| נשלח ב-22/8/2004 22:13 |
 |
| |
"רק כשהעץ נופל רואים כמה גבוה הוא היה"
.
"רק אחרי שהעץ נופל, רואים כמה גבוה הוא היה"
(פתגם עממי, תרגום חופשי מיידיש)
++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
כשנפטר רב, הלכו תלמידיו לקברו בעירו.
כשחזרו מהלוויה, אמרו: נלך לאכול על גדת הנהר דנק.
לאחר שסיימו את סעודתם, התעורר בהם הספק בעניין הלכות ברכת המזון. האם "הסבו" דוקא - כשאכלו בהסיבה ממש, או שמא כיוון שנדברו יחדיו ללכת ולאכול שם, הרי דינם כשל מי שהסבו לסעודה.
קם רב אדא בר אהבה, הפשיל לאחוריו את בגדו, שבו קרע קריעה על רבו, וקרע קריעה חדשה בבגדיו, כמי שעתה הגיעתו השמועה על מות קרובו.
אמר: רב נלקח, ואפילו הלכות ברכת המזון לא סיימנו ללמוד ממנו.
(לפי ברכות מב:-מג.)
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2004 00:02 |
|
| |
מואדיב,
תודה. זה אחד הסיפורים האהובים עלי בתלמוד:
א. אני אוהבת סיפורים על אוכל.
ב. אני אוהבת סיפורים רפלקסיביים, המתארים את דעת החכמים על עצמם ועל דרך לימודם.
ג. אני אוהבת את עדינות המספר, גם בבואו לבקר. אתה השכלת לעדן את הדברים עוד יותר, ו"לשנע" את הרגש מכעס וביקורת, אל עצב וגעגוע.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2004 00:41 |
|
| |
המקור:
הסבו- אין, לא הסבו- לא. ורמינהו: עשרה שהיו הולכים בדרך, אע"פ שכולם אוכלים מככר אחד- כל אחד ואחד מברך לעצמו. ישבו לאכול- אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו- אחד מברך לכולם.
קתני: "ישבו", אע"פ שלא הסבו! אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דאמרי: "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן".
כי נח נפשיה דרב אזלו תלמידיו בתריה. כי הדרי אמרי: "ניזיל וניכול לחמא אנהר דנק". בתר דכרכי יתבי, וקא מיבעיא להו: "הסבו" דוקא תנן, אבל ישבו לא, או דילמא-כיון דאמרי "ניזיל וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא"- כי הסבו דמי. לא הוה בידייהו.
קם רב אדא בר אהבה, אהדר קרעיה לאחוריה, וקרע קריעה אחרינא. אמר: נח נפשיה דרב וברכת מזונא לא גמרינן!
עד דאתא ההוא סבא, רמא להו מתניתין אברייתא, ושני להו: כיון דאמרי ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן- כהסבו דמי:
----------------------------------------------------
לענ"ד חייבים לשים לב למוקד הסיפור. הכל סובב סביב עניין אחד ויחיד- הבעיה ההלכתית שניצבה בפני החבורה. הסיפור מרגש אותנו במישור האישי, אבל הדבר שבאמת היה חשוב להם זה רק שהם לא הספיקו ללמוד את ההלכה הזאת מרבם טרם נפטר. לא מותו של רב הוא הקשה, חוסר הידיעה שלהם כיצד לנהוג הוא הקשה:
"ואנן ברכהמ"ז לא גמרינן!!!"
איזה חוסר אונים! איזו בושה! על זה באה הקריעה הנוספת.
נמצא שלתלוש את הסיפור מתוך הרצף של הדיון ההלכתי בהלכות ברכות שבתוכו הוא מובא, לנתב אות הסיפור לרומנטיקה של יחסי תלמיד ורבו- זה מעשה ברוטאלי, שעולה בקנה אחד עם מציאות חיינו בה קדושת ההלכה הולכת ומתפרקת, ואימת הכשלון בדבר הלכה איננה עוד. (ואני מדבר על עצמי בעיקר).
לענ"ד.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2004 03:11 |
|
| |
שלמה,
כיצד אתה יכול להפריד בין הכאב על מוגבלות הלימוד ההלכתי לבין הכאב האישי על מותו של מורה מוערך ואהוב?!
נדמה לי, כי אתה הוא זה שמנתק את את הדברים מהקשרם, ובכך חוטא (מלשון "החטאת המטרה") לסיפור התלמודי, וחבל.
אני חושבת שאני מבינה את כאבך מן המצב היום (למרות שאיני חולקת אותו עימך, באופן מלא), ובכ"ז - אחת מגדולותיו של התלמוד היא ביכולתו לקשר באופן הדוק, ובלתי ניתן להפרדה כמעט, בין ההלכתי/היבש/המוגדר/המקוטלג לבין הספרותי/הרגשי/העדין/האנושי/הרך. או במילים אחרות: בין ההלכה לבין האגדה. ההפרדה בין השתיים אינה קיימת ברובד התלמודי עצמו. אנחנו ופרשנינו עשינו ועושים אותה, כדי להקל על הבנתנו שלנו.
