רבי יהונתן אייבשיץ היה שבתאי והרפתקן ?

רבי יהונתן אייבשיץ (1690-1764; במקורות מסוימים מופיע בשם יונתן אייבשיץ), פוסק, דרשן, פרשן, מקובל וראש ישיבה. נולד בקרקוב שבפולין, למד בישיבות בפולין ובפראג, וכן למד פילוסופיה ומדעים. עמד בראש ישיבה גדולה בפראג.

מ-1750 שימש ברבנות שלוש הקהילות:אלטונה, המבורג וואנדסבק.

כאשר הנוצרים הסכימו להוציא את התלמוד לאור רק אם יעבור צנזורה אינטנסיבית, היה על אייבשיץ ליצור מהדורת תלמוד חדשה, משוכתבת בחלקה. הוא היה ידיד לנוצרים, לרוזנים ולמלכים. ויש שסוברים שניתן למצוא בקשריו עם לא יהודים כמו מלך דנמרק גם חילופי השפעות בתחומים מיסטיים-קבליים.

מה שמאפיין את יצירתו התורנית הוא הפלפול המחוכם. פלפול זה מלווה הן את דברי התוכחה והמוסר שהרבה ר' יהונתן אייבשיץ להטיף והן את חידושיו בהלכה. הוא כולל חיבור של רעיונות ואימרות שונים זה לזה, כאשר הצירוף מאפשר לפתור קושיות ולהתמודד עם סתירות ותמיהות (ראה דוגמאות במאמר זה ב"סיני" (http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sinay/rabinov-4.htm))

כפוסק אייבשיץ מחמיר למדי ומהסס להקל גם כשיש לכך מקום, במיוחד אם הדבר הוא כנגד מנהג. דבקותו בשולחן ערוך גדולה, והוא מציע להתעלם מדעות שלא מוזכרות בו. כפי שכותב רב צעיר:"אפשר לומר שכל עיקרם של פלפוליו וחידושיו בספריו על השולחן ערוך לא באו אלא לחזק סברותיו".

כשהוא מתפלפל בהלכה, כמו ב"אורים ותומים", הוא מחבב במיוחד את הדיון בדברי התוספות, שמשמשים לו רקע לחידוש.

אייבשיץ כתב עשרות ספרים בנושאי הלכה, פרשנות, אגדה, קבלה וחסידות. הנודעים שבהם:

"יערות דבש"
"אורים ותומים"
"כרתי ופלתי" (היחיד שיצא בחייו)
[עריכה]
שבתאי ?
אייבשיץ נחשד בשבתאות, חשד שעורר פולמוס שלא שכך כל ימיו ומנע ממנו להתמנות לרבה של פראג. בעל הפלוגתא שלו במחלוקת קשה זו היה רבי יעקב עמדין שכינה אותו, בין השאר, "מין ארור" ו"נחש". אף הנוצרים התערבו במחלוקת.

ההיסטוריוגרפיה האורתדוקסית כיום רואה את החשד שהוטל בו כחשד שווא, וונראה שבקיאותו וחריפותו העצומים בתלמוד עמדה לו לטהר את שמו. המחקר העכשווי, לעומת זאת, הולך רובו (אך לא כולו) בעקבות גרשום שלום, שאחר שעבר על קמיעותיו וכתביו של רבי יהונתן אייבשיץ הגיע למסקנה חד משמעית שהאחרון היה מאמין קנאי של שבתאי צבי. שלום ניהל דין ודברים סוער בעניין זה עם ראובן מרגליות (וכן עם מורטימר כהן). לדברי שלום, עמדין אולי עורר את המחלוקת בגלל תרעומתו על כך שלא קיבל את המשרה הרבנית בשלוש הקהילות, אך טענותיו היו מוצדקות.

