| נשלח ב-1/9/2004 10:30 |
 |
| |
פמיניזם אורתודוכסי
.
יהודית באומל: סקירת ספרה החדש של תמר רוס, במוסף הספרים של הארץ, היום.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=471182&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
==========================================
עץ חיים היא למחזיקות בה
יהודית באומל
Orthodoxy and Feminism Expanding the Palace of Torah
29.95$,.Tamar Ross. Brandeis UP, 324pp
קביעת גבולות היא אחת מסימני ההיכר של כל מערכת חברתית ותרבותית. הגבולות תוחמים את המסגרת להתנהגות הנורמטיווית בתוך החברה, שומרים על המשך קיומה התקין ומאפשרים לעצב את צביונה. בענייני גבולות יש לכל אחד תפקיד. השמירה הקפדנית עליהם היא באופן מסורתי נחלתם של השמרנים, בעוד שעקירתם היא לרוב דפוס הפעילות המקובל של המהפכנים. בין לבין, רוב הציבור מנסה לנווט את חייו בתוך הגבולות הקיימים, וכשהוא מבקש לחרוג מהם הוא רק מקווה "שלא ייתפס בידי השוטר בפינה".
ויש גם קבוצה רביעית, שהיא אולי הבעייתית מכולם: אלה המנסים להרחיב בהתמדה את הגבולות תוך כדי המשך הקיום בתוכם. הבעייתיות אינה בעצם הרחבת הגבולות, מעשה שיכול להתפרש כמהפכנות זוטא, אלא בעובדה שחלק גדול ממרחיבי הגבולות הללו מבקשים לקבל הכרה ואף לזכות בברכה על פעילותם מידי בכירי החברה ומנהיגיה. לקבוצה כזאת מוקדש ספרה של תמר רוס, "להרחיב את אוהלה (באנגלית "ארמונה") של תורה: אורתודוקסיה ופמיניזם".
לפני שנים מספר הפכה רוס, מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן, לדמות מפתח בפולמוס שהחל בעקבות מפגש רבנים בכירים בניו יורק, כשהציגה לפניהם תיאולוגיה פמיניסטית אורתודוקסית. רוב המשתתפים הזדעזעו מקביעותיה בדבר מקור ההלכה וגמישותה, וטענו שדבריה פוגעים בעיקרון המקודש של "תורה משמים". הספר שלפנינו צמח מתוך המאמר שהכינה לצורך אותו מפגש, ושראה אור באכסניה אחרת עקב החלטת המארגנים שלא לפרסם את דברי הכינוס, לדבריה של רוס בשל המבוכה שעוררו קביעותיה החדשניות.
הספר שלפנינו עוסק בעיקר בהיבט התיאולוגי של הפמיניזם האורתודוקסי, ולצדו מייחדת רוס חלק מהדיון לפרקסיס ובעיותיו. שלוש החטיבות הראשונות מקבילות להתפתחות הפמיניזם בהקשרו היהודי. הראשונה מוקדשת להכרת הבעיה ועוסקת במקומה של האשה בהייררכיה ההלכתית ובהתפתחות הפמיניזם היהודי. החטיבה השנייה מתמקדת במה שרוס מכנה "השלב השני של הפמיניזם היהודי": ניסיונותיהן של נשים דתיות לפעול בתוך גבולות ההלכה כדי לשפר את מעמדן. בחטיבה זו נדונה ה"תיאוריה המטא-הלכתית", המתייחסת להלכה כאל דבר נתון משמים - קונצפציה תיאולוגית בסיסית ביהדות, שרוס עוסקת בה בהמשך. ההיבט המעשי הנדון בחטיבה זו הוא התייחסות הרבנים לשני חידושים של נשים אורתודוקסיות בדור האחרון: לימוד טקסטים תורניים וניהול קבוצות תפילה על טהרת המין הנשי, המכונות "מנייני נשים".
החטיבה השלישית עוסקת בשלב השלישי של הפמיניזם היהודי: אלה הטוענות שאין די בפעולה במסגרת ההלכה ובחיפוש פתרונות אד הוק לבעיות שמתעוררות במה שנוגע לנשים, אלא יש לחפש פתרון רדיקלי יותר, הנעוץ באבחון הביסוס הגברי בהלכה כפי שהיא קיימת היום. נשים אלה אינן מבקשות להפר את השיטה ההלכתית, אלא לאתר תקדימים היסטוריים לדרישותיהן הפמיניסטיות בתוך העבר היהודי. הפרקים בחטיבה זו בוחנים היבטים שונים של אותה תיאוריה רדיקלית, ובתוכה גם הגישה התיאורטית הפוסט-מודרניסטית המקובלת היום בארה"ב, הדורשת הכנסת שינויים פרו-אקטיוויים בתחום ההלכה למען זכויות דתיות לנשים.
רוס שוללת, למעשה, גישה זו, ובחטיבה הרביעית מציגה את גישתה לבעיית האורתודוקסיה והפמיניזם, המבוססת על ראיית ההלכה כשיטה דינמית ומתפתחת והבנת מכניזם ההתגלות כמעשה אלוקי חי, ששלב התפתחותו הנוכחי הוא הפמיניזם. לשיטתה, אין לראות בטענות הפמיניסטיות נגד היהדות קריאת תיגר על הקיים וחילול המסורת היהודית. אדרבה, יש לראות בהן שלב חדש בהתגלות וסוג של עבודת קודש מן המדרגה הראשונה. כאן טמון הלוז התיאולוגי של הספר, שבשלו ניתך זעמם של הרבנים על ראש המחברת באותו כנס בניו יורק באמצע שנות התשעים. החטיבה החמישית והאחרונה של הספר היא אפילוג המוקדש לפרוגנוזה של ההתפתחויות העתידיות בתחום הפמיניזם האורתודוקסי, ותרומתן לחיים היהודיים.
"הרחבת אוהלה של תורה" הוא ספר חשוב וייחודי, ולא רק בגלל היותו הספר הראשון שמייחד דיון מרחיב ומעמיק להיבט התיאולוגי של פמיניזם אורתודוקסי. גם סגנונו וצורתו מייחדים אותו מהספרות התיאולוגית הקיימת, ואף מזו העוסקת בהיבטים אחרים של פמיניזם ויהדות. בשונה מספרי תיאולוגיה רבים, המצטיינים בכובדם, תרתי משמע, מדובר בספר בן 250 עמודי טקסט, מעניינים וקריאים אף לאלה שאינם רגילים לשחות בים ההלכה, עם או בלי גלגל הצלה, ושאינם בקיאים בכל רזי הפילוסופיה היהודית והדתית. רוס אמנם משתמשת תדיר במינוח מקצועי מתחום הפילוסופיה וההלכה, אך לרוב מסבירה אותו מיד כדי לאפשר לקורא האינטליגנטי להבין את דבריה. חלוקת הפרקים לנקודות ולנושאי משנה מקלה אף היא על הקריאה, ומאפשרת לעצור לרגע ולהרהר בסוגיה זו או אחרת בלי לאבד את החוט המקשר בתוך כל פרק.
ואכן, בעת הקריאה מצאתי את עצמי מהרהרת בכמה מאותן סוגיות, חלקן מובאות אגב אורחא, אך כולן קשורות בקו התפר המתמיד שבין התיאולוגיה - קרי התיאוריה - לפרקסיס. ספרה של רוס אינו ספר היסטוריה, ועל כן היא ממעטת בחלק גדול מהמקרים להביא פרטים ביוגרפיים נרחבים לגבי אותם רבנים ומורי הלכה שדבריהם מצוטטים בטקסט. ואולם המתבונן בשאלת התיאולוגיה והפרקסיס דרך הפריזמה ההיסטורית-תרבותית יכול לגלות לעתים קשר מעניין - ואולי אף ברור וצפוי - בין רקעו האישי של הרב, חינוכו ומקום פעילותו לבין קביעותיו ההלכתיות ביחס לנשים והשתתפותן בפרקסיס הדתי. דוגמה לכך היא הרב יחיאל יעקב וינברג, מחבר ספר השו"תים "שרידי אש", שפעל כרב ומורה הלכה בעשורים הראשונים של המאה העשרים. רוס מביאה אותו כדוגמה למי שהתיר שירת זמירות בפי נשים ליד שולחן השבת כדי לא לפגוע ברגשותיהן או להרחיקן מהציבור היהודי (עמ' 56), וכמי שהתיר חגיגות "בת מצווה" לבנות למרות הקירבה הרעיונית לטקס הקונפירמציה הנוצרית, משום שאיסורן היה פוגע בכבוד האדם של הצעירות (עמ' 81).