תוקן על ידי - אמשלום - 23/08/2004 3:15:55
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2004 08:02 |
|
| |
.
שלמה
חוששני כי אינני סובר כמוך.
אין ספק כי בני החבורה שסעדו התחבטו בדין ברכת המזון.
אולם מדוע רב אדא בר אהבה היה צריך לקרוע שנית?
מדיני אבלות, תלמידי רב כבר קרעו בעת ההלוויה, ואילו כאן, על גדת הנהר דנק, כשהם מתחבטים בתשובה לשאלה (שאחר כך אליהו הנביא עצמו יענה עליה! ) , עומד רב אדא בר אהבה וקורע שוב, קריעה חדשה , והוא אף מדגיש כי המדובר בקריעה חדשה בכך שהוא מפשיל את בגדו החיצוני - זה שבו קרע כדין בלוויית רבו - וקורע שוב!
מהדין, מי שחייב בקריעה, ומת לו מת בארץ רחוקה, מתחיל לנהוג בדיני האבלות מהרגע בו הגיעה עדיו השמועה.
רב אדא בר אהבה קרע קריעה שניה, כי משמעות האבלות נתחדשה בעיניו בו-ברגע שהבין את משמעות האבדן. הנה, רבו נסתלק, ספר תורה שלו נלקח, והוא, כל כך הרבה שאלות טרם הספיק לשאול!
ודאי וודאי שהסיפור נמצא במקומו בהקשר של דיני ברכת המזון, ולא פחות ודאי כי רב אדא בר אהבה לימד את שאר תלמידי רב גם פרק בהלכות אבלות.
========================================
אגב, הגרי"ד סולוביצ'יק, במאמרו "אנינות ואבלות" (יצא בתוך הקובץ Out of the whirlwind ) , אינו סובר כמוך לגבי סיפור זה, ומביאו במסגרת הדיון שלו בהפרש בין אונן לבין אבל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/8/2004 14:23 |
|
| |
אני לא מפריד כלום, אני רק מבקש להדגיש את מה שנוח לנו להתעלם ממנו באוירת הזמן.
ד"א, הסתכלתי בעין אי"ה והוא מתאר את שתי הקריעות כתגובה לשני צדדים הקיימים בדמות הצדיק: הסגולה והתועלת.
הקריעה הראשונה נבעה מהצער על אובדן עצם דמותו המשפיעה של הרב, והשניה מן ההכרה בהפסד שיש בכך לתלמידיו בהיבט הלימודי.
אגב, כדרכו הוא מדייק בפרטים, ורואה בהחזרת הקריעה ביטוי לכך שעכשיו האובדן של הצד הסגולי מתבטל בעיני התלמידים לעומת האובדן ה'תועלתי'.
פרשנות זו תומכת בדעתי, שכן לפיה כל כולו של הסיפור מתאר את הכאב של התלמידים על כך שיחסר להם רבם המורה אותם את ההלכה
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 11:29 |
|
| |
.
אבקש עזרתם של היודעים והמבינים:
בעוונותי, הריני יושב על גדת הנהר דנק, אך אינני יודע היכן היה.
בן-ציון אשל, בספרו "ישובי היהודים בבבל בתקופת התלמוד - אונומסטיקון בבלי" , מצטט את היימן הסובר כי רב נקבר בקבורת אבותיו, בכפרי. להבנתי, לפי דעה זו, הנהר דנק צריך להיות אחד מיובליו של נהר הפרת, הנמצא בין סורא לבין כפרי (סורא היתה על הנהר פרת עצמו, כעשרים ק"מ מבבל) .
מבחינה אטימולוגית מצטט אשל את נויבאואר הכותב כי "דנק: גירסה מוטעית של שם נהר, ואינה אלא כיווץ של 'דאנק', וראה - נהר אנק" .
לגבי הנהר 'אנק' מביא אשל את גרסאות השם השונות (ענק, נק, נהרנק), ואינו מפנה למפה. במפה המצורפת למהדורת שטיינזלץ, הנמצאת בין פרק א' לפרק ב' במסכת ברכות, נמצא נהר אנק הרחק צפונה, כאחד ממקורותיו של הפרת, מרחק רב עד מאד מסורא.
כל היודע לסייע לי במציאת מיקומו של הנהר, תבוא עליו הברכה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 21:52 |
|
| |
שלמה,
אני לא יודע עם דברי יסתרו את דבריך אבל, כל ענין הקריעה והאבילות בא על חיסרון במציאות האדם האבל.