כותב פרופ' יוסף דן בספרו "אפוקליפסה אז ועכשיו":

"השאלה היא:על שום מה לא נזהר אייבשיץ וכלל רמזים לשמו של שבתי צבי בקמעות שמסר ? התשובה לכך, ככל הנראה, היא שעל אף הצורך המעיק לשמור בסוד את אמונתו המשיחית, לא יכול היה ר' יונתן לעשות שקר בנפשו ולתת לאנשים תמימים קמעות שאין בהם תועלת. קמיע שיש בו שמות רגילים של האלוהות וכוחות עליונים אינו תקף עוד, משום שאנו כבר נמצאים בעידן הגאולה, "תורה דאצילות", וקמיע שאיננו משתמש בטרמינולוגיה המתאימה לעידן זה לא יועיל. משמע, היושב על כס הרבנות, ומה עוד שמדובר בכס מרכזי באותה עת, היה בטוח כי הגאולה כבר באה, עידן תורה דאצילות מצוי בתוקפו, המשיח כבר בא, והשמות בעלי העוצמה הם השמות השבתאיים, וכל זאת בשעה שהוא מסתיר את אמונתו ופועל במחתרת, ומעמיד פנים כלפי חוץ כאילו הוא עוד שייך לעידן הישן"
יש לציין שאייבשיץ עצמו השתתף בחרם על השבתאים ואף כתב ספר הגנה מפני האשמתו בשבתאות, "לוחות עדות". לטענת גרשום שלום, בספר זה עצמו יש רמיזות שבתאיות:"הרי זה כעין קריצת עין לחבריו באמונה המסתורית", קריצת עין זו מזכה אותו בכינוי "הרפתקן" מפיו של שלום, מה שעורר את זעמם של אחרים:"לא רעדה ידו של הפרופסור לתאר את גדול הדורות כהרפתקן".

נמצא מסמך שבו פונה הנודע ביהודה לקיסרית מריה תרזה ומצהיר בפניה על שבתאותו של ר' יהונתן אייבשיץ. זו תעודה מפתיעה, שכן בפומבי הוא עמד מאחוריו.

הגאון מוילנה שנתבקש להתערב בפולמוס בעודו צעיר שלח לאייבשיץ דברי ברכה וזכה על כך לגידופים מרבי יעקב עמדין, אך למעשה לא נקט עמדה.

בנו של אייבשיץ היה שבתאי מוצהר ונראה שצאצאיו התחתנו עם משפחות שבתאיות.

אם אכן היה אייבשיץ שבתאי נותרת תעלומה גדולה אחת, על רקע הסתירה בין האנטינומיניזם שבשבתאות, הסבורה שבזמן הגאולה יש למעט באיסורים, לבין כל מפעל חייו הפסיקתי של יהונתן אייבשיץ.

היא מנוסחת יפה בידי משה פרלמוטר:

"לא נפתרה הבעיה הפסיכולוגית - איך שבתאי באמונתו עוסק כל ימיו בהלכה ובהרבצתה ? איך מתיישבת סתירה זו, שאדם המאמין באמונה אנטינומינסטית ברורה וקיצונית ומפיץ אותה ברבים, עסקו הוא בהלכה דווקא ?"
לגבי הערכת תוצאות המחלוקת הגדולה - דעתו של פרלמוטר היא שלא נכשל הרב עמדין במאבק באייבשיץ. אף שברצונו לעשות לו דה לגיטימציה בהיסטוריוגרפיה היהודית הוא לא צלח, הרי שהוא הציב אותו בעמדת מגננה תמידית. ממנה לא היה לאייבשיץ כל סיכוי להסיט את היהדות האורתודוקסית אל הכיוון שבו, לפי כתביו המיסטיים המוצפנים, הוא כנראה חפץ.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%90%D7%99%D7%99%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%A5

יש לי כמה הערות בנושא זה, לאחר שבשעתו עסקתי בו, כלומר קראתי את מחקריהם של פרלמוטר וליבס, וכמובן זאת לאחר שקראתי את מחקריו של גרשם שלום על השבתאות ועוד בנושא. לא רציתי כל כך לכתוב בדבר, אך כיון שהנושא עלה, יתכן שיש לי מה לתרום לו.


א. האם ראוי בכלל לדון בנושא הזה? האם יפה לחפור בתולדותיו של מי שמקובל כתלמיד חכם גדול - ר' יונתן אייבשיץ?