כדי להבין את הדברים במלואם אין לחפש את ההסבר בתחום ההלכה גרידא, אלא יש להתבונן בהם גם דרך הפריזמה ההיסטורית. וינברג היה רב אדוק שפעל בקרב קהילת יהודים אורתודוקסים ומשכילים בגרמניה לפני השואה, אשר דגלו בשיטת "תורה עם דרך ארץ". משום כך הבין היטב את השפעת הסביבה המשכילה הנוצרית על בני קהילתו, והיה ער לצורך להתחשב הן בדימוים העצמי האנושי (ולא רק היהודי) והן בסימביוזה התרבותית שנוצרה בינם לבין סביבתם. האם ניתן לדבר על הצדקה הלכתית לפרקסיס המבוססת על עיקרון תיאולוגי בלתי משתנה? קשה לדמיין שמקבילו של הרב וינברג באותה עת באחת מעיירות מזרח אירופה, שבה לא הורגשו אותן השפעות תרבותיות, היה מתיר דבר דומה. מכאן נובע שהסביבה התרבותית יכולה גם להכתיב אינטרפרטציה הלכתית.
לאור עיקרון היסטורי זה, כל שימוש בביטוי "הלכה אבסולוטית" ביחס לפמיניזם מתחיל להיראות בלתי רלוונטי ואף אבסורדי. את רוצה פסק הלכה מתאים להשקפותיך הפמיניסטיות? חפשי לך רב מרקע מתאים. נזכרתי באמרה שהיתה נפוצה בצעירותי בקרב בחורי ישיבה בניו יורק, שביקשו היתר הלכתי ללמוד באוניברסיטה. "לך תבקש פסק (הלכה) מהרב נורמן לאם" (ששימש אז נשיא "ישיבה יוניברסיטי"), הם נהגו לומר.
סוגיה שנייה שעולה מתוך הספר הוא הקושי של נשים דתיות להתמודד עם הקרע שנוצר בין זהותן הדתית לזו המגדרית, בעקבות הצורך להזדהות עם דמות אלוהית המוצגת תמיד כזכר. יש בוודאי נשים שמרגישות כך ומבקשות לשנות את לשון התפילה ואף את הביסוס התיאולוגי שעומד מאחורי אותה קונצפציה אלוהית גברית שהן חשות כי היא מפלה אותן לרעה. ואולם, נראה לי שהצגת דברים זו מתעלמת מהעובדה שנשים לא מעטות מעולם לא קיבלו את המוניזם הרעיוני בדבר מהותו ודרך פעולתו של ריבונו של עולם, בין אם בתחום המגדר ובין אם בכל תחום אחר. תחת זאת הן יצרו לעצמן אינטרפרטציות מקוריות ביחס למהותו של האל, שהתאימו יותר לצורכיהן ולחייהן מאשר לכל תיאולוגיה גברית.
לא מזמן שוחחתי עם חבר קרוב והסברתי לו שזה שנים רבות יש לי הסכם עם מלך מלכי המלכים, שבמסגרתו כל אחד מאתנו מקבל את השני כפי שהוא. הוא מאוד מושלם, אני מאוד לא. ומשום כך הוא רחום וחנון, ומתייחס למעשי בסלחנות ובאהבה, כי הוא מבין את צרכי. "אבל את יוצרת לך דת משלך!", הגיב אותו חבר בתדהמה. השבתי לו בפשטות, "כן, בהחלט, אבל נכון שהדת שלי הרבה יותר נעימה מאותו אל נקמות היסטורי שממנו אתה תמיד ירא כל כך?"
נושא שלישי ואחרון שעולה לא מעט בספר הוא מקומה של האשה במסגרת מוסד הנישואים ובזוגיות. הדיון בנושא זה, הן בהיבטיו התיאולוגיים והן באלה המעשיים, שזור בפרקים רבים. ודווקא באמצעות נושא גרעיני זה מתייחסת רוס לפוטנציאל הטמון בנשים דתיות כקולקטיב. הדוגמה שהיא מציינת היא עצומה שעליה חתמו מאות נשים דתיות בכנס "קולך" שנערך בירושלים בקיץ 1999, ובה הכריזו שהן אינן מזדהות עם הקביעה במסכת יבמות, שנשים מעדיפות להינשא לכל גבר רק כדי לא להיות לבד.
לכאורה נעשה הדבר כצעד נגד בתי הדין הרבניים, הנוהגים להסתמך על קביעה זו כדי להפעיל לחץ על נשים להישאר בנישואים לא רצויים. ואולם במקביל היתה זו גם הכרזה מסוג אחר, המעידה על הדרכים שבהן מעיזות היום נשים דתיות להגיע לאושר ולשלמות, גם אלה שאינן מכריזות על עצמן כעל פמיניסטיות מובהקות. או כפי שאמרה אחת מהן, "זוגיות אמיתית יכולה להיווצר רק כשאדם פוגש את החצי השני של נשמתו ולא בשום צורה אחרת, וכל מי שיוותר ויתפשר מסיבות של 'הגיע הזמן' או קביעות רבנים לעולם לא יידע שלמות אמיתית מהי".
דבריה של אותה אשה, שנגעו לשני המינים, רומזים אולי שההרחבה השלמה של אוהלה של תורה לא יכולה להיעשות בידי נשים בלבד, אלא רק באמצעות מאמציהם העתידיים של גברים ונשים אורתודוקסיים שיפעלו בצוותא.
פרופ' יהודית באומל עומדת בראש התוכנית הבין-תחומית ביהדות זמננו בפקולטה למדעי היהדות אוניברסיטת בר אילן
תוקן על ידי - מואדיב - 01/09/2004 10:33:38
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2004 14:23 |
|
| |
באשכול"דילוג על המלאכים" עמ'6,7 ניסה רב צעיר להסביר
למיימוני את תופעת השינויים בהלכה הנובעים "מלמטה",
ממושגי מוסר מעודנים יותר שמאמץ הציבור,ומאושרים בדיעבד,
ע"י המוסמכים לכך "מלמעלה".
בדבריה של תמר רוס,יש הדגמה בהירה לכך[גם אם לא נאמץ את
הדגם האידיאולוגי של "התגלות מתמשכת",שעליו היא מיסדת
את דבריה]כיצד הכרה ציבורית במעמדה המחודש של האשה,
יוביל בסופו של דבר להכרה פנים-הלכתית.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2004 16:32 |
|
| |
לפני הדיון, כמה מילים על פרופ' תמר רוס:
כאמור, היא מרצה בכירה באונ' בר-אילן ובמדרשת לינדנבאום בירושלים (מדרשה תורנית לנשים) , את הדוקטורט שלה
בנושא "פילוסופיה מוסרית בכתביהם של חסידי רבי סלנטר בתנועת המוסר" היא עשתה באונ' העברית. מאז פירסמה מאמרים
רבים בנושאים שונים (ולא רק על פמיניזם..)
מתוך שזכיתי להיות תלמידה שלה בעבר, אוכל להעיד כי היא
אישה חכמה וחריפה ועם זאת צנועה מאד, יראת שמיים ובעלת
יושר ואומץ אינטלקטואלי מדהים.
וודאי שהיא לא זקוקה למחמאותי, שכן המהפיכה השקטה
שהיא (בין היתר) מנהיגה בקרב ציבור הנשים האורתודוכסיות
כבר נותנת אותותיה ותרשם בדפי ההיסטוריה.
מה לעשות, איכשהו היא מצליחה להעלות את חמתם של כמה רבנים, זכור שבעבר לאחר דבריה בכנס נשים אורתודוקסיות בינלאומי שנערך בארה"ב התבטא נגדה הרב ליכטנשטיין בחריפות.
רשימת פרסומים שלה ותחומי עניין:
http://www.biu.ac.il/HU/pg/phil-jew/jphi-staff/ross.html
ולכל המעוניין ( )השנה היא תעביר שני קורסים באונ' ייל, אחד מהם יעסוק בנושא הספר שהוזכר: ''The Challenges of Feminism to Traditional Jewish Theology and Practice.''