אם מדובר בקרוב מותו מראה על חיסרון בך (מענינת ההבחנה בין התורה שמייחסת את החיסרון לצד שחיצוני לאדם עצמו, ומחייבת קריעת הבגד, לעומת חוקות הגויים שראו חיסרון באדם עצמו, ולכן נהגו לשרוט את עצמם באבלם וכד')
עם מדובר ברב, וכ"ש ברב מובהק, ודאי שהעדרו משפיע על תלמידיו באופן ישיר.
בסיופר הנ"ל נראה לי שהחכמים מרגישים חסרון עז יותר, רב היה נקודת הקישור והמעבר של עולם התורה מארץ ישראל בתקופה התנאית (שהרי בתחילת דרכו היה בבית רבי חותם המשנה) אל בבל והתקופה האמוראית.
החכמים הבינו שלרב יש מבט "גובה" אחר ממה שהם מסוגלים ורגילים להבין ולהכיר בתורתם. (הדבר מתבטא היטב במימרא התלמודית הידועה "רב תנא הוא ופליג") כתוצאה מכך הם מתקשים בדיוק בהלכה שנוגעת לאכילה, שמבטאת את הקשר וההשפעה בין האדם והמקום בו הוא נמצא, החכמים מבינים שהקשר שלהם למקום המרוחק ממקום שכינה (=בבל) מוביל אותם לדרך שבה לא יוכלו לברך כראוי אפילו על המזון (כמטאפורה) הכי מיידי שלהם, ההלכות הכי קיומיות ומיידיות שמקיפות את מציאות האדם , ועל זה באה קריעה נוספת, כואבת ודואבת הרבה הרבה יותר. 
מקוה שהרעיון הועבר, יען כי אני יודע שהענין לא נוסח באופן מספיק מסודר ומובהר לצערי. (מפאת חיסרון בזמן)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2004 00:51 |
|
| |
שלמה,
כשאדם אומר: מעות יש לי ושולחני אין לפורטן. או אלישע שאומר 'אבי אבי...', או ריו"ח שמתאבל על ר"ל שהיה מקפחו בדברי הלכה. האם כל אלו התרכזו רק בעצמם?
אולי הדברים קשורים לאשכולי הזנוח על יונה והקיקיון, שם עמדתי על הקשר בין הצורך לזולת לבין הקשר הנפשי אליו.
ובקצרה: הקב"ה אומר ליונה ההיטב חרה לך על הקיקיון? ואח"כ מביא קו"ח על נינוה העיר הגדולה.
ולכאורה זהו קו"ח פריכא, שהרי יונה הצטער על עצמו ולא על הקיקיון. ומה עניין זה ליחסו של הקב"ה לנינוה? וכי הוא צריך את נינוה?
וצ"ל שכנראה הקב"ה אכן צריך את נינוה, כמו את כל העולם, שהרי לכך בראנו. ואין סתירה בין ההצטרכות והתועלת לבין הקשר הנפשי והיחס לזולת. הקשר לזולת בנוי גם על הידיעה שאני צריך אותו (שיש בזה משום ידיעת ערכי המך, שאינני מספיק עלצמי, וכל הבריאה נצרכת לי). וקשה מאד להבחין בין אגואיזם ואגוצנטריות לבין אחווה ואמפטיה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2004 00:58 |
|
| |
מואדיב
אולי כאן המקום לספר קצת על העץ שנפל (אני מבין שהכוונה לאביך ז"ל)
מהפירות המשובחים מההיקף והידע ניתן להבין שהעץ גם הוא היה גבוה, מאוד.
מעריץ ומנחם שוב ושלא תדע עוד, כל צער.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 01:40 |
|
| |
מואדיב, נהר אנק מופיע רבות בסדרת עולם הדיסק של פראצ'ט. הוא חוצה את העיר אנקמורפורק, ונשפך לים המעגל.
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 07:15 |
|
| |
השכן,
התגעגעתי אליך (וגם אל פראצ'ט).
ברוך שובך.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 18:32 |
|
| |
תודה אמשלום.
------------------
יצאתי למסע עם סתמרוח וזוגפרח.
תיבת המסע אכלה לי את כרטיס ה"חזור"
אז נתקעתי...
אבל למזלי עברה במקום סבתא רוחשעוה
ונתנה לי טרמפ על המטאטא שלה,
בתנאי שאעזור לה לדחוף בעליות.
משם לפה ביקרתי בממלכת לאנקר,
בעיר אל-חאלי,
בקורי-סלאטי,
ובפונדק אחד בו מגישים אבסינט במקום מים, ולחם גמדים
שאפשר להסתכל עליו שעות, ותמיד למצוא משו יותר טוב לאכול
בסוף התעוררתי כאן ועכשיו,
אז חזרתי לפורום
העולם שהכי דומה לעולם הדיסק...
אוי לשכן ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 18:36 |
|
| |
|
|
|
|
|