כמדומה שלא. ולכן העדפתי מעולם לא לכתוב בנושא זה. אך כיון שהנושא עלה, סבורני שאין אנו בני חורין להיות פטורים מלהשיב עליו. יושר אינטלקטואלי.

ב. מהי שבתאות? היום, בצדק, זו מילת גנאי. אך יש לזכור שיש אמונות שבתאיות, כגון האמונה שרווחה מאד בישראל בשעתו ששבתי צבי הינו המשיח, ויש מה שיצא מאמונה זו.
לגבי האמונה בשבתי צבי, אני סבור שיש להביא שתי תזכורות:

1. רוב חכמי ישראל האמינו בשלב כלשהו ששבתי צבי הוא המשיח. היחיד שהיה יוצא דופן הינו הרב ששפורטש, שספרו ציצת נובל צבי מצוי בידינו. וגם אצלו יש מקום לחשוד שלפעמים פקפק בעצמו, כי הספר מכיל תיקונים שלאחר זמן.
וכל שכן שההמון האמינו בכך.

2. עד כמה שניתן לשפוט לגבי התקופה, בשלב הגאות של האמונה בשבתי צבי - לפני המשבר הגדול של ההתאסלמות -המסקנה הרציונלית והאמפירית היתה להניח שהוא הוא המשיח.

זאת בהתחשב בנתונים שזרמו ממקורות הידע של התקופה, כגון שמועות וסיפורים וכמדומה מעיתונים שהיו אז (כך זכור לי ממי שקראתי). וזאת בהתחשב בהצלחה המדינית והדיפלומטית שהוא זכה לה, וכל שכן אישיותו והערצתם של חכמי ארץ ישראל ותורכיה כלפיו. אין להתעלם גם ממשקלו של נביאו, נתן העזתי, שהיה מקובל אז כאיש המעלה, כאר"י בשעתו.

ג. ספרו של פרלמוטר, שזכה אמנם בפרס אקדמי לאחר כתיבתו, כתוב בצורה לא ברורה - לדעתי. למשל, הוא מנתח מקורות שאינם קיימים לפני הקורא, ועד כמה שאני זוכר הוא גם אינו מספק עליהם מידע הכרחי. זה ספר שמיועד כבר למי שמומחה בתחום. למשל, הוא אינו מספק מספיק מידע על הספר החשוב "ואבוא אל העין", שאותו הוא מייחס לר' יונתן אייבשיץ.

ד. למרות החסרונות, הוא מספק שפע של מידע. וניתן לעצב מסקנות. לדעתי, הרושם שמתקבל מהספר הוא:

1. ר' אייבשיץ החזיק באמונות שבתאיות. כגון במשיחיותו של שבתי צבי, וכנראה גם בתפיסות קבליות שבתאיות.

2. הוא הפיץ קמיעות בנוסח שבתאי, שפתרונם הפשוט למדי מצביע על שבתי צבי.

3. הוא השתמט באופן שיטתי מלצאת נגד השבתאות, מלהכחיש שהוא לא חיבר את הספרים שיוחסו לו, ולא הסביר מעולם מה הוא עושה. מן הציטוטים של פרלמוטר מאגרות מהתקופה נראה ברור שר' יונתן אייבשיץ מעולם לא אמר בפה מלא שהוא לא שבתאי וכל שכן אנטי שבתאי. ההסתייגויות שלו תמיד היו בחצי פה, ותמיד ניתן היה לראות בהן התחמקות מילולית (מעין הכתיבה הרמב"מית שיש בה אקזוטריקה ואיזוטריקה).

אמנם זו חידה גדולה בעיני מדוע הוא עשה זאת. האם רצה להתגרות בחכמי התקופה? האם סבר שאסור לשבתאי להתכחש לשבתאותו? ואין לי שום הסבר לתופעה זו. לא מצאתי כלל שפרלמוטר עמד על נקודות אלו.