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2004 16:35 |
|
| |
מספר הערות קטנות לדברי הפמניסטית המלומדת:
<"וכמי שהתיר חגיגות "בת מצווה" לבנות למרות הקירבה הרעיונית לטקס הקונפירמציה הנוצרית, משום שאיסורן היה פוגע בכבוד האדם של הצעירות (עמ' 81)">
והרי לפניכם דברי השו"ת שרידי אש חלק ב סימן לט:
"כח) ויש טוענים נגד ההיתר של חגיגת הבת מצוה, משום שהוא נגד מנהג הדורות הקודמים, שלא נהגו מנהג זה. אבל באמת אין זו טענה, כי בדורות שלפנינו לא הצטרכו לעסוק בחינוך הבנות, לפי [עמוד תנט] שכל אחד מישראל הי' מלא תורה ויראת שמים, וגם האויר בכל עיר ועיר מישראל הי' מלא וממולא בריח וברוח היהדות, והבנות שגדלו בבית ישראל שאפו את רוח היהדות בקרבן באפס מעשה וכמעט שינקו את היהדות משדי אמותיהן.
אבל עכשיו נשתנו הדורות שינוי עצום. השפעת הרחוב עוקרת מלב כל נער ונערה כל זיק של יהדות, והבנות מתחנכות בבתי ספר נכרים או בבתי ספר חילונים, שאינם שוקדים להשריש בלב תלמידיהם אהבה לתורת ישראל ולמנהגי הקודש של היהדות השלימה, עכשיו מוטל עלינו לרכז כל כחותינו בחינוכן של הבנות.
והרי זה דבר מכאיב לב, שבחינוך הכללי, לימודי שפות וספרות חילונית ומדעי הטבע והרוח דואגים לבנות כמו לבנים, ואילו בחינוך הדתי, לימודי תנ"ך וספרות המוסר של חז"ל, וחינוך למצוות מעשיות שהנשים חייבות בהן, מזניחים לגמרי. לאשרנו עמדו גדולי ישראל בדור הקודם על הקלקלה הזאת ותקנו מוסדות של תורה וחיזוק דתי בעד בנות ישראל. הקמת רשת גדולה ומקיפה של בית יעקב היא ההפגנה הנהדרה ביותר של דורנו.
כט
*ושורת ההגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי מחייב, כמעט, לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצות, והפלי' זו שעושים בין הבנים והבנות בנוגע לחגיגת הבגרות פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת, אשר בשטחים אחרים כבר זכתה בזכיון האמנציפציא, כביכול*.
ואף שנוטה אני להתיר חגיגת בת מצוה, מ"מ מסכים אני לדעת הגאון ר"מ פינשטיין בספרו אגרות משה או"ח ד' סי' ל"ו, שאין לחגוג חגיגה זו בבהכ"נ ואף לא בלילה אף שאין שם אנשים, כי אם בבית פרטי או באולם הסמוך לביהכ"נ. ובתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת דרשה מאליפה ולהזהירה להיות שומרת מהיום והלאה המצוות העיקריות בדברים שבינה למקום (כשרות, שבת, טהרת משפחה), הטיפול בחינוך הבנים, וחובת העידוד והחיזוק לבעל בלימוד תורה ובשמירת מצוות, והיותה שקודה לתת עיני' באיש שהוא ת"ח ויר"ש. *וכל הדברים האלה הם טעמים גדולים להתיר חגיגה זו* אפילו לפי שיטת הגר"א, שהנהו מחמיר מאוד בענינים אלה".
הרב ויינברג התיר עריכת חגיגת בת מצווה, לא משום שאיסורן היה פוגע בכבוד האדם של הצעירות, אלא *גם בגלל* שאיסורן היה פוגע בכבוד האדם של הצעירות, אך כל זה בתנאי שהרב ידרוש בפני הבת הבוגרת, *בת שתים עשרה*, דרשה מאליפה להיותה שקודה לתת עיני' באיש שהוא ת"ח.
***
<"כדוגמה למי שהתיר שירת זמירות בפי נשים ליד שולחן השבת כדי לא לפגוע ברגשותיהן או להרחיקן מהציבור היהודי (עמ' 56)">
והרי לפניכם משו"ת שרידי אש חלק א סימן ח עמוד כ:
"ועי' באו"ח סי' פ"ח סע' א' שאשה נדה אסורה להיכנס לבית הכנסת להתפלל, אבל בימים נוראים מותרות גם נשים נדות לילך לביהכ"נ "כי הוא להן עצבון גדול, שהכל מתאספים והן יעמדו מבחוץ. ובזמננו הנשים מקפידות מאוד אם מרחיקים אותן מבתי התפילה, והליכה לתפילה בביהכ"נ היא בזמננו קיום היהדות לנשים ולאמהות...
…וכבר התירו גדולי אשכנז ובתוכם הגאון ר' עזריאל הילדסהיימר זצ"ל לאנשים ולנשים לזמר ביחד זמירות, משני טעמים: א. תרי קלי לא משתמעי. ב. זמירות קודש אין מביאים להרהורי עבירות".
היתרו הוא לא כדי לא לפגוע ברגשותיהן או להרחיקן מהציבור היהודי.
<"קשה לדמיין שמקבילו של הרב וינברג באותה עת באחת מעיירות מזרח אירופה, שבה לא הורגשו אותן השפעות תרבותיות, היה מתיר דבר דומה">
האם השרידי אש הוא זה שכתב את מה שנאמר באו"ח סי' פ"ח סע' א', או שהוא רק העתיק את הנאמר שם?
*******
חפרפרת נכבדה.
רצוי שלפני שהיא תעביר את הקורסים בייל, שתלך לכמה קורסים בהבנת שו"ת.
תוקן על ידי - נישטאיך - 01/09/2004 17:12:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 10:37 |
|
| |
מואדיב,
תודה על הבאת הדברים. מה שמעניין אותי באמת, זה מה אתה חושב עליהם?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 13:30 |
|
| |
<"הדוגמה שהיא מציינת היא עצומה שעליה חתמו מאות נשים דתיות בכנס "קולך" שנערך בירושלים בקיץ 1999, ובה הכריזו שהן אינן מזדהות עם הקביעה במסכת יבמות, שנשים מעדיפות להינשא לכל גבר רק כדי לא להיות לבד">
הן לא חתמו על עצומה, שהן מזדהות עם הקביעה במסכת נדה (דף מה עמוד ב): "מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה", לאחר שמצאו כתוב בתורת מאשה, "מדבר שקר תרחקי".
הגיעו רק מאות, מפני שהשאר לא ידעו איך להגיע לירושלים?
תוקן על ידי - נישטאיך - 02/09/2004 13:43:53
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 15:02 |
|
| |
.
אמשלום:
לא לי להגיב על דבריך של תמר רוס, אינני אובייקטיבי מספיק. אם אשתמש בדימוי של שחרית, מדובר במישהי מאותה הגינה.
אוסיף רק שפעמים רבות, סקירה על ספר מכניסה הרבה מדעותיה של הסוקרת, ולאו דוקא ממה שנכתב בספר, או מדעותיה של מחברת הספר הנסקר.
נישטאייך:
אל באפך. נראה לי כי חלק מטענתך היא יותר כלפי התאור של פרופ' באומל. לו היינו רואים בדיוק מה כתבה רוס, והיא הרי מתבססת ברבים מדבריה על השרידי אש, היינו רואים אם הבינה את דבריו נכונה או לא.
לגבי ארגון "קולך" – ואי אפשר להפריד את תמר רוס מארגון זה – הייתי נוקט משנה זהירות.
גם אם אתעלם מהשגים חברתיים חשובים של ארגון זה (והעובדה כי הרב כהן מבר אילן הינו מכהן יותר בתפקיד ממנו אולץ להתפטר היא הקלה גדולה לכל הורה לבת דתית שלמדה במדרשה התורנית לבנות שם, ורק בזכות פעילותה של חנה קהת הדבר קרה, וזו רק דוגמא), הרי שניתן להתעלם מהמציאות ולטמון את הראש בחול, וניתן שלא.
אינני יכול שלא לתמוה על מי שכועס על נשים דתיות המחפשות את דרכן, במסגרת ההלכה, כדי להתקרב.
בצעירותי, כששמעתי את אמי אומרת כי אלמלא "יזכור" , היתה מעדיפה להדיר רגליה מבית הכנסת בשמחת תורה, לקח לי זמן רב להבין את כוונתה באמירה "מה שקורה בבית הכנסת זה החג של הגברים".
