לנבכי החוטא בשוגג.

דומני שגם בשוגג יש צורך ברמה מסויימת של מודעות, דהיינו מודעות למעשה , גם אם לא מודעות לאיסור (למעט בין אדם לחבירו שבו יש מושג של פשיעה) ומתעסק פטור לבד מהיכן שנהנה.

ולפי זה, כל הקושיא הוא רק אם נאמר שהמצוות אינם אלא כגזירות מלך על עבדיו, שאז קשה שאין כאן מרידה. אבל אם יש טעם למצוות הרי שהאיסור הוא במדת מה איסור גם ללא גזירת מלך ולכן כאשר נעשה בכוונה הרי שיש עבירה מצד הטעם הבלתי תלוי בגזירת מלך.(אמנם עדיין צריך להסביר הגדר של חפצא וגברא , למה שונים נזיקין מאיסורים).

תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 21/09/2004 22:28:57

איזה טעם למשל שנמציא על איסור חלב, ממה נפשך אם אומר שזה מטעמים בריאותיים, הרי גם באונס הוא אכל משהו שהורס בריאותו, ואם מדובר על המעשה בעצמו, שעובדי הצאבא אכלו את זה, ויש בו משום עבודה זרה, הרי כלום נאמר שיש טעם במעשה המשולל מכל מודעות מכוונת, איזה טעם? קשה לי לראות הטעם.

במלים אחרות טעמים אלו דורשים מודעות למעשה מכוונת. חשב שזה חלב כשר ואכל לפועל חלב אסור, כלום הטעם שייך לכאן?

אך האם יש אסכולה שאינה מקבלת שאלמנט עיקרי בחטא שזה ציוו המלך וזה יסוד החטא?

במיוחד יש להבין הדברים על רקע שכח ששבת אינו שוגג וכו' כמבואר במס' שבת ומס' כריתות.

אני רוצה יותר להבין הדברים מעיני חז"ל ללא תיווך אסכולת הרמב"ם והמוסר וכו'.

הגמרא מספרת על אחד התנאים, שפרה שלו יצאה ברצועה והשחיר שיניו מפני התעניות. מה עומד מאחורי זה?

האם נאמר שיש כן השקפה של "מי יזכה לפניך בדין"? וגם "השמים לא יזכו בעיניו". החוק והדין אינו מכיר בנסיבות מקילות כמו להבדיל (וזה משל מאד מגושם אך באתי להמחיש) אדם תובעני מאד שאינו מכיר בחולשות העובד למרות כל מיני נסיבות מקילות?

חוטא בשוגג חייב כפרה משום שלא נזהר כהוגן. אם היה מקפיד ומודע לחומר איסור חלב היה בודק יותר טוב המזון שבא לתוך פיו.

ור' גדליה פירש הא דאמרינן מתעסק בחלבים בעריות חייב שכן נהנה, הוא משום דנהנה מוסיף על חומרת האיסור, ועל כן היה לו ליזהר עוד, וחייב אפילו במתעסק.

דומני שההסבר הפשוט הוא כי החוטא בשוגג נענש על שהיה לו להזהר מלהגיע למצב כזה. גם במילי דעלמא, כגודל היראה שלא להכשל בדבר מסויים כן גודל הזהירות ומקדמי הבטחון (ובלשון הרס"ר שליט"א מקדמי היסטריה) שאדם נוקט שלא להגיע לידי כשלון. בעינינו ראינו כמה טצדקי עושים יראי חטא שלא להגיע לידי ספק נדנוד עבירה או ביטול מצווה קלה. על כן חסרון הזהירות הוא חסרון ביראת חטא, ומצריך כפרה.

רגע סליחה מסתברא לא שמתי לב לבקשה שלך, אגב, הרמב"ם ( לא האסכולה) נחשב חז"ל?

החוטא בשוגג משול ל"נהג דורס" וזה מה שהרמב"ם אומר בשמונה פרק'ים פ"א:

"אך השכלי, יש בו מבוכה. אבל אני אומר שיש בזה הכוח גם כן מצווה ועברה: לפי אמונה דעת בטלה, או אמונה דעת אמיתית. אבל אין בו מעשה שיאמר עליו שם מצווה או שם עברה סתם"

אם אדם 'דרס את עצמו למוות' ו'נכרת', אי ידיעתו בשל טעותו, לא פטרה אותו מהעונש הנורא!

היה אשכול שבו הבאתי את דבריו של פסקאל והשוותי אותם לקו החשיבה של הרמב"ם, ושלמעשה הם אומרים את אותו הדבר
שאין המוסר עומד על ההבחנה בין טוב ורע, אלא עומד על החשיבה האמיתית שבנפש , וכל חובתו של האדם אינה אלא לדעת לחשוב כהלכה,ובלשונו:

'ניכר שהאדם נוצר כדי לחשוב, זה כל יקרו של האדם כלול בחשיבתו, לפיכך עליו להשתדל לחשוב כראוי, וזה העיקרון עליו עומד כל המוסר'






תוקן על ידי - איקה - 22/09/2004 11:23:20

שוטאן ויצחק יונתן

דומני שעל זה קושייתו של מסתברא, למה צריך להיזהר. אם עיקר החטא הוא במרידה , למה איכפת לנו כאשר החטא נעשה אם לא נעשה במרד ובמעל?

