לשלמה
שאלת שאלה שקשה להשיב עליה, אילו היית שואל אם האוכל מאכל אסור לאחר שעשה כל המוטל עליו, חטא מפני שאכל דבר אסור, היה יותר קל לענות על שאלתך, אבל שאלת אם ייגרם לאוכל נזק רוחני, שאלה שסיבכה את התשובה, מאחר ולרוחניות כללים משלה, שאינם עובדים "לפי השכל".
תצטרך לשאול בבה.
כפי שנראה להלן, ייתכן שקיים הבדל בין אם האדם אכל את האיסור לאחר ש"הוא" עשה את המוטל עליו, (למשל מקריאה בספרים), או לאחר שהוא עשה זאת, לאחר ששאל ''מוסמך" לענות תשובות, שטעה בהוראתו והוא עשה על פיו.
המפתח לתשובה, הוא בהגדרת תפקידו של מורה ההלכה, האם תפקידו הוא רק להורות את ההלכה למי שאינו יודע מהי, ולכן, באם הוא טעה בהוראת ההלכה, הרי הוא חרג מסמכותו ודבריו בטילים, ובאם הורה להיתר על מאכל שהוא בעצם אסור, הרי המאכל יטמטם אם יאכלוהו, אך גם ייתכן לומר, שאף אם הוא טעה בפסק, והורה על מאכל אסור שהוא מותר, הרי מאחר והוא הגיע למסקנתו לאחר שהוא נהג לפי הכללים לבחינת ופסיקת הלכה, אין המאכל מטמטם, אף אם המאכל היה ונשאר מאכל אסור, משהו מעין העקרון שאותו מצאנו בהבדל שבין טעה בדבר משנה, וטעה בשיקול הדעת. וטעותו של מומחה לרבים לגבי תשלום עבור הנזק שגרמו ע"י פסק דין מוטעה. ראה סנהדרין דף לג עמוד א.
_________
*הוראת טעות*.
אף שמצאנו שייתכן הבדל בין סוגי הטעויות הרי כל זה הוא רק בפסקי דין ממוניים, אך לא כך הוא בטעות בעניני איסור, ובפרט כאשר פסק בית הדין היה "בטעות", מאחר ובית הדין ביסס את פסקו דינו על סמך עדויות "מתאימות" לפי ההלכה, שהתברר אח"כ שלא היו נכונות, שם אין אנו אומרים שהיה זה פסק דין טועה, אלא שהיה זה פסק דין נכון עפ"י דין תורה באותו הזמן, ולפי העדויות שהיו לפניו, וכאשר התברר שהמציאות היא אחרת ממה שהיתה בעת הפסק הדין הראשון, יש לפסוק מחדש לפי המציאות החדשה.
למשל, ההלכה קובעת שכדי שיהיה מותר לאשה נשואה לשאת בעל אחר, היא צריכה תחילה לנתק את הקשר שישנו בינה לבין בעלה הראשון, לפי ההלכה הדבר יכול להעשות רק בשני דרכים: בגט ובמיתת הבעל. (קידושין דף ב עמוד א), ובעוד שהגירושין בגט היא פעולה הלכתית, הרי מיתת הבעל, היא פעולה טבעית, המשפיעה על ההלכה, והיינו, שמאחר והאשה אסורה להנשא לבעל שני, כל זמן שהיא נשואה לבעלה הראשון, נישואין אלו פוסקים כאשר הוא פוסק מלחיות, ולכן נעלם גם האיסור. ההלכה גם קובעת שאין צורך שיהיה המת לפננו, אלא די בעדות שבעל האשה מת, כדי להתירה להנשא, ולכאורה איך מועילה עדות על מות הבעל, כאשר למעשה אין לפנינו בעל מת, והרי לשון המשנה הוא, ''ובמיתת הבעל", אלא שפסק דין מוות, על סמך עדות, הוא למעשה פעולה הלכתית, היוצרת "מציאות הלכתית" של מיתת הבעל. הרגצ'ובי, (דבריו הובאו בצפנת פענח, כללי התורה והמצווה, נדמה לי חלק ב), מדבר על הלכות היוצרות ''מציאות" שאינה מציאות בטבע, ולעניננו, שלא כבמציאות הטבעית, שבה לא יכול הבעל לחזור לחיים, הרי במציאות ההלכתית ייתכן שהבעל יחזור לחיים, (וידועה השאלה על קידושין חדשים לאחר תחיית המתים), ואז תשתנה המציאות ההלכתית, כגון שלאחר שהבעל הוכרז כמת, באו עדים שהעידו שראוהו חי, או שבא המת לפנינו ברגליו, (וראה תוספות יבמות דף פח עמוד א: "אתא גברא וקאי כו' - ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו, מה בכך, הא תרי כמאה דמו? ויש לומר דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא).