גם הסתירה המובנית הגלומה בהכרה כי חינוך הבנים מוטל, למעשה, על האם, אך אותה האם לא אמורה ללמוד יותר מאשר 'צאינה וראינה' , לא היתה גלויה לעיני תמיד.
מי שכועס על אשה יהודיה המבקשת ללמוד יותר, להתפלל יותר ולהתחזק, צריך, לעניות דעתי, להסביר מדוע.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 16:24 |
|
| |
למואדיב:
צדקת. טענתי היא כלפי התיאור של פרופ' באומל המבססת רבים מדבריה על השרידי אש, כאשר דברי השרידי אש לא היו הוראה לרבים בכל הזמנים, אלא עסקו בנוער חברי ארגון עזרא, צעירים פליטי השואה, ללא משפחה, חינוך יהודי או מסגרת חברתית, ולבוא ולומר שהנה לפנינו דוגמת רב "מתקדם", אינם אלא דברי שטות והבל, ומאחר ולא רציתי לומר שהפרופ' הנכבדה סילפה את התשובה ביודעין, כתבתי שהיא לא הבינה את הנאמר בה.
אוי לי מיצרה ואוי לי מיוצרה.
לגבי ארגון "קולך" – ואי אפשר להפריד את תמר רוס מארגון זה,
אין ספק שהאשה הדתית המשכילה והחושבת היא במלכודת, אבל איני חושב שבעייתה תיפטר בחתימת רווקה זקנה על עצומה, בה היא מצהירה שהיא אינה מסכימה עם הקביעה התלמודית של טב למיטב טן דו. או עם חתימתם של בני זוג במושב זקנים במצב של סניליות, על הסכם קדם נישואין. אולי זה מתאים למסע פרסומת של פמניסטיות אמריקאיות, אבל בהחלט אינו מוסיף כבוד לנשים הדתיות והמשכילות הישראליות.
צדקת כשכתבת: "אינני יכול שלא לתמוה על מי שכועס על נשים דתיות המחפשות את דרכן, במסגרת ההלכה, כדי להתקרב".
אולם טענתך אינה נגדי, אני לא טענתי נגד הנשים המחפשות את דרכן, אלא נגד כל אלה שהופכים והופכות את החיפוש לקרקס וצחוק. אני לא חושב שאפילו אם כל הנשים המשכילות והמחפשות שבעולם תתאחדנה ותחתומנה על מיליון עצומות זה ישנה את מעמדן ומצבן.
גם איני חושב שתיאוריה הבנויה על ציטוטים מסולפים מקדמת את דרכן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 16:52 |
|
| |
נישטאיך, מדוע אתה מניח שהחותמת היא רווקה זקנה, ומדוע בפיך זה נשמע כגנאי?
יש סקסיזם עמוק בשימוש במעמדה המטרימוניאלי של אשה כטיעון (גם אם משתמע בלבד), משל אפילו נישואין לא השיגה (לא פלא שהיא מתוסכלת ועוסקת בשטויות פמיניסטיות).
ולפני שיקפצו המכחישים, נסו לקרוא שוב את המשפט, אולם החליפו את המילים הנדונות ב"נשואה זקנה" - לא נשמע אותו דבר, נכון?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2004 22:29 |
|
| |
נישטאיך,
כבר היה כאן בעבר דיון על הסכמי קדם-נישואין, ואולי כדאי לעיין בו שוב. כפי שהיתה הכתובה, כחוזה הלכתי-משפטי, בסיס לשיפור מעמדן הכלכלי והחברתי של נשים (או, לפחות, אלה היו חלק מן הסיבות ל"המצאתה"), כך גם הסכמי קדם-נישואין אמורים לעשות בימינו. הם אינם מהווים מהפכה או שינוי מהותי, אבל בהחלט מיועדים לעזור ולקדם את מעמדן הכלכלי והמשפטי של נשים נשואות וגרושות.
אני בהחלט מבינה את הביקורת על מה שנראה לך כליקוי בהשכלה או פגם בלמדנות, ואני מודה שגם לי יש קושי עם עניינים כאלה. אבל אשמח אם תזכיר לי מי טען באשכול אחר, שבמשך מאות ואלפי שנים מנעו מנשים ללמוד ולעסוק באופן מעמיק בתורה (נדמה לי שזה אתה עצמך) - תן להן עוד כמה שנים, ואולי הידע וההתמצאות עוד יפתיעו אותך. בינתיים, אתה מוזמן לבדוק את המקורות ולנתח אותם בעצמך, ואולי תצליח אתה למצוא פתרונות לכמה מן הבעיות המעסיקות את הפמיניזם האורתודוכסי. באופן אישי, זה ישמח אותי מאוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 10:22 |
|
| |
לחבצלת
נישטאיך, <"מדוע אתה מניח שהחותמת היא רווקה זקנה, ומדוע בפיך זה נשמע כגנאי?">
כי רק היא יכולה לנסות לשכנע אותי שהיא אינה מאמינה בטן דו. אם כי ייתכן שגם היא היתה מתה להתחתן עם מי שירצה בה, אך היא לא הצליחה. אשתכנע הרבה פחות בכנות החותמת אם היא אשה נשואה.
*********
לאמשלום
כבר היה כאן בעבר דיון על הסכמי קדם-נישואין, ואולי כדאי לעיין בו שוב">.
נכון, אני הוא שפתחתי אותו.
<"אני בהחלט מבינה את הביקורת על מה שנראה לך כליקוי
בהשכלה או פגם בלמדנות, ואני מודה שגם לי יש קושי עם עניינים כאלה">
ביקורתי לא היתה על רצון הנשים הרוצות "להתקדם", אלא על השטויות שבפי הנשים המייצגות את הנשים הרוצות להתקדם. בעיות לא פותרים עם דברי הבל אלא עם מעשים.
גם אותי "מדכא" כאשר אני רואה שברשימת השיעורים לנשים רבים השיעורים על שמירת הלשון, והטיפול בתינוקות בשבת.
_____________________________________
למואדיב.
סליחה טעיתי. כתבתי שתשובת הרב ויינברג היתה בענין ארגון עזרא, כשלמעשה היה בענין ארגון ישורון, כתבתי שהיה זה בענין פליטי השואה, ואף שאין לי הוכחה שאכן היה זה מיד לאחר השואה, משום מה זכור אצלי שאכן היה זה אז.
צדקתי כשכתבתי שאין לתשובות הרב ויינברג כל קשר לפמיניזם, והרי התשובות שצוטטו ע"י הפרופ' באומל לפניכם, והקורא אותן יראה, שהן רחוקות כממזרח למערב מדברי הפרופ' הנכבדה, שניסתה למצוא בהן גישה פמניסטית.
**********
שו"ת שרידי אש, ירושלים תשל"ז, חלק ב סימן ח, ירושלים תשנ"ט, חלק א' או"ח סימן עז.
"אם מותר לנערים ונערות לשיר ביחד שירי קדש"
לידידי הרב הג' חו"ב סוע"ה וכו' מהר"י מאיר שליט"א
א) במכתבו מיום ח' טבת ש' ז' מתאר כת"ר את דרך החינוך של ארגון "ישורון" שנוסד בארץ צרפת לפני כמה שנים, שהוא מתנהג עפ"י שיטת החינוך שהי' נהוג במדינת אשכנז לפני החורבן, ועכשיו קמו נגדו עוררים מצד חוג ידוע של חרדים, אשר לפי דעתם אין הדרך הזאת לפי רוח היהדות, כפי שהנחילונו אבותינו ורבותינו הקדושים.
והערעורים הם שנים: ערעור נגד צורת הארגון הזה, שהוא משתף בנים ובנות בעבודה ומאגדם לאגודה אחת, וערעור נגד המנהג שנהגו, שהבנים והבנות מזמרים יחד זמירות של סעודות שבת או זמירות קודש אחרות. וכת"ר שואל בשם הועידה התורנית של הארגון "ישורון" אם מותר להם להמשיך את פעולתם בדרך שנהלו אותה עד כה או צריכים להפסיק פעולתם ולגרום לפירוד הארגון, כפי התיאור של כת"ר.
