עם השפנים, מי הם?

מכיון שרבו הפונים ושאלוני,על החתימה המוזרה משהו.
הוי,עם השפנים,עד מתי תהיו לשפנים?!
מי הם השפנים?

זהו ציטוט מקטע שנכתב על ידי אחד הגאונים המדהימים בדור שעבר.

החרב היותר חדה המונחת על צוארינו ואינה נותנת אותם להתפשט בקומה זקופה נגד החיים, הטבעות של ברזל היותר כבדות המעיקות על אצבעותינו ומעכבות אותן מהתכנס לאגרוף חזק אחד כלפי אירופה ה"חצופה" הנלחמת אתנו- הם אותם רעיונות הגדולים ע"ד הבליות העולם שהוריש לנו המוסר,מבלי ללמד אותנו מתי להשתמש בהם ומתי לסור לאידך גיסא...בהפגשנו עם גל קטן של חיים, עם מעצור אחד של העולם הזה, אנו מבטלים אותו מיד כעפרא דארעא,ונסים ממנו בנשימה אחת, מבלי להתבונןכלל: מה יש לנו לענות עליו?מה הוא תובע מאיתנו, ואם באמת מודים אנחנו לו במקצת או כופרים בכל?...כל עבודתינו לאלוקי ישראל אינה אלא מ"יראה" חלשה(לא יראת החטא הגדולה של לוצאטו..),מחששא של רפיון עצבים פן נכשל ח"ו בדבר שאינו הגוןובאמת הלא נכשלים אנחנו בכמה וכמה דברים שאינם הגונים מאד,אבל הלא אין לנו עינים טהורות לראות את-הנגע בעצמו להכירו,לבקרו ולנתחו-- אנו אין לנו אלא חששא עיורת, יראה של בני - סנורים המגששים בקיר, גמגום של מילים:"שמא,שמא,שמא לא טוב כך...פן,פן,פן לא נאה כך"....ובזה אנו מחזיקים אותנו ליראי שמים. אוי לאותה בושה וכלימה! אי' ה א ב י ר ו ת ה ב ר י א ה של ההוראה התלמודית שלנו הנוקבת ב"דין" את ה"הר"?!
----- ומשום כך אנו נעשים לחלשי השכל-הנסיוני,לפקפקנים גרידא המעוררים געל נפש:
ומשום כך איננו יכולים ליכנס לשיחה קצרה עם מאן דהוא, לברר וללבן לפניו את הגיונותינו במילים חריפות וקצרות, כאשר הסכינו לעשות חכמי התורה בכל דור ודור, וגם אחרי כנוס רב של כוחות הלב והמחשבה אנו מוכשרים לפלוט רק את הפראזה: "רחוקים אתם מן התורה, טובעים אתם בבוץ החיים, על כן לא תבינו אותנו!" אבל התורה מה אומרת? " שובו לאשר העמיקו סרה"...
התורה יש לה מילים וביאורים גם בעד אלה אשר שכחו כבר גם את שפת בני האדם...




הוי. ע ם ה ש פ נ י ם , עד מתי תהיו לשפנים?!

ע"כ.
מיהו הכותב?
ואל מי מכוונים הדברים?[נראה לי שהדברים ברורים.]

אני חושב שהקטע מדבר בעד עצמו. אני הייתי מציע אותו כמגילת היסוד של הפורום הזה.
אני מתנצל בפני מי שהצבעוניות מפריעה לו.



הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קעלעמר,

אין מן הקושי,להצית את "אש הנעורים",

אולם,לאחר מכן,בשלב ה"מי יקום במקום קדשו",

רובא דרובא,"מתמסדים" , "מתרבעים" ,ו"משתפנים".

ספרן


נו.. על זה היה דוה לבנו, ועל אלה חשכו עיננו.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קעלעמר,

וע"כ,אין לנו אלא להמשיך ולטפח,את "חלקת אלוקים הקטנה"

שלנו,

ושמא,בעתיד,יעלה הגביע על גדותיו,

וכדברי המשל הידוע.

ספרן,

בובר כתב פעם מאמר על הנוער ובו אמר את הדברים הבאים המצוטטים מן הזיכרון ולכן אולי לא מדויקים:

"הנוער הוא הסיכוי היחיד של האנושות והיא הולכת ומאבדת אותו פעם אחר פעם".

אני מבינה מדבריו שהוא מדבר על אותה אש הנעורים שהזכרת, אלא שיש לשמרה כדי שתהיה בת קיימא גם כשגדלים הגדיים.

שחרית,

רק בני הנעורים,אינם חשים,את התמימות שבדברי בובר,

כמו האידיאל הגדול של אני=אתה שלו,כמודל ציבורי קבוע.

ספרן, האם פעם קראת אני ואתה? אני קראתי אותו (חלקים ממנו) בשתי תרגומיו לאנגלית, מצאתי אותו רק מכל תוכן. סתם משחקי מילים.

ספרן,

היחס בין שישים ריבוא, לשניים. מבטא ומעצים הדברים שאמרת הכי ברור שיש.

כל התהליך מרגע שהוצתה בהם "אש הנעורים", וכל עניין המתרבעים, המתמסדים והמשתפנים.


תוקן על ידי - איקה - 27/07/2004 12:18:44

שוטנג,

אכן קראתיו,ומצאתי יותר מ"משחק מילים",

א"כ,ניתן היה לומר את אותם דברים בקיצור.

קראת,לדבריך,את התרגומים האנגליים[צ"ל "בשני תרגומיו"

ולא "בשתי"] כנראה שהמקור יותר משובח.

אני לא חושב,שיש בהגותו דברים מהפכניים,אבל על כשרון

הכתיבה וההסברה שלו,כמעט שאין חולק.

אולי תנסה לעיין בספרים אחרים שלו,כי רבים הם.