חברים מספרים על ישעיהו לייבוביץ

אבי רביצקי:

אמרתי פעם לליבוביץ' שיש הפטרה אחת, פרק מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בתפילת שחרית בשבת, שלא הייתי רוצה לעמוד ולקרוא בה בציבור. כוונתי לצוואת דוד המלך לבנו שלמה, שעוסקת בשפיכות דמים ובנקם. "אינני עושה סלקציה במקרא", אמרתי לתומי, "אולם העובדה שזו היתה מחשבתו האחרונה של דוד מלך ישראל מקוממת אותי ולכן אינני יכול לשמש שליח ציבור בעניין זה". מה השיב ליבוביץ'? "זה הפרק שאני אוהב יותר מכל פרק אחר בתנ"ך. הוא מלמדנו כיצד השלטון משחית, אפילו את דוד מלכנו נעים זמירות ישראל". אינני יודע מדוע הופתעתי מקריאה חתרנית זו. הרי כזה היה האיש: מנתץ המוסכמות, אנטיתזה לכל הרגלי החשיבה שלנו; האיש שעירער על כל האמיתות שנראו לנו מובנות מאליהן ואילץ אותנו לבחון אותן מחדש.

מאיר בוזגלו (איני יודע מיהו) כתב:

כמה חודשים לפני מותו הלכנו לבקרו בביתו - שלום, מורי ואחי הגדול, ניסים כנפו ידידי, אביטל וולמן ואנוכי. ביתו היה כידוע פתוח לרווחה לכל דכפין, במיוחד לידידיה של אביטל.

השיחה הזאת השאירה בי תהיות שחשוב לי לספר אותן:

ליבוביץ' היה אבל על מות בנו השני. הוא איבד כל טעם, ודיבר על לאות. היה משהו מאוד כן ומר באותה שיחה. אינני יודע למה, אבל הוא פנה אלינו ואמר משהו בכיוון זה: "כל ההרצאות שלי, כל מה שאמרתי מעל במות, היו מפני שאני פשוט אוהב לדבר". איזה מין משפט הוא זה? גדול? סתם מוזר?

באותה שיחה ביקר שלום אחי את ליבוביץ' על מה שראה כתמימות ביחסיו עם השמאל החילוני. בתשובה ענה ליבוביץ' שפשוט קשה לנו לוותר על חלקי ארץ ישראל. בתשובה ענה אחי, שהיה לו עבר ב"מצפן" והוא נעצר לא פעם על קריאות "הלאה הכיבוש", ואילו אני הבנתי שליבוביץ' הסגיר את אהבתו לארץ ישראל.


באותה שיחה אמר עוד, שהוא לא חושב על המוות, אלא על אהבה,

מיכאל ששר כתב:

כששאלתי אותו פעם, האם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות, ענה לי, שאינו יודע (תשובה שדי היה בה להכריז עליו ככופר, מפני שזהו במובן פשטני אחד מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם שליבוביץ' לא קיבל כפשוטם), אבל חשוב הרבה יותר, אמר, מה עושה האדם בשבעים או בשמונים השנים שניתנו לו בעולם הזה, ומבחינה זו, לא היה אדם שלקח את חייו ברצינות תהומית כמוהו.

הוא לא השתמש בסיסמאות נדושות על היהדות, אלא היה ריאליסט אכזרי. היהדות לא היתה בעיניו בגדר מחשבות ערטילאיות על אלוהים או על עם ישראל שכמעט שאינן מחייבות מעשים כלשהם, אלא השתדלותו של היהודי לקיים את המצוות, הלכה למעשה. אשר על כן, קם מדי בוקר בשעה מוקדמת והתגבר כארי לבית הכנסת, גם כשלא היה לו חשק לכך, לקיים מצוות תפילה בציבור. אבל הוא פירש מצווה זו (שעליה כתב לדבריו אחד המאמרים החשובים ביותר שלו) בצורה שונה לחלוטין מרוב המתפללים עמו. הוא לא ביקש מהקדוש ברוך הוא פרנסה (שיילך אדם ויעבוד לפרנסתו), לא בריאות (לשם כך קיימים רופאים) ולא ביטחון (לשם כך קיימים צה"ל והרמטכ"ל). הוא פשוט ביקש לקיים מצוות תפילה לשמה, כשם שחייב אדם לקיים בזמן שבית המקדש קיים מצוות שני כבשים בני שנה ולא שלושה אילים (ליבוביץ', בניגוד למה שחשבו רבים, לא התנגד עקרונית לקורבנות).

על אלוהים, נהג לומר, איננו יודעים דבר וחצי דברים, כי הוא בשמים ואנחנו על הארץ וכיצד זה נטריח אותו בבעיותינו ובצרותינו? עולם כמנהגו נוהג, בלא כל אינטרוונציה מלמעלה. אשר על כן פירש את כל אירועי ההיסטוריה כמעשי בני אדם, על פשעיהם ומעשי הזוועה שמסוגל האדם לעולל. הוא, בניגוד למומחים אחרים, בייחוד במחנה הדתי, לא העניק משמעות דתית להקמת המדינה ובוודאי לא לשואה, שיש המתיימרים לפרשה על בסיס דתי ("חטאנו, עווינו, פשענו". אבל כלום באמת מותר לחלל כך את נפשותיהם ואת זכרם של מיליון וחצי תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא?).


