ל"א שנים למלחמת יוה"כ (שיר)

מחר, ביום הקדוש, נציין שלושים ואחת שנים למלחמה הנוראה ההיא, שדבר בארץ הזו לא נשאר כשהיה אחריה. אני מביא כאן את שירו של בארי חזק "רבונו של עולם", שנכתב בעת הלחימה. זמן קצר לאחר כתיבת השיר נפגע חזק בקרבות ונהרג.

רבונו של עולם / בארי חזק

אנא, הגבר עצמת אותותיך
כאן אני
לא שומע, לא יודע, האם
שוב תקעת פרח ברזל בדש
האנטנה. אתה עדין כל כך. למה
אתה כה רכרוכי, למה אתה תמיד
אזרחי. האם אני נשמע היטב, עבור,
עבור גם אתה נשמע קטוע, אתה
נשמע פצוע, אתה

בעמק מאורגן הקפית. הרים
וכנרת אחרת. אנא
הודע עצמת אותותיך, במכ"ם
לא רואים את פניך, מדוע
אינך מזוחל"ם, מדוע אינך
נלחם, האם לשלוח אליך סיור ממונע, אני

מלא אמונה
שלא יגיע ולא יחזור. פצע
שחור. אנא החלש
עצמת אותותיך.
אמירי הברושים לעת ערב
לשוא לואטים שמך, וכוכב
הצפון הבודד, אנה
ינווט את צבא עגלותיך
לאן הוא יוביל בהן את
אנא עצום את עיניך, עכשיו אני
שומע. רות. אתה יכול סופית
למות. אב שכול, אני, כבר לא
מרגיש

דמעות החורף עליך יגידו קדיש.

איני זוכרת באיזה ספר (אולי "היהודי האחרון" של יורם קניוק), הסצינה האחרונה מתארת מפקד, שלפני היציאה לקרב, מושיב את כל חייליו לכתוב שירים ומכתבי פרידה לאהוביהם. התיאור הוא סרקסטי וכואב, ויש בו יותר מרמז ל"תעשיית" ההנצחה והזכרון במדינת ישראל.

בדברים הללו אין כדי להגיב במשהו על השיר הספציפי, שהוא אחד משירי התפילה האהובים עלי והנוגעים לליבי ביותר. יש בו, כמו בתפילות אחרות, שימוש בדימויים ובמטאפורות שאינם חלק מן השפה שלי, ושאין לי שום דרך להבינם באמת, ובכל זאת, מועבר בו רגש אותנטי ועמוק של הכותב, ודברים היוצאים מן הלב מגיעים אל הלב.