4. עד כמה שאני זוכר, ממאמריו של ליבס נראה ברור שבנו של ר' יונתן היה שבתאי וגרוע מזה. באיזו מידה זו היתה תוצאה מהשפעת האב, אם האב היה שבתאי, אי אפשר להוכיח סופית. אבל הדברים מראים שהשבתאות לא היתה חדשה אצלו.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שתי נקודות שהייתי שמח לקבל עליהן הבהרה:
1. שאלה: מנין שהוא למד פילוסופיה ומדעים, והיכן למד זאת?
2. הערה כללית: מכיון שכפי שכ' מיימוני, רוב חכמי ישראל בתקופה זו או אחרת האמינו בשבתאי צבי, אזי מה הפלא שמישהו מזוהה כשבתאי (ובודאי אם זה בכתביו. השאלה מאיזו תקופה הם). יותר מכך, מן ההסכמה באותה תקופה, עולה שעצם משנתו אינה בעייתית כשלעצמה (פרט ליומרתו המשיחית השקרית). האם משנתו התחדשה אחרי התאסלמותו?
אם כן, ההקשר שבו ניתן לבחון את הדברים הוא רק האמונה באיש ולא במשנתו. אולם אם כך התמיהה שלי גוברת: האם גם לאחר שכולם התאסלמו המשיך ר' יונתן להאמין בש"ץ האיש? אם כן, זה מאד מוזר ותמוה לאיש הלכה ומנהיג כזה (כפי שכבר הקשו למעלה). אם לא, אז במה הוא שונה מחכמים אחרים?

אני יודע שכדאי לבחון היסטוריה באמצעים אמפיריים, אך אני בעוונותי לפעמים עושה גם שיקולים אפריוריים. אשמח אם מישהו ישלים את השכלתי בזה.

מיכי

מיכי

לא שמתי לב שמישהו כתב שר' אייבשיץ התמחה במדעים. אם זה כך, יתכן שפרלמוטר עמד על זה, ולא זכור לי.

כתבתי יותר מכך: שהרציונלי היה להאמין בש"צ. במה דברים אמורים, קודם ההתאסלמות.

לאחריה, הצעד הרציונלי היה לדעת שהכל שקר. אבל היו שהתקשו לעשות זאת, ולא רצו להיפרד מן התקווה. כך לפחות זה נראה במבט מהיום. כמה שמרו על התקווה בליבם? כמה בנו מחדש את אמונתם כך שתהלום את המעשה הנורא של ש"צ? לא ידוע לנו.

אבל מה שכן ידוע לנו הוא שר' אייבשיץ לא שינה את דרכו גם לאחר ההמרה. ואלו הנתונים המובאים בספרו של פרלמוטר, שכבר ציטטתי מהם. גם בשעה שהעולם התנער ממנו, מש"צ, לפחות רשמית, ר' אייבשיץ הגיב בהתחמקויות בשעה שנתבקש לצאת נגד תופעות כאלו. רווחים אצלו ביטויים כמו "הלא כבר כתבתי שאני מתנגד" אך - לפי הציטטים אצל פרלמוטר - הוא לא יתבטא נגד האמונה בש"צ בעצמו.

מה זה אומר? שהוא היה גם משיחיסט וגם עקשן עד טפשות? או שמא התנגד בכל ליבו, ולא הבין מה רוצים ממנו? גם זה וגם זה לא אמור להלום דמות של רב בישראל.

תעלומה היא, ואין לי תשובה. וגם לרוב שאלותיך אין לי תשובה...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיכי

1. ר' יהונתן אייבשיץ נולד הרבה זמן לאחר התאסלמותו של שבתאי צבי, כך שאין משמעות ,לגביו, להבחנה בין לפני ההתאסלמות ללאחריה.

2.גם לאחר ההתאסלמות נשארו הרבה נאמנים לשבתאות, למרות שירדו למחתרת. ההתאסלמות הוסברה כסוד עמוק שגם משתלב ברעיונות קבליים אודות ירידה לצורך עלייה.

3.בין השבתאים היו רבים שהיו יראים ושלמים המדקדקים בקלה כבחמורה. אם אמנם היה ר' יהונתן שבתאי, יש להניח שגדל בחוגים אלה. וממילא אין להתפלא כלל שמביניהם צמח מישהו שהתעלה למעלת 'גדול הדור'. כי מבחינתם לא היה בהכרח סתירה בין הדברים.