ובאם בית דין התיר לאשה להנשא על סמך עדות שמת בעלה, והאשה נישאה בשנית, וילדה ילדים לבעלה השני, ופתאום הופיע הבעל, ואמר הנני, הרי היא תהיה אסורה לבעלה הן לבעלה הראשון והן לשני והילדים שילדה מהשני הם ממזרים, אף שהכל נעשה כהלכה ובהוראת בית הדין. שכך היא ההלכה (יבמות דף פז עמוד ב):
"האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך וניסת, ואח"כ בא בעלה - תצא מזה ומזה, וצריכה גט מזה ומזה; ואין לה כתובה, ולא פירות, ולא מזונות, ולא בלאות - לא על זה ולא על זה, ואם נטלה מזה ומזה - תחזיר; *והולד ממזר* מזה ומזה".
ואין אנו אומרים שמפני שהיא הסתמכה על פסק בית הדין "הכל בסדר", כשם שאין אנו אומרים שהבעל אינו חי מפני שבית הדין פסק שהוא מת על פי דין תורה, כי ההלכה שקבעה שעדות אשה יוצרת "מציאות", גם קבעה שההלכה תשתנה אם יהיה שינוי במציאות.
בשעת כתיבת הדברים נזכרתי את אשר קראתי בספר ליטאי שאיני זוכר את שמו, המספר על כוחם של חכמים לשנות מציאות.
מעשה במשכילים שרצו להוכיח שהלכות התורה נוגדים למציאות, ושלחו לבית הדין, אשה שטענה מת בעלי, והביאה עדי שקר שאישרו את דבריה, והיה בדעתם להוציא את הבעל החי ממחבואו לאחר שבית הדין יוציא פסק דין שהבעל מת לפי דין התורה, ולהציגו לפני הציבור, אלא שלאחר שבית הדין הוציא פסק דין שהבעל מת, והם הלכו להוציא את הבעל, התברר להם שהוא נחנק במחבואו.
לדבריהם, הסיפור מוכיח עד כמה גדול כוחם של פסקי חכמים, שהם יוצרים מציאות, אך למעשה סיפור כזה טוב רק בשביל ספרי ילדים ליטאיים, מאחר וההלכה מכירה באפשרות שיתכן שב"ד יפסוק שהבעל מת ואח"כ יבוא המת ברגליו.
___________
פעם שמעתי פרופסור שחזר בתשובה, והתחב"ד, שסיפר למאזיניו, שפסקי בית דין משנים את הטבע.
כמובן שציבור מאזיניו התמים, ששמע את הדברים יוצאים מפי פרופסור גדול, התייחס לדבריו כאל עובדה מדעית, ולא ידעו שהוא לא הבין את מה שאמר.
הוא הרבה לצטט את הפסוק "לאל גומר עלי", כדי להוכיח את התיאוריה ה"מדעית" שלו.
הדברים מקורם במאמר הירושלמי (נדרים פרק ו דף ה"ח, כתובות פרק א ה"ב, וסנהדרין פרק א ה"ב): "אמר רבי אבינא אין כך הוא אפילו דיני נפשות בת שלשה שנים ויום אחד בא עליה הרי זה בסקילה נמלכו בית דין לעברו ובא עליה אינו בסקילה "א"ר אבון אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת שלשה שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין*.מאמר המובא גם בש"ך יורה דעה סימן קפט ס"ק יג: "כל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימי' עמהם דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם ואף בחידושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום א' שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו ב"ד ועבר השנה בתולי' חוזרים הוי לאל גומר עלי עכ"ל והוא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל הלכה י"ג בשם ר' אבין וכ"כ הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא והכי אמרינן בס"פ בנות כותים דף ל"ח ע"א דשיפורא גרים וכן הוא באגודה שם וכ"כ בתשובת ר"י מינץ סימן ט' ע"ש שהאריך וכן משמע פשט דברי הט"ו והפוסקים ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז".
בשו"ת באר שבע סימן יד הוא מספר שהוא נשאל "מפי החבורה, על פירוש לשון הירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד נמלכו ב"ד לעברו בתולין חוזרין ואם לאו אינן חוזרין כו'. ונראה לי דהכי פירושו, דרבי אבין קאי על הא דגרסינן שם בירושלמי בת שלשה שנים ויום אחד בא עליה הרי זה בסקילה נמלכו ב"ד לעברו ובא עליה אינו בסקילה, וכדי שלא ישאל השואל היאך אפשר שתהיה חזרת בתולים שהוא *דבר טבעי* בה תלוי בעבורו של חדש על פי ב"ד הלכך בא רבי אבין ואמר אל תתמה כי השם ית' מאחר וממהר חזרת הבתולים לפי מה שהב"ד קובעין השנים בעיבורם וזהו דכתיב לאל גומר עלי פירוש גומר ומסכים לב"ד של מטה בעיבורם ומחדש הטבע כפי רצונם ואם עיברו השנה בתוליה חוזרין. זהו מה שהשיגה דעתי הקצרה בפירוש זה הלשון".
