלא מנוף טוב, מתקרב לחסידי שבתאי בן צבי שרצו להתאסלם ולחטוא, כדי להוציא מתוך הטומאה ניצוצות.
גם אם בדבר רע יש טוב, עדיין דבר רע הוא, ואף אם נטהר את השרץ, כרבי מאיר, בק"ן טעמים, עדיין ישאר הוא שרץ.
אישציפור:
אם תביא לי את האגדתא על שלוש השבועות, אביא לך מולה את המדרש של רבי זירא שהודה למוכר הדגים הטברייני (אם עליתם כולכם כחומה, לא היה חרב הבית).
לא נכנס כאן לכל הויכוח בנושא שלש השבועות, כל "ויואל משה" הרי לא ישכנעני, או ישכנע אנשים כמוני, והרי יהיה לנו הרבה על מי לסמוך, וגם מעולם לא פסקנו הלכה מאגדתא.
ואע"פ כן, " ... הדעה הפשטנית הזו , היא בהחלט הדעה השלטת לאורך כל המקורות המצויים בידינו , מאז ומעולם ." משפטך זה, טעון הוכחה, לדעתי.
אני, כמובן, חולק על אמירה זו.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 18:47 |
|
| |
בן ציון
לא הצלחתי להבין איך אתה הופך את האבל על חורבן בית המקדש לאבל על עצמאות לאומית שאבדה, תוך שאתה כולל את אבדן המלך והשרים, והרי כבר כמאתים שנה לפני חורבן הבית נשתעבדה יהודה לרומאים, ובעשרות השנים האחרונות שקודם החורבן היה מצב של דיכוי חמור בידי הנציבים הרומיים והתנכלויות מצד האוכלוסיה השומרונית והיונית שבערים רבות בארץ ישראל הוו את רוב האוכלוסיה וזכו להעדפה מצד השלטון הרומי. גם את תקופת העצמאות הקצרה שתחת החשמונאים קשה להגדיר כימי מנוחה, עם מלכים עריצים כדוגמת ינאי ההורג את כל חכמי ישראל. כמו כן מבחינת אבל על עצמאות שאבדה היה מן הראוי להתקין צום על חורבן ממלכת עשרת השבטים שהיתה גדולה חזקה ועצמאית לאין שיעור יותר ממלכות יהודה הקטנה והרופסת.
גם בפסוקי החורבן שבתורה אין כמעט איזכור לחורבן בית המקדש להוציא פסוק אחד 'והשימותי את מקדשכם' ורוב רובן של הקללות מדברות על הפורענות והסבל של הבריות והגלות מן הארץ.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 19:13 |
|
| |
על מה אנחנו מתאבלים? שני דברים:
1. מי שמרגיש את החסרון הרוחני בכך שאין בית מקדש - מתאבל על החורבן שהיה בעבר;
2. מי שאינו מרגיש - מתאבל על החורבן שעלול להיות בעתיד, אם לא נתקן את מעשינו, וכדברי הרמב"ם (תעניות ה): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" "
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 19:20 |
|
| |
שושן10
האבל הוא על כל התהליך, שהסתיים בגלות הפיזית בחורבן הבית.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 19:49 |
|
| |
קעלעמר
התהליך לא הסתיים בחורבן הבית שכן חורבן הארץ והגלות הפיזית ממנה התחילה לאחר מרד בר כוזיבא כחמשים ושנים שנים לאחר החורבן והסתיימה מאות שנים לאחר מכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 21:59 |
|
| |
שושן10
היות ובדבריך רק העלית תמיהות על דברי ולא הצגת את הבנתך קשה לי להבין מהי המסקנה המתבקשת לדעתך מהדברים?
לגופם של דברים, צום תשעה באב נקבע כבר בחורבן בית ראשון, וכמדומני שעפ"י המבואר בגמ' גם בימי בית שני היו תקופות שצמו בהם ביום זה, ועל כן אין שום קושי מהמצב שהיה קודם לחורבן בית שני. אולם גם בבית ראשון הערתך נכונה, שכבר מספר שנים קודם החורבן היו תחת שלטונו של נבוכדנצר. ואמנם כבר על תחילת המצור נקבע צום י"ז בתמוז. תשעה באב נקבע על החורבן בפועל שהיה כפי שכתב קעלעמר סיום התהליך של אובדן המלכות והעצמאות בארץ ישראל. ולאחר מכן נקבע צום נוסף על חורבן הישוב היהודי בארץ ישראל בהריגתו של גדליה בן אחיקם, עד שהשוו חז"ל מאורע זה לחורבן הבית.
בענין גלות עשרת השבטים, גם אני מתקשה מאוד, כיצד אסון לאומי כה חמור איננו זוכה כמעט לשום איזכור? ומדוע לא ניתקן צום בעקבותיו? יתכן שהסיבה היתה היות והעם הנותר בציון זכה לעצמאות ולניסים גדולים בנפילת סנחריב, לא ראו טעם בגזירת תענית על צרתה של מלכות אחרת.
דרך אגב בקינות של ליל תשעה באב נזכרת גלות עשרת השבטים בקינה ד', שם נערך ויכוח בין מלכות ישראל למלכות יהודה מי נענש יותר בחומרה, הדבר נראה לי מתמיה מאוד לאור העובדה שעשרת השבטים נעלמו כמעט כליל, ובפרט עפ"י דברי הגמ' ביבמות יז,א "גמירי דבנתא דההוא דרא איצטרויי אצטרו" [מקובלנו שבנות אותו דור של עשרת השבטים נעשו עקרות]
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 22:07 |
|
| |
ואיך אפשר בלי הווארט של הקוצקער.
כתוב בשו"ע: 'ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חוברבן ביהמ"ק' . שואל הקוצקער , ומה עם מי שאינו ירא שמים , וכי לא ראוי לו להתאונן על חורבן ביהמ"ק? אלא , אומר הקוצקער , מי שאינו ירא שמים ראוי שיהיה מיצר ודואג על החורבן הפרטי שלו.
(מישהו היה חייב להביא את הווארט הזה ,לא?)
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 22:16 |
|
| |
בן ציון
היכן נאמר בגמרא שגם בזמן שבית המקדש השני היה קיים - היו זמנים שהתענו בתשעה באב, ובנוסף לכך לפי דבריך הרי ברוב שניו של בית המקדש השני היו צריכים להתענות בתשעה באב כיון שרק מספר שנים מועט היו ישראל בעצמאות מדינית ורוב השנים שעמד הבית היו משועבדים לפרס למצרים לסוריה ולרומי.
אם שמת לב הרי בכל מגלת איכה אין כמעט אזכור לחורבן בית המקדש וכל המגלה מדברת רק על הפורענויות שבאו על ישראל.
מה שנאמר בגמרא על בנות עשרת השבטים הוא רק על אלו שנטמעו בין האומות אבל לא על אלו שנאמר עליהם 'שירמיהו החזירם ויאשיהו מלך עליהם'.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2004 22:24 |
|
| |
.
שושן10 :
אינני יודע על הגמרא, אך מהמשנה במסכת ר"ה "באב יוצאין על התענית" , משמע שבימי בית שני התענו בט' באב, וכן מפרש הרמב"ם בפירושו למשנה.
|
|
|
|
|