ב) ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. *ערעורי החרדים בוודאי יש להם על מה לסמוך, שהרי עפ"י דין תורה צריך להפריש אנשים מנשים כדי שלא יבואו לקלות ראש*, כמבואר במס' סוכה נ"א, ב: מאי תיקון גדול וכו' התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה, ועי' סוכה נ"ב, א: ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד וכו'. ועי' באו"ח סי' תקכ"ט סע' ד': חייבים בי"ד להעמיד שוטרים ברגלים וכו' שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה וכו'. ומטעם זה נמנעו בכל קהלות קדושות ליסד חברות שיש בהם תערובת אנשים ונשים, כידוע.
והערעור השני, וודאי שצודק הוא*, עפ"י מה שנאמר בגמ' ברכות כ"ד, א: קול באשה ערוה, ויש מי שאמר שהאיסור הוא רק לשמוע קול אשה ערוה כגון אשת איש וכד' אבל לא קול אשה פנוי' שאיננה ערוה וטעו להימשך אחר לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ב וכן השו"ע אה"ע סי' כ"א סע' א', שכתבו ואסור לשמוע קול ערוה, אבל כבר הוכיח בשו"ת באר שבע שזו טעות ואין נ"מ בין נשואה ופנוי'. עי"ש בקונטרס באר מים חיים אות ג', ומדבריו יוצא שאף זמירות של שבת אסור לזמר בחורים עם בתולות.
ג) *מכל מקום, כשנשאלתי ע"ז ממנהלי "ישורון" הוריתי להם שימשיכו את פעולתם עפ"י הדרך שהתוו להם גדולי אשכנז, שהיו צדיקים גדולים וכל [עמוד רטו] כוונתם היתה לשם שמים, להציל את הנוער מסכנת הטמיעה שהתפשטה באשכנז בימיהם ועי"כ הצילו כמה נפשות מישראל והצליחו לקרבם לתורה ולי"ש*, וגדולי אשכנז היו בקיאים ומומחים בחכמת החינוך ולכן הצליחו במעשיהם להקים דורות שלמים של בעלי יר"ש והשכלה חילונית כאחד, מה שלא עלה בידי גאוני גדולי ליטא ופולין, לפי שלא ידעו לכונן את החינוך עפ"י תנאי הזמן*, וידוע מה שסיפר הגאון מהר"י סלנטר זצ"ל בשובו מאשכנז ושם נזדמן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר זצ"ל וראה אותו מרצה שיעורים בתנ"ך ושו"ע לפני נשים צעירות ובתולות. וכה אמר: אם יבוא מי מרבני ליטא להנהיג כן בעדתו, וודאי שיעבירו אותו מכהונתו, וכן הדין. מ"מ הלואי שיהי' חלקי בגן עדן עם הגה"צ ר"ע הילדסהיימר. והטעם הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כמו שנבאר להלן.
והנה רבני פולין ואונגרן שנתגלגלו למדינת צרפת רואים את המנהגים החדשים שהנהיגו חרדי צרפת עפ"י שיטת גאוני וצדיקי אשכנז, והם מוחים נגדם בעוז, לפי שמנהגים אלו הם נגד דינים מפורשים בגמ' ופוסקים, כנ"ל. אולם אין הרבנים הנ"ל בקיאים בתנאי החיים השוררים במדינת צרפת ואינם רואים את המצב הירוד של היהדות שם*. להיפך, בדרישותיהם הם מעמידים בסכנה את התפתחותו של הארגון הזה, אשר כבר הצליח הרבה בפעולתו החינוכית, כמו שתיאר כת"ר במכתבו וכל דבריו הם כנים ואמתיים, וזה ידוע לכל.
ד) ידוע כמה חזק שטף ההתבוללות בארץ צרפת וכמה גדול מספרם של נשואי התערובת במדינה זו. בניגוד לארצות אחרות ששם היהדות הולכת ומתגברת ומתנערת משפלותה, הנה בצרפת הטמיעה הולכת וגדלה. תנאי הסביבה הצרפתית המיוחדת, המצטיינת בקלות דעת ובדלות של עיון רציני מעמיק, רוח החירות והחופש והרדיפה אחרי נוחיות נעימה וזוהר חיצוני מקסים, גורמים להתפשטות מחלת ההתבוללות בארץ זו ורבים הם חלליה בקרב יוצאי רוסיה ופולין ר"ל, ואם לא יתאזרו ויתעודדו לאחוז בדרכי הצלה ולהקים פנת מגן לשרידים יחידים אשר יוכלו אחרי חינוכם ולימודם בקודש להכין דור חדש נאמן לה' ולתורתו, אם יזניחו את המעשה הבדוק והמנוסה של החינוך החרדי לפי שיטת גדולי אשכנז - סופה של יהדות צרפת גויעה וכלי' גמורה ח"ו. עת לעשות לה' וכו'*.
עצם ההתאגדות של בנים ובנות תחת דגל התורה והמסורה מהוה כח גדול של חיזוק ועידוד לרוח הנוער שהוא נתון תחת השפעה בלתי פוסקת של בית הספר הנכרי והסביבה הגויית. הגורם העיקרי למצב המעציב והמבאיש שנולד בצרפת הוא לפי דעתי רגש הבדידות המעיק על לבו של הנוער היהודי. הנער, או הנערה היהודית, מרגיש את עצמו בודד ונעזב לנפשו. אין לו אחיזה נפשית בקרב הבית או המשפחה של הוריו וקרוביו. הבית והמשפחה של אחינו בצרפת נתרוקנו מנחלת אבותיהם וממסורתם של הווי יהודי חי ורענן, אין בהם סימן שלחיים ברוח היהדות. הרדיפה אחרי כסף ותענוגות - עולם עשתה שמות בקרבם וגרמה לפריקת עול תורה ומצוות. הצעיר היהודי כשהוא מגיע לגיל בוגר מרגיש א"ע בודד בעולמו. היהדות, כפי המתודה של הוראת הזקנים והישישים מסוג הישן, היא בעיניו חיים של נזירות ובדידות, והלימוד עצמו מורגש אצלו כשעמום מיגע, ואת היהדות הם רואים כעין גיטו רוחני של ימי הביניים שיש להחלץ ממנו בכל כוח.
הצעירים והצעירות בצרפת הם מנותקים מכל מגע ומשא חברותי עם יהדות אמת מלאה חיים ותנועה, מכל לימוד מבדח ומושך את הלב, אין שום קשר בין איש לאיש, אינם מצטרפים ואינם מתחברים זה אל זה מחוסר אידיאלים משותפים, ולפיכך הם הולכים ונסחפים עם הזרם הזר של הסביבה הגויית. התוצאות ידועות למדי, הם הולכים ונטמעים ונבלעים בין הגויים, ולפיכך אני מקדם בשמחה ובברכה את הארגון "ישורון", שהוא עומד ונלחם מלחמת מגן לרוח ישראל ולתורתו. קודם כל הוא מגרש את הבדידות הנפשית ורוח היאוש והרפיון של הצעיר או הצעירה, בראותם כי לא אלמן ישראל ועדיין ישנם בתוכנו צעירים וצעירות שומרי תורה ומצוות. הם מעודדים זא"ז ברוח ומזרזים זא"ז שלא להתבייש מפני המלעיגים מקרב אחיהם וקרוביהם. ודבר זה בלבד כדאי הוא להמליץ [עמוד רטז] זכות על האיגוד הכשר הזה נגד מקטרגיו. ואף הלימוד בחבורה בצורה נאה ומתוקנה הוא גורם חינוכי גדול שאין להמעיט את ערכו.
גם ההכרה וההתידדות ההדדית כשהיא נשמרת במסגרת של צניעות יהודית וכן הטיולים והשעשועים הכשרים והצנועים יש להם כוח משיכה גדול. הם יוצרים סביבה ואוירה שכולה יהודית טהורה, שבתוכה סופגים ריח של אהבת תורה ואהבת יהדות. סוף סוף אין לנו דיקטטורה צבאית ואין ביכלתנו לנקוט אמצעי כפיה נגד הנוער המתרחק מאתנו. לא נשאר לנו אלא דרך הצלה אחת ויחידה, לחבב את היהדות ולהראות את נועמה ויפיה הרוחניים במסגרת של חברותא יהודית השומרת על עצמאותה הרוחנית באומץ לב ובגאון.
ה) ועכשיו אני רוצה לבאר את הבעיות העומדות על הפרק מצד ההלכה.
