מצות תלמוד תורה - מהי "תורה"

אשמח לשמוע את דעות החברים, בענין מצוות תלמוד תורה.
מהי הגדרת "תורה" לענין זה.

דרך משל, מיני דברים כגון סיפורים וידיעות הטבע וכדומה המובאים בחז"ל לצורך מטרה מסויימת, מוסרית, או היכרות עם העולם, מקובל עד מאד לומר שהקריאה בהם הריהי לימוד תורה, ואין לחלק בין דף גמרא זה לדף גמרא אחר (וכמאמר הידוע על ותמנע היתה פילגש וכו' שהוא פסוק תורה שוה לאחרים ושכר האומרו שוה לכל פסוק אחר וכו').

הבה ונתקדם הלאה: כשאדם קורא בספרי היסטוריה / רפואה / אסטרונומיה וכדומה, על מנת להבין טוב יותר משהו המוזכר בתנ"ך או בגמרא - הרי גם זה מקובל, וכמובן בצדק רב, כחלק מלימוד תורה.

וא"כ נשאלת השאלה היכן עובר הגבול, והאם כל לימוד חומר שעשוי להועיל לאדם בהשלמת התייחסותו לה' ולתורתו, נחשב כלימוד תורה?

ואם חז"ל מצאו לנכון להנחילנו אורחות חיים ומוסר וריפוי וכו' וכו' וכשאנו עוסקים בדבריהם אנו לומדים תורה ומקיימים נמצות תלמוד תורה - האם כשאנו עוסקים בספרי מדע אחרים אין הדבר יכול להיחשב כלימוד תורה?

אתן עוד דוגמה: בכתבי הרמב"ם, לכאורה מתקיימת המצוה ללמוד תורה כאשר מעיינים ב"יד החזקה" בפרקים העוסקים בשמירת הבריאות, וא"כ גם ללמוד בספרי הרפואה האחרים של הרמב"ם יהיה זה לימוד תורה - ומה לגבי ספרי רפואה אחרים?

או למשל, הרי ספרי מוסר רבים מצטטים משלים שונים ומעשיות המושכות את הלב למוסר אנושי. האם כל עיון בספרי משלים שיש בהם מסר מוסרי ייחשב ללימוד תורה, גם אם כותביהם הינם גויים? הרי לא יעלה על הדעת, לכאורה, ובכ"ז כאשר הדברים מצוטטים בתוך ספרי קדמונינו היהודים הם הופכים אוטומטית ל"תורה" (ואף התורה עצמה עושה כן).

אינני מדבר על החובה והצורך ורצון ה' שנלמד ונכיר גם דברים שונים בעולם לצורך בריאותנו הגופנית והנפשית וכו', אלא על הגדרת המושג "לימוד תורה", "לעסוק בדברי תורה".

מן הסתם יהיו שירימו גבה על תהיה שרחוקה מהשקפת עולמם. אני מקבל זאת בהבנה. ובכ"ז אשמח לשמוע דעותיכם.

(ובמאמר המוסגר אציין כי האמנתי שמן הסתם נידון דבר זה או מעין זה, אך חיפשתי את הנושא הזה באשכולות המומלצים ולא מצאתיהו).

ומה עם הלכות קידוש החודש?

ומה אם הבירור המציאותי והטבעי הנדרש להבנת ההלכה? כמו שרב למד שנים מומי בהמות לעמוד על מומי בכורות?

באשכול המצ"ב, התפתח דיון קצר ביני לבין מיכי בעניין.
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1103292
אקווה להמשיך בקרוב את בירור הדברים.

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

מסתברא

לא הצלחתי להבין אם אתה מסכים או חולק. הדוגמא שהבאת, לימוד מומי הבהמה, האם היא

תלמוד תורה?
מברכים עליה על לימוד תורה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יש ב' עניינים. א' דברים המקרבים לדבר ד', ואלו מצוה לעסוק בהם. ב' דברים שנכללו במסגרת המוגדרת תורה, כולל תנ"ך משנה וכו' וכל מה שהתפרש עליהם. וזה עניין של "קדושת התורה" ובה ההגדרה של "תלמוד תורה" מתקיימת בחוקיות מוגדרת ותבנית המשוייכת רשמית לתוקה, וגם אם העניין הספציפי אינו תורה כט' קבין ירדו לעולם וכו', אך קדושת התורה עליהם שכן הם חלק מהטקסט התורני הרשמי.

איני מסכים ואיני מסתייג, אני חוקר ומהרהר.

בירור הלכתי הרי דורש בירורים מציאתיים ,והנה בוודאי אין לברך עליהם ברכת התורה, אך כלום האדם אינו עוסק אז בת"ת? האם זה גדר של הכשר מצוה? השאלה שיש דברים שת"ת דוחה מצות שאפשר לעשות על אחרים, ואדם עסוק לברר הלכה קשה בדיני נדה או בשאר תחומים שידיעת המציאות היא הכרחית, והוא עוסק בשלב המציאות שמוכרח בהכרח מוחלט לבירור ההלכה, מהו גדרו של בירור זה? והאם כבירור זה מופיע כהקדמה להלכה מה דינו?

יהוסף כתב משהו בקיצור כדרכו בקודש, שכנראה מגדיר בדיוק מה זה תורה קאנוני, ועדיין לא הבנתיו על בוריו.

יהוסף,
נגעת בדיוק בנקודה שאני תוהה אודותיה:
מתי חומר כלשהו הופך לחלק מן "התורה הרשמית" ובלימודו מקיימים מצות ת"ת.

האם דרך משל, כשאחד הראשונים מצטט משל הקדמוני, (כפי שנעשה לפניו בנביא) כדי ללמוד ממנו מוסר השכל - זה הופך לתורה?

האם כאשר ראש ישיבה בדורנו מוציא ספר ובתוכו הוא מציג משלים וסיפורים היסטוריים שונים על מנת להגיע לבירור נושא כלשהו בתורה - האם גם זה הופך להיות תורה?

ואם על מנת להבין את אבני החושן, או סממני הקטורת, או התכלת, הוציא מישהו ספר עם תמונות ומחקרים וכו' וכו' - האם זו לא תורה?

האם הציורים שמביא רש"י, הרמב"ם ואחרים, אינם תורה? וא"כ גם ציורים מורחבים יותר שנועדו לבן דורנו ייחשבו כתורה? הלא כן???

ואם הבן איש חי מספר משל ארוך ביותר כדי להוכיח את העובדה שלפעמים צריך לשקר קצת, מפני דרכי שלום - האם קריאת הסיפור הזה היא לימוד תורה? לכאורה פשוט שכן.

כשלעצמי חשבתי לאחוז את המקל בשני קצוותיו, ולומר שיש צורך בב' התנאים, א' שהטקסט יכול לקרב את האדם לתורה, ב' שהכותב כיוון לקרב את האדם לתורה (איני דן בכוונת נסתרות ליבו אלא בצורת הכתיבה כמובן).

לפ"ז יכול להיות שאותו טקסט ממש, במקור אינו תורה, ואילו אחר שהועתק בכוונה הנ"ל הופך לתורה, והדברים נפלאים.

היש מקום לסברה זו?

מה עם דפי הסגולות בגמרא?
האם מי שלומד את הדפים הראשונים בפרק שביעי בגיטין מקיים מצוות תלמוד תורה?

הקדושה אינה אך משום תוכן ישיר לתורה, אלא מצד שיוך לדבר ד', ולזה די ברשמיות הדברים, כלומר שמבחינה סיווגית זה במדף הספקים התורניים, וכל דוגמאותיך כלולים בזה. ועיקרון העניין מובן, אם אנו מבינים שזה עניין של שיוך, ולאו דוקא קשר ישיר.