וכששאלתי את הפרופסור הנכבד את השאלות הבאות, הוא לא הבין על מה אני מדבר, הוא קרא את הדברים בשיחות כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, וחזר עליהם כמו תוכי, מבלי להבינם. ויש לי לציין ששאלותי לא היו כדי לקנטר, חשבתי שהוא מבין את אשר הוא מדבר, על אף שביקשתי מרבים שיסבירו לי את הדברים, לא השיבו לי כל תשובה מספקת, והרי שאלותי לפניך:
לדברי המפרשים, את מאמרו של רבי אבון כפשוטו, למה הוא לא הסביר שעצם ההגבלה של שלוש שנים ויום אחד, להחזרת הבתולים היא עובדה ניסית, שהרי חזרת הבתולים היא דבר טבעי שאינו תלוי ב*יום אחד* ובשקיעת החמה, ואילו ההלכה היא שהם חוזרין ב*כל* התינוקות שנבעלו לפני היותן בנות שלוש שנים *ויום אחד*,כאשר מצד הטבע, השאלה, אם בתוליה של תינוקת שנבעלה יחזרו או לא יחזרו, לא תלוי ביום (שלוש שנים ויום אחד), אלא בטבע גופן של התינוקות, השונים מאחת לשניה, והרי הוא דבר ידוע, שבכל מקום שחז"ל קבעו זמן, אין לו דבר עם חוקי הטבע, אלא או שהוא הללמ"מ או שהוא קביעת חז"ל. ואם נאמר שחזרת הבתולים היא חזרה מציאותית בכולן, באם נבעלו בהיותן פחות משלוש שנים ויום אחד, מאחר וחז"ל קבעו את הזמן המדויק, הרי הוא כשלעצמו מורה על שליטתם של חז"ל בטבע.
וכמו"כ יש לשאול, למה אין לומר שכוונת הירושלמי ב"בתוליה חוזרים", היא לחוזרים מבחינת המציאות ההלכתית, מאחר ומדין התורה אנו צריכים שהיא תהיה בתולה במציאות, כשם שהבאתי לעיל את דברי הרגצ'ובי לגבי המת.
הבאתי את כל האריכות, בגלל השו"ת חוות יאיר סימן קצב, שאינו מסתיר שאינו פוחד לומר שאינו מבין את הירושלמי כפשוטו והדברים שהוסיף לאחר מכן והנוגעים לעניננו, שכתב על דברי הריטב"א: "שהקב"ה אמר למרע"ה שיהיה ההלכה מסורה לחכמי הדור [עי' להלן בדה"מ גם בכמה דוכתין כו'] מלבד שדבר זה תמוה כי מה יועיל דבר שבאמת טמא ...", ומסקנת: "נמצא מפני הסכמת חז"ל בהלכה אינו פוגם, ונוכל לומר אה"נ ניתן לחכמים כח זה והתעוררות עליונים תלוי בחכמים התחתונים דומה למ"ש רז"ל בירושלמי על לאל גומר עלי נמלכו ב"ד לעבר ה ודומה למ"ש רז"ל בירושלמי על לאל גומר עלי נמלכו ב"ד לעבר השנה בתוליה חוזרין, "ודעתי קלה מלקבל זה באובנתא דלבי וחלילה להרהר על דבריהם) ומכחו תתעורר קליפה וטומאה וסיטרא אוחרא מה שיסכימו חכמים שהוא טהור ומה יועיל הסכמת הרופא באמרו על סם המות שהוא סם חיים? *נסבול פה זה ונסתפק בתירוץ שבאמת אינו מספיק ונאמר שאין תגבורות הטומאה והקליפה מכל נגיעה ואכילה וביאה וכל מעשה נתעב רק מצד שהוא רע ונמאס בעיני ה' וכי יאמר ה' שיהיה ביד ב"ד לנהוג בו כרצונם לא יזיק מאומה*...".
היוצא מדבריו שהיכן שהדבר נעשה ע"פ הוראה אין שם "תגבורת טמאה וקליפה", א"כ לכאורה גם בשאלתך, אם ההלכה קובעת שעליך לשמוע לרבך והוא עשה את מה שההלכה דורשת ממנו, ואעפ"כ נמצאה תולעת, היא אינה מטמטמת אם אכלוה בשוגג.
הדבר הוא מפורש בדרשות הר"ן, (קיים ספק במיהו ר"ן זה) כותב בדרוש י"א בד"ה ואני סובר: "ואני סובר עוד שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ויאמרו בו שהוא מותר, לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצוות החכמים מורי התורה הוא הדבר היותר אהוב אצלו... ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא...".