לפי תיאור כת"ר יושבים הבנים והבנות בחדר אחד, אבל אינם יושבים על ספסל אחד יחד, אלא שהם שרים שירי קודש, פסוקי תנ"ך וזמירות שבת ביחד. במחנה הקיץ או במחנה החורף הם לנים בבתים מיוחדים, גברים בבית אחד ובחורות בבית אחר, וגם השיעורים לומדים הבנים לבד והבנות לבד, והמדריכים, שהם יראי שמים ומדקדקים במצוות, מקבלים אחריות שלא יטיילו הבנים והבנות יחד אם לא באופן מאורגן בהשגחת המדריכים.
והנה במס' סוכה נ"ב מבואר שהיו מקפידים שלא יתערבו האנשים והנשים וכלשון המשנה במס' מדות פ"ב מ"ה: וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה, שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מעורבין. וכן כתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ה ה"ט ובהל' לולב פ"ח הי"ב: כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ולא הוזכר שם שעשו מחיצות גבוהות שלא יסתכלו אנשים בנשים, ועי' מה שכתב הב"ח באו"ח סי' ע"ה דהסתכלות היינו התבוננות לשם הנאה, וכבר הביא ביד מלאכי כלל ה' אות קע"ז בשם הרבה ראשונים, שהאיסור הוא הסתכלות בהבטה יתירה. ועי"ש מה שפירש הגמ' בעבודה זרה כ', א: ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנוי' וכו', שהכוונה להסתכלות המביאה לידי הרהור עבירה. וזהו דבר המסור ללב וכל אחד מחויב להשמר מהסתכלות מתועבת זו, ולפיכך לא עשו בזה תיקון מיוחד, ורק תקנו שלא יתערבו אנשים בנשים, לפי שהתערבות זו מביאה ממילא לקלות ראש.
ורק בבית הכנסת יש תקנה קדומה לעשות מחיצות גבוהות, שלא יוכלו להסתכל משום תפילה וקריאת שמע, שאסור מטעם ערוה, כמבואר בברכות כ"ד, א שטפח מגולה וכן שער באשה ערוה, אבל באספות של רשות, כגון בשעת הכנסת כלה לחופה או בשעת נאומים ודרשות לא הקפידו מעולם לעשות מחיצות ורק מדקדקים שלא ישבו אנשים ונשים יחד ולא יתערבו זה עם זה. ואמנם ראיתי שמביא דברי המרדכי במס' שבת פ"ג, שי"א, שכתב: כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת, עי"ש, משמע שעשו מחיצות גם בשעת הדרשה ולאו דווקא בשעת תפלה וקר"ש. ונראה שזו מדת חסידות ולא מצד הדין, ומעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה. והנח לישראל וכו'.
ו) ומה שנוהגים לשיר ולזמר זמירות קודש בנים ובנות יחד - כבר נשאלתי ע"ז ממנהיגי המחנות, והשבתי להם, כי בבואי לברלין ראיתי בבתי החרדים מזמרים אנשים ונשים יחד זמירות קודש בשבת, והשתוממתי למנהג זה שהוא נגד דין מפורש באו"ח סי' ע"ה סע' ג', שקול זמר אשה בשעת ק"ש אסור. ועי' שם במג"א, שקול אשה ערוה, כגון אשת איש או נדה אסור אפילו שלא בשעת ק"ש והבתולות בימינו לעולם בחזקת נדה, וידועה מחלוקת הראשונים בזה, שרה"ג וכן הר"ן והמרדכי סוברים שמ"ש בברכות כ"ד קול באשה ערוה היינו דווקא לענין ק"ש, והרא"ש אומר שם דלאו לענין ק"ש איתמר עי"ש. ויש בזה מבוכה בין מפרשי הרא"ש, שהמעדני יו"ט כתב בכוונת הרא"ש שלענין ק"ש הקילו כדי שלא יבטל מק"ש עי"ש, [עמוד ריז] וכבר השיג עליו במחצית השקל או"ח סי' ע"ה, שאין סברא לומר שלענין ק"ש יש להקל. ובאמת פשטות לשון הרא"ש דלאו דווקא לענין ק"ש אלא לעולם אסור לשמוע קול זמר וכן הבין דברי הרא"ש רבנו הגר"א שם.
והנה הרמב"ם והסמ"ג והטור לא הביאו דין זה לענין ק"ש אלא בהל' איסורי ביאה. משמע שחולקים הם על רה"ג וסוברים כהרא"ש, אלא שהם כתבו הלשון: אסור לשמוע קול ערוה, ומשמע שהאיסור הוא לשמוע קול ערוה, אבל לא קול פנוי' שאינה ערוה. ונראה שאין כאן מחלוקת, שרה"ג כתב כן לענין ק"ש, דהתם נאמר בגמרא סתם: קול באשה ערוה, משמע בין נשואה ובין פנוי' וכמו שדקדק בס' באר שבע המוזכר לעיל, ולכן פירש דמיירי לענין קריאת שמע, אבל שלא בשעת ק"ש מותר לשמוע קול פנוי'. ואם בגמ' קידושין ע', א נאמר: נשדר לי' מר שלמא לילתא, א"ל הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה. משמע שאפילו שלא בשעת ק"ש אסור ולכן פירשו הרמב"ם והטור דהתם מיירי בא"א והיא ערוה ולהכי אסור אפילו שלא בשעת ק"ש. ועי' בשו"ע או"ח סי' ע"ה, שכתב המחבר: יש להיזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש, והיינו כדעת רה"ג הנ"ל. ואולם באהע"ז סי' כ"א סעיף א' העתיק לשון הרמב"ם: ואסור לשמוע קול ערוה, והיינו שלא בשעת ק"ש, דאז אסור רק בערוה. וכן כתב שם הב"ש, ועי' גם במג"א סי' ע"ה שכ"כ.
ז) אולם לדינא אין נ"מ בזה, כיון דהבתולות הן בחזקת נדה וכמש"כ במ"ב א"כ אסור לעולם לשמוע קול זמר של בתולות. ומטעם זה ערערתי נגד מנהג זה שנהגו חרדי אשכנז. ואולם אחרי חקירה ודרישה נאמר לי כי הגאון הצדיק ר"ע הילדסהיימר ז"ל וכן הגרש"ר הירש ז"ל בפרנקפורט על נהר מיין התירו בזמירות קודש לזמר יחד. והטעם משום דתרי קלא לא משתמעי וכיון שמזמרים יחד אין חשש איסור, אבל לא נחה דעתי בזה וחפשתי ומצאתי בשדי חמד מערכת קול, שהביא בשם רב ספרדי להתיר זמירות קודש של אנשים ונשים יחד. וסמך מצאתי לדבריו ממקרא מפורש בשופטים ה' "ותשר דבורה וברק בן אבינועם" וכו'. ואח"כ ראיתי בבאר שבע שהביא פסוק זה, ודחה כי על פי דיבור שאני וכמש"כ התוס' ביבמות מ"ה, ב ד"ה מי [וראה גם בבבא קמא ט"ו, א תוד"ה אשר תשים ושבועות כ"ט, ב תוד"ה שבועת העדות] להא דכתיב: והיא שפטה את ישראל, והא אשה פסולה לדון, דעפ"י דבור שאני. אולם זה דוחק, דלגבי דין אפשר לומר שעפ"י הדבור הותר לה לדון שהיא היתה נביאה ולא הי' שם איש גדול כמותה, משא"כ לענין שיר הוא דוחק לומר כן. ובלא"ה תירצו שם התוס' תירוץ אחר, שהיא היתה מלמדת להן שידונו ואח"כ ראיתי מובא בשם החיד"א בספרו דבש לפי מערכת ק', שבשעת השראת שכינה שריא לאשה לשורר וליכא משום הרהור, ועכ"פ יש סמך למה שהביא בשד"ח הנ"ל, שבשירי קודש לא חיישינן להרהור.
ח) והנה הכ"מ כתב בטעם הרמב"ם שהשמיט את הדין קול באשה ערוה בהל' ק"ש, משום שהרמב"ם סובר שקול ושער לא נאמרו לענין קר"ש, אלא לענין שאסור להנות מקולה, וכן כתב הב"י בדעת הטור שהשמיט ג"כ דין זה בהל' ק"ש. וברמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ב כתב: והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכון להנות, כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה, אסור. משמע שרק במסתכל כדי להנות אסור, וכן כתב המאירי בברכות, וכן באשכול הל' תפלה סי' ד' הביא בשם מי שאומר שמותר לקרות ק"ש אף כששומע קול זמר של אשה ורואה שערה אם אינו מכון להנות ממנה ולא איתמר בגמ' קול ושער באשה ערוה אלא לאסור ליהנות בקולה ושערה של ערוה. עי"ש שסיים: ולא משמע הכי בגמ'. ודעת המחמירים לאסור בשעת ק"ש בכל אופן, אבל שלא בשעת ק"ש בודאי שאינו אסור אלא כשמתכוין להנות וכדעת הרמב"ם הנ"ל, וא"כ יש [עמוד ריח] לומר שבזמירות קודש אין לחוש שיתכוונו להנות מקול אשה.