***

שימו לב לשני הפרטים הבאים:

לייבוביץ אומר שאינו יודע אם יש חיים לאחר המוות. כפי שמציין המספר, זה יכול להפוך אותו לכופר. לא בגלל שזה נגד "י"ג עיקרים", אלא בגלל שזה נגד גמרא מפורשת...

ומה שגרוע עוד יותר, בעיני לפחות, לייבוביץ מתנגד לכל נסיון של תפילה למען משהו. לבקש משהו מהקב"ה. זה אולי נובע מאידיאלים גבוהים של תפילה למען מצות תפילה, אך האם זה באמת מה שאנו מצווים? ואולי הפוך? אולי התביעה לא להתפלל למען עצמנו היא היא החמצה?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אלי לינדר סיפר סתם דברים שידועים על לייבוביץ, ובכל אופן, הפן האישי תורם משהו חדש:

כתבתי לו בפעם הראשונה בחורף 1990 על גוף ונפש. אני הייתי בן 19 והוא היה בן 87, ובמכתב חלקתי על הדואליזם שלו ושללתי בעצם את קיומה של הנפש. ציפיתי לתשובתו והוא השיב לי תשובה מפורטת ומהירה. נורא התרשמתי מזה שהמכתב הודפס במכונת כתיבה, וכשהיתה לו טעות, הוא היה מדביק עליה את המלה הנכונה שנכתבה בכתב ידו על פיסת נייר קטנה. התרשמתי מהטרחה הגדולה שהוא טרח בשבילי. למרות כל זאת, בזמנו, בכלל לא השתכנעתי מטענותיו, אבל היום אני יודע שצדק. בפעם השנייה כתבתי לו בקיץ של אותה שנה, והפעם בתחום שונה לחלוטין: קיבלתי צו התייצבות לאוגדת איו"ש ליד בית אל והתלבטתי אם לסרב. גם בהזדמנות הזאת ענה לי מהר, הפעם בפתק קצר, ששמור עמי עד היום: "לאלי לינדר שלום, השאלה הגדולה והחמורה שאתה מציג לעצמך ולי (ואתה מציג אותה בהבנה רבה) מחייבת מתן תשובה מתוך עיון יסודי בעניין. אני מציע לך לבוא אלי לשיחה שבה ננסה יחד להגיע להבהרה, ואני מקווה - גם להסכמה. לשם כך אני אבקשך לדבר תחילה עמי בטלפון (וכאן מופיע מספר הטלפון)".

התקשרתי אליו וקבענו בשמונה בבוקר. הוא ביקש ממני לחכות לו כמה רגעים בחדר העבודה שלו. בשבילי, זה היה פנסטסטי, כמו לראות בפעם הראשונה את מפלי הניאגרה. אתה מרגיש שכל תרבות המאה העשרים ניבטת אליך מהמדפים. זה לא היה חדר גדול במיוחד, אבל כל קירותיו היו מכוסים ספרים. הייתי אצלו שעתיים או שלוש, ואף שהיה איש עסוק, נפגשתי אתו עוד כעשר פעמים והוא אף פעם לא נתן לי הרגשה שאני מבזבז את זמנו. גם כשהיה כועס וגוער הרגשתי שזה לא מקוצר רוח או מזלזול, אלא מתוך אכפתיות גדולה של מורה. כשהוא היה יושב על הספה לידי, הוא היה בדרך כלל מאוד ידידותי. כשהיה מתיישב מולי, ידעתי שהוא במצב רוח נוקשה.

התחברתי אליו מבחינה רעיונית בשתי נקודות: הטענה שלו, שלאחר התפוררות היהדות נהפך העם היהודי בישראל לעם שמוגדר על ידי צבאו ומדינתו בלבד עשתה עלי רושם גדול ונראתה לי נכונה. הנקודה השנייה היתה שבאותה תקופה חשתי דחף דתי לקשר עם משהו שקיומו הוא מהותו. אצל ליבוביץ' זה אידיאל נשגב שאתה יכול להגיע אליו באמצעות קיום המצוות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

דומני שהשקפתו של לייבוביץ בעניין תפילה, נגזרת באופן לוגי מהשקפתו הכללית אודות הפרדת הדת מהמדע. הכרעה או אי הכרעה בעד הדת אינה תלויה בשום דבר שאני יודע אודות העולם ולכן לא יכול להיות שבגלל היותי אדם דתי אחליט להאמין שתפילה מועילה (אמנם זו נשארת שאלה מדעית , וכנראה שבזה הכריע על פי השיפוט המדעי/חילוני שתפילה אינה מועילה...).

מיימוני, לדעתי, אי אפשר לשפוט את דעות ליבוביץ על פי עדות יחידה בעיתון.