4.כאשר עוסקים במיסטיקה, כלל לא ברור אם יש משמעות כלשהי להבחנה בין האיש לבין משנתו.



תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 12/09/2004 3:30:18

סתם שאלה לפותח האשכול.
מה בענין הרפתקן? לא הבאת בנושא זה שום תימוכין.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

ברצוני להעלות כאן נקודה נוספת לדיון, מה באמת החסרון בלהיות שבתאי אם הדבר אינו פוגע בהתנהגותו המעשית של האדם שהיא על פי כללי ההלכה המחמירים ביותר כפי שהיה לדעת כולם אצל ר' יונתן אייבשיץ, ומה מני יהלוך אם פלוני מחזיק בתורה מיסטית מוזרה ככל שתהיה אם אין בכך פגיעה ביסוד העיקרי של היהדות ואין לכך השלכות במישור המעשי, ואיני יכול להמנע מהשואה לאלו החושבים שהאדמו"ר מלובביץ הוא המשיח [אם כי אינני עושה חלילה השואה בין דמותו לבין זו של שבתי צבי] כיון שכל זמן שאין כרסום בחיי המעשה שהם על פי ההלכה [להוציא אולי אי אלו מנהגים] אין הדבר לכאורה מפריע כלל ועיקר, ואין שום איסור בהלכה להאמין שפלוני הוא המשיח אם אין הדבר גורר השלכות מעשיות. חששם העיקרי של גדולי הדור מהשבתאות היה מהעובדה שהאמונה השבתאית גררה בעקבותיה הפקרות מוחלטת בתחום האישי וביטול מצוות בבחינת שיבוא המשיח 'בדור שכולו חייב', אבל עד היום זו הבעיה בין אלו המערבים את האמונה המיסטית בחיי המעשה וההופכים את כל גויי הארץ ל'מקובלים' לבין אלו המפרידים בין התחום הרעיוני תאורטי לבין ההלכה כפשוטה וקיומה בחיי היום יום.

שושן

אדרבא, ועוד מקיימים בהידור פסוק מפורש בתורה "והיית משוגע למראה עיניך".

[ידוע לי שכאן בפורום מסרסים פסוקים מפורשים. ועוד תראה שיבואו כאלה שיפרשו שזה קללה ולא מצוה. מה לעשות? חשכת הדור.]






הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 12/09/2004 4:23:06

אתה אומר שאמונה ביהדות זה לא דבר חשוב. לפי זה, מי אחד שאינו מאמין בי"ג העיקרים אבל מקיים הכל במעשה, זה בסדר. מה אם מי שמאמין שבן גוריון הי' משיח? או בגין? או אריק שרון?

דוד

אדרבא, היכן האמונה בשבתי צבי סותרת את אחד משלושה עשר העיקרים אם לא משנים מהתורה המסורה למשה ולא מחליפים שום חלק ממנה, ולחדד את השאלה, מדוע האמונה בו גם אם התבררה ככוזבת גרועה יותר מאמונתו של ר' עקיבא בבר כוזיבא כמלך המשיח, וזאת על אף ההשלכות הטרגיות רחבות ההיקף שהיו לאמונה זו לגבי כלל ישראל וחורבן הארץ בידי הרומיים.

קעלעמר, תקרא את דבריו של גרשום שלום שמצוטטים

אני שאלתי על תימוכין ולא על אמירה של אדם יהיה שמו ותוארו אשר יהיה.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

אני סבור ששושן הצביע כאן על נקודה חשובה מאד.

היו כמה בעלי עמדות וגישות בתולדות היהדות שהעמידו אותה על שמירת מצוות - או: מחוייבות למצוות. כמובן, כל אחד ומניעיו השיטתיים (להבדיל מהפסיכולוגייים).

א. מנדלסון. בגלל שראה ביהדות מערכת מצוות וזה המבדיל בין היהודי לבין הגוי, שהרי מבחינת האמונות - באלקים בורא עולם ומנהיגו, והטוב המוסרי ועוד - שוים הם.