ואולי מטעם זה כתבו הפוסקים לאסור רק קול זמר אף שבגמ' נאמר קול סתם, משום שזמר גורם להרהורי תאוה ולא קול סתם שרגיל בו. מ"מ יש מקום לומר, שבזמירות קודש הזמר מעורר רגש קודש ולא הרהור עבירה. ועי' בב"י שהביא בשם רה"ג, שאף בשעה שמנגנות אם יכול לכוון לבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו לעי' אין לו להפסיק קריאתו. ועי' באוצר הגאונים לברכות שהביאו, וכן בחידושי הריטב"א לקידושין כתב, שהכל לפי מה שהוא אדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואינו מעלה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההוא דבבא מציעא פ"ד, א ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה ובכתובות י"ז, א ר' אמי [בד"ו: ר' אבהו] כו' נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה וכו' ולא חיישי להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול, עכ"ל. והובא בפ"ת אבהע"ז סי' כ"א.
ויש עוד סניף להתיר זמירות קודש עפ"י מה שכתב הרמ"א באבהע"ז סי' כ"א, שכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים, מותר. ומקור דבריו בתוס' קידושין פ"ב, א ד"ה הכל לש"ש, שע"ז אנו סומכים השתא שאנו משתמשים בנשים, ואף שיש לחלק בין שימוש בנשים ובין שמיעת קול זמר, מ"מ יש לומר כיון שהמזמרים זמירות קודש ג"כ מתכוונים לש"ש, כדי לעורר רגשות דתיים אצל הבנות ולטעת בלבם חיבה לקדשי ישראל, יש לסמוך על המקילים. ועי' במס' יומא ס"ט, א גבי שמעון הצדיק: עת לעשות לה' וכו' ובפירש"י שם. ובמס' תמורה י"ד, ב איתא שהתירו לכתוב דברי תורה שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, ואמרו: מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל, ובמס' גיטין דף ס', א למדו מזה שמותר לטלטל ולקרות בספר אפטרתא משום כיון דלא אפשר עת לעשות הפרו תורתך.
ובוודאי שדבר זה נמסר רק לחז"ל להכריע מתי הוא העת לעשות ומה מותר להפר, ולא נמסר לכל אדם לעשות מעשה בשביל שהוא יודע כי יש כאן עת לעשות וכו'. ואולם בנידון שאין כאן איסור גמור ורק יש כאן מנהג חסידות ומדת צניעות אפשר לדרוש סמוכין ולהתיר בארץ צרפת, שכבר הגיע מצב היהדות עד משבר ואם לא נאחוז באמצעים חינוכיים מנוסים ומעוטרים בהצלחה, כאותם של ארגון "עזרא" באשכנז וארגון "ישורון" בצרפת, עתידה תורה ח"ו שתשתכח מישראל, וד"ל.
ט) ולכן הוריתי למנהיגי הארגון "ישורון" שיכולים לסמוך על גדולי אשכנז, שהיו בקיאים בחכמת החינוך וידעו רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת. ואנו רואים ויודעים כי גדולי אשכנז הצליחו בחינוך הבנות ונשים צעירות יותר מגדולי שאר הארצות. ובאשכנז ראינו נשים מלומדות ובעלות דרגא השכלה גבוהה, שהיו חרדות על דת ישראל ומקיימות את המצוות בהתלהבות. ומשום כך אין אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם, ובכגון דא נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך. וכעין מה שכתב המרדכי: ובעונותינו שאנו מפוזרים בארצות שונות ועת לעשות לה' הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאיות, והובא במעיו"ט בברכות שם. ואף שיש לחלק בין הנושאים, מ"מ הטעם אחד הוא, שבארצות כמו אשכנז וצרפת הנשים מרגישות עלבון ופגיעה בזכויותיהן אם נאסור עליהן להשתתף בעונג שבת ע"י זמירות קודש. ודבר זה מובן למי שמכיר טבע הנשים במדינות הללו. והאיסור יוכל לגרום לריחוק הנשים מן הדת, חלילה.
ובפירוש התניתי במכתבי להנ"ל, שאין לכוף על הנשים שצריכות להשתתף בזמירות קודש, ואם יתרצו להחמיר על עצמן, חלילה ללעוז עליהם [עמוד ריט] ולהתלוצץ בהן, שהרי סוף סוף מנהג אבותינו הקדושים בידן שנזהרו מלהתיר לנשים אפילו זמירות קודש.
ואמנם מבין אני לרוח קצת החרדים המרננים נגד "ישורון", שהם רואים במנהגיו סטיה מן המנהגים שהורגלו בהם באורח חייהם בפולין ובאונגארן. אולם הם מעלימים עיניהם מן המצב בצרפת כמו שהוא. ליהודים החרדים מן הסוג הישן אין שום השפעה על מהלך החיים, הם מרוכזים בתוך חוגם המצומצם ואינם שמים את לבם לתהליך ההתבוללות העושה שמות גם בקרב החרדים. אף החרדים שולחים בניהם ובנותיהם לבתי ספר נכריים, ואין להם שום ערובה שיהי' בכוחם לעמוד נגד הזרם השוטף ומכלה, הם בוטחים בעצמם ואינם דואגים דאגת מחר לעתידם הדתי של ילדיהם.
צו השעה הוא ליצור חוג של צעירים וצעירות דתיים, תנועת נוער עם התלהבות מדבקת וכוח משיכה חזק, אשר בהיותם מושרשים בקרקע היהדות הדתית יסתגלו להכניס זרם חדש בקרב היהדות, זרם של להט נפשי, של רוח רענן וחי, שבכוחו לכבוש את הלבבות ולרומם את הנפשות הנחשלות, שהגעגועים לחיי קדושה של יהדות טהורה עוד לא עומעמו בקרבן. רק במסגרת זו של ארגון "ישורון" אפשר למשוך את הנוער שלעולם לא יבוא למקום אחר. ורק במסגרת זו ישנם סיכויים לשגשוג חדש של הרוח הדתי ולפעולה חנוכית כובשת וסוללת דרך.
יחיאל יעקב וויינבערג.
*************
שו"ת שרידי אש. ירושלים תשל"ז, חלק ב סימן יד. ירושלים תשנ"ט, חלק א' או"ח סימן ח.
חלק א סימן ח
גובה המחיצה בבית הכנסת ותפילת נשים בקול רם
ב"ה, י"ג בתמוז לסדר מה טובו אהליך תשכ"א, מונטרה
כבוד ידידי הרב החכם הנעלה מהר"ח שווארץ נ"י רב בקהילת מונטיווידיאו בפאריז
קודם כל אבקש סליחתו על איחור תשובתי שנגרמה בשל כמה סיבות שאין כדאי לפורטן. ובטובו יאמר סלחתי.
א) ובדבר הענין המסובך שגורם לכת"ר צער רב, אני מרגיש בצערו, צער רב, מורה ומחנך בשעה שהוא רואה שאנשים יראים, אבל אין להם ידיעה כלשהי בתורת החינוך עומדים נגדו ומתריעים עליו כעל מיפר ברית תורה ומצות. וודאי שצדק כת"ר שהתפילה בחבורה יש לה כוח מושך גדול וגורם חינוכי חזק, ולא יכחיש זאת אלא מי שעיניו סמויות מלראות את העזובה הגדולה השוררת בשטח חינוך הנוער ולבו קשוח מלדאוג דאגת העתיד של הנוער היהודי החדש המתרחק ממסורתנו הקדושה והם מסתפקים במועט, במנין המצומצם שלהם ומפקירים כלל ישראל.