הרי דברי הר"ן מפורשים ,שהאוכל דבר אסור מאחר שסמך על דברי חכמים שטעו בפסיקתם, ואף שהדבר כשלאמיתו הוא דבר אסור, אין אכילה זו מולידה טבע רע, מפני שהמצווה לשמוע לדברי חכמים מנטרלת את ההשפעה הרוחנית הרעה. אם כי יש עדיין לשאול אם זהו רק כאשר הסנהדרין הם שטעו או אפילו כשעשה ע"פ הוראת רב שטעה.
_____________
ומה שהזכרתי את אדמו"ר הזקן.
באגרת הקודש סימן כו, הוא כותב על אודות ההבדל באפשרות ה"העלאה", של מאכלים, באם הם מאכלים מותרים או שהם מאכלים אסורים, ולדבריו, אפשר להעלות את הדברים המותרים שהם "קליפת נגה" (מעין "פרווה"), אם הוא מנצל את האנרגייה שהוא יצר ע"י האכילה לשם מצווה, אך את הדברים האסורים, אי אפשר ל"העלות" אפילו אם הוא מנצל את אנרגיית האכילה לקיום מצוות, ובהמשך דבריו הוא כותב על הדברים האסורים: ''*אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו רז"ל ונעשה היתר (גמור)*". [הסוגריים הם במקור], כשההבדל בין שתי הגרסאות הוא, באם מאכל אסור שהותר לחולה שיש בו סכנה נעשה היתר גמור וא"כ שוב אינו מטמטם, או שהוא נשאר מאכל אסור, אלא שהותר לאכילה, ולכן גם מטמטם.
כמובן שכל זה באם המאכל אסור מדאורייתא, שאז הוא איסור חפצא, או לדברי האומרים שגם איסור דרבנן הוא איסור חפצא, וכפי שהאריך בזה רבי יוסף ענגיל בבית האוצר.
בלקוטי שיחות (חי"ט עמוד 35 בהערה), הוא מציין לדברי אדמו"ר הזקן, וכותב, שההבדל בין שתי הגרסאות הוא כהבדל בין דחויה או הותרה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שאם איסור האכילה רק נדחה, הרי נשארת עליו רוח הטומאה, ואם האיסור הותר לגמרי אין עליו כל רוח טומאה, והוא מציין לעיין בחלק יא עמוד347, אשר שם ישנו מכתבו הארוך של כ"ק אדמו"ר, ואשר בו הוא דן בשאלת הותרה או דחויה, ומסקנתו: "מכל הלין נראה דדעת רוב הפוסקים , ראשונים ואחרונים הוא, דשבת היתר גמור לגבי חולה שיש בו סכנה".
_____________
מסקנות:
ייתכן שאם האכילה היתה בהוראת חכם, האכילה אינה מטמטמת, אף אם התברר אח"כ, שהחכם טעה.
במאכל איסור שהותר לחולה שיש בו סכנה ישנה מחלוקת אם הדבר הותר או נדחה, ומכאן המחלוקת אם הוא מטמטם או לא.
_____________
לגבי המחלוקת אם הטמטום הוא סיבת האיסור או תוצאה ממנו:
ראה רמח"ל מסילת ישרים פי"א: הטמטום הוא תוצאה מעבירה על האיסור.
רמב"ן עה"ת משפטים פרק כ"ב, פסוק ל': שטבע האיסור מטמטם. שרצים מטמאים את הנפש אך לא טריפת בהמה טהרה
רמב"ן עה"ת קדושים פרק יט פסוק כ"ו: בערלה סיבת האיסור הוא הנזק לגוף מבלי הזכיר את הנפש.
האברבנאל ויקרא י"א, יג, על דברי הרמב"ן:
"איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני רפואת הגוף ורפואתו... זהו דעת הרמב"ן, וחלילה לי להאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת האלוקים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצרים בדבריהם ובטעמיהם, ואין זה דרך תורת האלוקים ועומק כוונותיה, וגם שעיננו הרואות האומות האוכלים בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר העופות והבהמות והדגים הטמאים חליים כולם הינם חזקים כראי מוצק ואין עיף ואין כושל בהם".
אבן עזרא שם יט, יט: בערלה הנזק הוא לנפש ולא לגוף.
המהר"ל (תפארת ישראל פרק ז: סיבת האיסור אינו המזג הרע שהוא מוליד, שהרי בשעת מלחמה התירו להם כותלי חזירי, ואם שורש האיסור הוא המזג הרע שהמאכל מוליד, היכן הלך המזג הרע הזה .
שכחתי שפרשתי.
יום טוב לכולכם.
 |
|
|