לא הבנתי מה הקושיה הגדולה, הרי ברור שגם בעבירה שנעשית שוגג אדם אחראי למעשיו. ודבר זה מובן גם לפי ההגיון האנושי הכללי. למשל, אדם לוקח אקדח ויורה בו סתם לאוויר, ואז מסתבר שהוא הרג בטעות מישהו. למרות שהוא לא התכוון לכך בצורה מפורשת (=זדון), בכל זאת הוא אשם במעשיו מפני שהוא לא התנהג בצורה אחראית.

ומסיבה זו ממש כידוע 'מתעסק' פטור (אם כי יש לציין את דעת רעק"א) מפני שכאן אכן אין שום אשמה מוטלת על האדם מפני שלא הייתה לו שום אפשרות למנוע את העבירה.

אדרבה אילו העבירה הייתה פועלת בעולמות עליונים - נניח שעל ידי אכילת בשר בחלב אדם מערבב בין מידת הדין ומידת החסד - אז מה אכפת לנו אם זה נעשה בשוגג או כמתעסק, בכל מקרה הפגם הרוחני כבר נעשה ?

והסבר זה הוא הפשט הפשוט, וכבר מופיע בראשונים.

רב"צ

איני מצוי בסוגיא זו כרגע, אבל דומני שמתעסק פטור גם אם לא נזהר כלל . פטור מתעסק הוא בגלל שהמעשה נעשה בצורה מיכאנית ללא כל כוונה.

וזה בדיוק ההבדל בין נזיקין ורציחה שבהם מפורש שיש חובת שמירה והאיסור הוא מצד התוצאה ולכן אין הכוונה מעלה ולא מורידה. ובוודאי שמתעסק באקדח וירה חייב גלות (אלא אם כן נחשב קרוב למזיד). אבל האם ביחס לאיסור שאין בו הנאה יש חובת שמירה? דומני שלא.

מציץ,
התעלמות מופגנת מציווי המלך היא מרידה. זלזול ורשלנות במילוי הציווי הם חוסר יראת כבוד.

אתם דנים השוגג ברותחין.

השוגג אינו רשלני, הוא שכח הוא שוגה ושגיאות מי יבין.

האדם הולך בביתו והי' עסוק במשהו והדליק החשמל בהינף יד.

הוא הוציא משהו ברגע של אי שימת לב. וכי עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע יכול האדם להשים לב לכל פרק בחייו.

הרשלן עם האקדח מוגדר במסכת מכות כקרוב למזיד.

גם בחוק הפלילי אם קרתה טעות סבירה אין לאדם עונש. הרג מישהו בחשכת ליל בתאונה.

אם האדם שיכור (דוקא בהלכה השיכור פטור!) ונוהג, הוא רשלן וקרוב למזיד (בעצם בהלכה לגבי ההורג בשוגג וחיוב גלות, הרי אומר מותר פטור ואכמ"ל).

דמות השוגג, הוא דמות של האדם שנפלה לו טעות נורמלית שזה חלק טבעי מכל אדם ואי אפשר להינצל מזה.

ר' ישמעאל למד והטה, האם יש שם רשלנות?

כמובן כעת כאשר יש גזירה דרבנן ניתן לומר, שהרבנן כבר תיקנו גזירה וממילא יש כאן רשלנות מבחינת התקנה דרבנן. אך בלי גזירה (טרם עידן הגזירות) אז מה.

ויש לעיין לגבי דיני ווסתות הרי שלא בסמוך לווסתה הרי נקרא אונס כי לא עלה על דעתו. בסוגי' שבועות יח. אך שם בשעת ווסתה הרי עושה פעולה מסויימת הרה בעיות, סבר שיכול לפרוש לפני שתראה, אך הטה הנר בטעות?

באמת מוזר למה אנו דנים ברותחים את השוגג, הרי ברור לנו שאם מישהו היה הורג אדם בשוגג לא היינו כועסים עליו, או אם בטעות הוא היה שורף לנו את הבית לא היינו מתעצבנים וכו' וכו'...

על כל פנים, הנה משהו מהמדרש הגדול:

"דכתיב: "ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עוונו" (ויקרא ויקרא ה, יז) רבי אליעזר אומר: מפני מה ענש הכתוב למי שנהרג בשגגה (גלות) ואת מי שחטא בשגגה? כדי לעשות סיג לתורה, כדי שיאמר אדם: אם כשאני שוגג אני מתחייב, קל וחומר כשאני מזיד"

רב צעיר

הלא כבר נתבאר שיש הבדל גדול בין נזיקין לאיסור. גם אם אדם ניזוק או נהרג מאליו קרה משהו רע ולכן מובן למה אדם צריך להישמר שלא יגרום למצב רע, אבל אם יכבה הנר מאליו בוודאי שאיננו סבורים שקרה משהו רע וממילא פחות מובן למה צריך גם להישמר(והרי לגרום כיבוי מותר באופנים מסויימים) .