... והשאלה היא איפוא: אם מותר לגדולים לסדר את התפילה בבית הכנסת בסדר שהתקין כת"ר בבית הת"ת, שהאנשים יושבים ופניהם כלפי מזרח והנשים מאחוריהם. שאלה זו נידונה הרבה בשו"ת, וכבר נפסקה הלכה, שמחוייבים לעשות מחיצה המבדלת בין אנשים לבין הנשים. ומקור הדין בסוכה נ"א, ב, שגם במקדש הי' כן, עזרת אנשים לחוד ועזרת נשים לחוד. ואין צורך להאריך בזה, כי זה דבר ידוע לכל.
ובשו"ת מהר"מ שיק או"ח סי' ע"ז נשאל מרב אחד שבקהילתו רצו לבטל את המחיצה ולהעמיד במקומה עמודים גבוהים, והפחידו את הרב שבאם לא יתיר להם דבר זה יפתחו את חנויותיהם בשבת ויפרדו לגמרי ממנו. והשיב, שחלילה וחלילה להתיר להם דבר זה ואפילו אם יעמדו במרדם ויפתחו את חנויותיהם בשבת, ועי"ש שציין לדין המובא ביור"ד סי' של"ד סע' א', שמי שמחויב נידוי מחויבים לנדותו אפילו אם ע"י כך יצא מן הדת, חלילה.
ג) ובדבר שיעור גובה המחיצה, נולדה מחלוקת באמריקה. הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א, גאון גדול ומובהק בהוראה, פסק שדי אם המחיצה גבוהה י"ח טפחים, למטה מהכתפיים, כדי שלא יבואו האנשים והנשים לדבר זע"ז ולבוא ע"י כך לקלות ראש, ואעפ"י שיכולים להסתכל. מ"מ מותר, והראה לרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ה ה"ט, שעיקר טעם האיסור שלא להתערב זה בזה.
וכנגדו יצא האדמו"ר מסאטמאר ועמו כל רבני אונגארן ואסרו מחיצה כזו, ופסקו שהמחיצה צריכה להיות גבוהה מעל הראשים, ואף הם הורו על מה שכתב הרמב"ם בפירושו לפ"ה ממס' סוכה, שהאיסור הוא שלא יסתכלו האנשים בנשים.
ולי נראים יותר דברי הגאון רמ"פ שליט"א וראיותיו בספרו אגרות משה או"ח (ח"א, סי' ל"ט) הן מכריחות, ובדברים שנכתבו נגדו לא ראיתי אף דבר אחד שיש בו כדי דחיית דבריו. וברור, שמה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלא יסתכלו האנשים בנשים, כוונתו, שלא יבואו פריצים להסתכל לשם הנאה. וכן מוכח מלשון הגמרא בסוכה נ"א, ב: ת"ר, בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים בחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין הי' באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבים מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי, והכתיב: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל? אמר רב: קרא אשכחו ודרוש. ופירש"י: "שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול".
ובמחיצה של י"ח טפחים אי אפשר לבוא לידי קלות ראש, ואין לחוש כי בשעת התפילה יבואו להסתכל לשם הנאה. וברור, שמה שכתב הרמב"ם שלא יסתכלו היינו לשם הנאה, אבל בהבטה בעלמא אין איסור, כמש"כ בהלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ב, שאסור להסתכל במתכוין להנאה.
ד) ומה שהנשים הולכות פרועות ראש - כבר כתב בספר אגרות משה שיש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם שאין השער ערוה לענין ק"ש ותפילה, [עמוד כ] ומכש"כ בזמננו שרובא דרובא הולכות פרועות ראש וכבר הורגלו בזה ואין השערות בגדר מקומות שדרכן לכסותן, וכ"כ בערוך השולחן. ודבריו ברורים לכל מי שדעתו ישרה ומודה על האמת. וכן יוצא מלשונו של המרדכי ושאר ראשונים.
אמנם רבני אונגארן מחמירים מאוד ודורשים שהמחיצה תהי' גבוהה למעלה מראשי הנשים, ועוד מרחיקים ללכת ודורשים שבאם אין בביהכ"נ מחיצה כזו אסור להתפלל שם, ואסור לנשים לבוא ולהתפלל ומוטב שישארו בבתיהם. וודאי שכוונתם לטובה, לשמור על הצניעות כפי שהיתה נהוגה בדורות הקודמים, אבל בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים, והנשים אם תשארנה בבית ולא תבואנה לביהכ"נ תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי, ובוודאי שאסור להדיחן ולהרחיקן בגלל חומרא יתירה שאין לה יסוד מוצק בש"ס ופוסקים.
ה) וגדולה מזו כתב רבינו החת"ס בתשובותיו, או"ח סי' כ"ג, שאין לחוש למה שכתב בספר המקצועות "שכהן הנכנס בבית שאשה נדה שם לא יברך את ישראל,,, - הנה כי כן בזמננו אלה שאין שום אדם נזהר מזה, או שנשתנו הטבעים והזמנים והמקומות, או כיון שדשו בי' רבים, שומר פתאים ה', בין כך ובין כך לעת כזאת אין כאן בית מיחוש והמחמיר אינו אלא מן המתמיהים".
ועי' באו"ח סי' פ"ח סע' א' שאשה נדה אסורה להיכנס לבית הכנסת להתפלל, אבל בימים נוראים מותרות גם נשים נדות לילך לביהכ"נ "כי הוא להן עצבון גדול, שהכל מתאספים והן יעמדו מבחוץ". ובזמננו הנשים מקפידות מאוד אם מרחיקים אותן מבתי התפילה, והליכה לתפילה בביהכ"נ היא בזמננו קיום היהדות לנשים ולאמהות. ולכן עצתי לכת"ר לעשות מחיצה גבוהה י"ח טפחים ותבדיל בין הנערים ובין הנערות.
ומה שהנערות מתפללות בקול רם - אין בכך כלום. וכבר התירו גדולי אשכנז ובתוכם הגאון ר' עזריאל הילדסהיימר זצ"ל לאנשים ולנשים לזמר ביחד זמירות, משני טעמים: א. תרי קלי לא משתמעי. ב. זמירות קודש אין מביאים להרהורי עבירות.
ועצתי, עצת זקן ובעל נסיון, שלא להתעקש נגד היראים אף שהם רק מתי מעט, שבאם היראים ההם יעזבו את הקהילה יוציאו שם רע על קהילתו שהיא קהילה ריפורמית, וסופה של מחלוקת זו תביא לידי הריסת הקהילה, ח"ו.
ידידו המוקירו
יחיאל יעקב וויינברג
היכן כאו הפמיניזם?
תוקן על ידי - נישטאיך - 03/09/2004 10:27:20
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2004 12:33 |
|
| |
ניש"א,
יש הבדל בין אמונה שאדם יעדיף למצוא את בן/בת זוג ולחיות באהבה, אחוה שלום ורעות, מאשר לחיות בבדידות, לבין האמונה כי הוא או היא יעדיפו להינשא למישהו שאינו אהוב ואוהב, רק כדי לא להישאר לבד. התפיסה השניה תעודד (לפעמים כמעט בכפיה) להינשא בכל מחיר, ואולי אפילו תאפשר ניצול לרעה של מה שנתפס בעיניה כחולשה אנושית. נדמה לי שכוונת העצומה (שאני מודה, כי אינה ברורה לי לחלוטין) היתה להעלות לסדר היום את התוצאות של אמונה זו, כפי שהן מתבטאות בהלכה ובחברה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 21:18 |
|
| |
תגובה למאמר שהביא מואדיב -
הרבה דברים חשובים קורים היום בקרב נשות הציונות הדתית.
מה שחורה לי הוא אופן הצגת הדברים, האם האורתודוכסיות המודרניות הן שהמציאו את הגלגל הזה? האם לא היה הוגן יותר להודות שבמהפכה שהן עושות בהשקט ובצנעה וגם לא כל כך בהשקט (באופן מרשים למדיי), הן משתמשות בהשגים של היהודיות מן הזרמים הלא אורתודוכסיות?
אם נשתמש בדימוי צבאי משהו, נוכל לומר שהרפורמיות והקונסרבטיביות "שכבו על הגדר"* בשבילן, וראוי להזכיר זאת!
* משמעו של הביטוי לקוח מסיטואציה של קרב או של אימון קשה ובו כדי לעבור גדר או שיח קוצני במהירות רבה ככל האפשר, מתנדב אחד החיילים לשכב על הגדר ולתת לכל השאר לעבור על גבו.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2004 21:26 |
|
| |
.
שחרית, אנו עוסקים בקרדיטים?
|
|
|
|
|