ב. לייבוביץ. דווקא בגלל שניסה לנתק את המצוות מכל מערכת הסבר תכליתית, ולהעמידן על "לשמה" שהוא עשיית רצון ה' בלבד - מצא את עצמו מנתק את היהדות מאמונות ומשגר אותה לעבר העשיה והמחוייבות לעשיה.

ג. האקדמאי הדתי בן זמננו - כמה פעמים נתקלתי במאמרים ובהרצאות של חוקרים בעלי יושר אינטלקטואלי בני זמננו, שלא היו מסוגלים כנראה להחזיק באמונות המקובלות, לדוגמא ראיית התורה כניתנת למשה בסיני, ולכן פיתחו שתי רמות של אמונות. אחת שבה הם מתעטפים בבואם אל בית הכנסת, ואחת שבה הם מחזיקים באישיותם האקדמאית. הראשונה נתפסת אצלם כאל חזרה אל הילדות התמימה, והם אינם מאמינים בה, אך רואים בה חלק חשוב באישיותם.
זו כמובן הפרשנות שלי, וזה נושא בפני עצמו, האם זה האופן היחיד שבו יכול הדתי החכם והמתוחכם בן זמננו להחזיק ביהדות. האם זו אינטרפרטציה מחוייבת ויחידה. אבל דומני שכך הוא. (אדרבה, מוזמנים בני פורומנו שמשתייכים לחוג הזה לשאול את עצמם אם לא כך הוא... וסליחה מראש).
במערכת כזו, האמונות, כגון האמונה בתורה מסיני, פחות חשובה מאשר המצוות המעשיות (או המנהגים?).

אבל גם בין שלוש קבוצות אלו עדיין ברור שיש אמונות ויש אמונות. יש אמונות שיכולות להידחק הצידה, כגון - אפילו - האמונה בהתפתחות התורה מדור לדור תוך שלילת ייחוסה למשה מסיני. אבל יש אמונות מרכזיות, אם נקרא להן כך (אני סומך, לפחות בינתיים, על הבנה אינטואיטיבית של המונח הזה), שבכל זאת נשמר להן מעמדן המכונן.

לפיכך, שלוש קבוצות אלו הינן אורתודוכסיות לחלוטין.

לעומת זאת, אני סבור, שעד כמה שניתן לשפוט אודות ר' אייבשיץ, השבתאות שלו לא היתה ויתור על אמונות צדדיות כלשהן, כמו זהותו של המשיח. מדובר בתפיסות חמורות בהרבה. כגון היחס למצוות - השבתאות הפכה את הקערה על פיה, וקראה, לאחר ההתאסלמות, לעבירה בכוונה. כמו כן, האל ששבתאי צבאי התפלל אליו לא היה האל היהודי, אלא אחד מבין הספירות שהיווה האל האישי שמסוגל ורוצה להקשיב לתפילה, ראו במאמרו של ליבס בנושא זה (איני זוכר את מראה המקום). בין תלמידיו באירופה אפשר שרווחה תפיסה שונה במקצת. הצד השווה ביניהם - מהאמונות היהודיות שאנו רגילים לראות כיהודיות לא נותר הרבה.

אני אף סבור שתפיסות כאלו מרוקנות את המצוות ממשמעותן. אם שושן או מישהו אחר רוצה להציג עמדה אחרת, אשמח לקרוא את נימוקיו. בינתיים, אני סבור כי בעלי עמדה שבתאית, גם אילו היו מצהירים על נאמנותם למצוות המעשיות (מה שלא יוכלו לעשות כמובן בסתר, שם הם מחוייבים למערכת הפוכה, למעשה, בתור עבירה לשמה), יצאו מכלל היהדות התקנית.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני

אקצר מפאת חוסר הזמן,אבל הנסיון להעמיד את ר' יונתן אייבשיץ בשורה אחת עם חטאי הזמה של השבתאים וכת הדונמה לא עלה אפילו בדעת החוקרים הרדיקליים ביותר, ולכן יש להבדיל באבחנה ברורה בין מי שיש לו אמונה מיסטית אפילו שהיא סוטה מהמקובל - אבל בה בשעה מטיף ומקיים את כל המצוות בפועל, לבין מי שאותה אמונה גורמת לו לשינוי גם בחיי המעשה.