פיוט למוסף ראש השנה/ אדמיאל קוסמן

מואדיב

כרגיל, .

אשמח לדעת עוד על המחבר.

יש משהו רענן מאד, חי מאד, בכתיבתו, אבל קשה לי לראות בה כתיבה דתית. יש כאן נימה של התרסה, אפילו של חוסר אמון. האם זו הדרך לפנות אל האלקים?

מצד שני, יש כאלו שזה בדיוק מה שהיו רוצים לשאוג מנהמת לבבם. זה אולי מה שאיוב רצה לומר. וכולנו איובים, במקום כלשהו.

ועם זאת, צריך אדם לדעת, כמו איוב, לא לחטוא בשפתיו, ולהכיר במרחק בינו לבין האינסופי.

האם יש סיכוי שפיוטים מהסוג החדש הזה יאומצו בתפילה? ואם לא, תמיד יכול אדם להשיח עם ה' כאשר עם ליבו, והיא היא התפילה באמת.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מואדיב יקר,
לדעתי העניה לא כל חתרן ומטיח אמור להפוך ליוצר ספרותי.

אילו היה זה שיר רגיל, "דתי", היו מניעים כתף ונדים לו. לא התחביר, לא העומק, כלום.

אבל היות וזה שיר חתרני שמטיח דברים כלפי מעלה (וכמובן בעדינות כביכול), נדמה לפתע שיש לנו יצירה נועזת ומרתקת וכו' וכו' וכו'.

הבית השני כולו דברי כפירה עלובים, גסים, חצופים, אסורים בכתיבה ובשימוש על פי התורה. לא חוכמה להטיח דברים כלפי מעלה. גם איוב לא עשה בצורה כזו, ובכל מקרה שם מדובר בכתבי הקודש, ולא כל אחד ירשה לעצמו להטיח דברים.

האיש הזה כמדומני התפרסם גם ביצירות רומנטיות שאף הן היוו בעיקר חתרנות על רקע "דתיותו" של האיש, שעושה בה שימוש מצויין לקידומו האישי.



(תוקן עקב שגיאות כתיב)

תוקן על ידי - מוציא_לאור - 14/09/2004 9:51:38

קבל את האמת ממי שאמרה וגם אם אינו מה'מפלגה'!

"עלובים" "גסים" וחצופים" זה תחביר!!! זה עומק !!!

קבל את ברכתי לרגל כניסתך למעודן המשוררים..

שנה טובה

בוגי,
הוא דווקא כן מהמפלגה.

זה מה שכואב להם.

אילו היה נניח רפורמי ר"ל היו יכולים להעיפו לכל רוח.

מואדיב,
תודה.

מיימוני,
אותי זה דוקא מרגש לשמוע שיח כה קרוב עם א-להים. גם התפילה אינה תמיד מנוסחת ממקום של מרחק ויראה. "אבינו אב הרחמן", אינה פניה שיש בה "דיסטנס" או הסתכלות נשגבה, אלא ביטוי לקשר חם, הורי, מחבק וקרוב. לכעוס באמת, להעלב באמת, להתאכזב באמת, אפשר רק ממי שאוהבים מכל הלב. כמו מא-להים, לפעמים.

.


... וכמובן, שיר זה צף לי ועלה, בשל העובדה כי קוסמן, במודע לגמרי, מנהל כאן דו-שיח עם 'ונתנה תוקף' .
ולאלו שחשש קוסמן כי לא יבחינו בכך, יעד את כותרת השיר, כפי שהגדירו - פיוט למוסף.

הרי גם משה, חנה ואליהו התריסו כלפי מעלה. הלא כן?

.



יענטע: ודוד, וירמיהו, ואיוב...

אמשלום (וכולם)


אני סבור כמוך, שאנו מעצבים את היחס שלנו לקב"ה על פי חוויות הילדות שלנו, בעיקר מהאב, או לכל הפחות מדמות האב שהיתה לנו.

לאחרונה ראיתי מאמר חשוב של הרב סולוביצ'יק בנושא זה, וקיויתי לכתוב על זה ולא עלתה בידי. שמא יימצא מישהו שיפתח את הנושא והאשכול.

בינתיים רק אוסיף שזו באמת נקודה שהשתנתה כנראה במשך הדורות. בדורות קדומים לא היה מקום, בין בחיצוניות, בין אולי גם בלב עצמו, להירהור ועירעור על אבא. אבא היה תמיד צודק. וכמובן גם הקב"ה תמיד צודק.

רק יחידי סגולה יכלו לתת ביטוי לספק ולכאב, שמא פן ואולי. וגם אז דבריהם הוצגו במסגרת סיפורית שהקיפה אותם כמו גבול או גדר הפרדה מסביב, ומה שלא עשה המספר עשו הפרשנים, או השפה הבלתי אפשרית, כמו בספר איוב.

ורק בדורות האחרונים השתנה משהו ביחס שלנו לסמכות. אולי מאז המהפכה הצרפתית. ואנו מסוגלים לבטא את הספקות שלנו. לעצמנו. ולפעמים גם בקול רם.

האם זו הדרך לעשות זאת, זו עוד שאלה חשובה. ובה אני סבור שיש מקום לעיון רב. ולכן אני מבין את אלו שמתחו ביקורת על מחבר השיר.

אבל אי אפשר להתעלם מהעוצמה, מהחיוניות, ובעיקר מהשאלות.

אני משער ששמנו לב שמה שעלה בגורל השיר הוא מה שעולה לעתים קרובות בגורל הפורום שלנו. לא עונים לשאלות שהוא מציג. מדברים, בדרך כלל בשלילה, על הזכות להעלות את הנושא ולדון בו...

(ואולי דין אחר לשירה או לפיוט ולפורומים אינטלקטואליים?)

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו